רי"א סותר כל קרבנותיו בבבלי אמרי' הנ"מ דקתני וחכ"א כו' ש"מ ומעשה נמי פ' וכ' תוס' בד"ה סותר כו' כדפירש במתני' דייק נמי בברייתא דבקרבנות איירי כו' ע"ש. והדבר תימא הרי אין שום שינוי בין מתני' לברייתא דמייתי א"כ הך ברייתא ל"ל ונ"ל דה"ג ותביא שאר קרבנותיה ותטהר מפני שנזרק עליה אחד מן הדמים וכ"ה בתוספתא. ודייק שפי' דפלוגתייהו אינה אלא בקרבנות ואז סגי בטעם דמייתי מפני שנזרק כו' אבל אין ס"ד דר"א סובר דחמורה טומאה זו מכל טומאו' דלאחר מלאת אין טעם זה מספיק:
נזיר ממורט בש"א צריך להעביר כו'. כ' הרמב"ם פ"ח מה"נ נזיר ממורט א"צ להעביר תער על ראשו כו' וכ' הכ"מ שיש לתמוה דב"ה אמרו צריך להעביר תער ע"ש שדחק הרבה. ול"נ שהיתה גירסת הרמב"ם כגירסת הירושלמי בה"א אינו צריך ובל"ק גרסי' בדרבינא מאי צריך לב"ש צריך ואין לו תקנה ובל"ב גרסי' מאי אינו צריך לב"ה אינו צריך אין לו תקנה ופסק כלישנא קמא ומה מאד אני תמה על הכ"מ ולח"מ שנעלם מהם סוגיא דיומא פ' היציאו לו ששם מפורש כגירס' הירושלמי וכתבו תוס' שם שהסוגיות הפוכות ע"ש ולולי גירסת הש"ס דיומא היה נ"ל להגיה הברייתא שם בש"א אינו צריך ובה"א צריך ואמר רבינא כשאמרו ב"ה צריך כו' כי היכי דתיקום שפיר הא דמסיים בה ופליגא דרבי פדת. מיהו גם ברייתא דאין לו בהן יד מהופכת הלכך יפה כתבו תוס' שסוגיו' אלו מהופכות. ואין ספק שעל סוגיא דיומא סמך הרמב"ם. גם בסנהדרין נראה שהיא עיקר וזה ברור:
הדרן עלך פרק שלשה מינין