כל כינוי נזירות כו'. בבבלי גרסי' מכדי תנא בסדר נשים קאי מ"ט תני נזיר דשייך בקדשים תנא אקרא קאי והיה אם לא תמצא חן בעיניו כי מצא בה ערות דבר וה"ק מי גרם לעבירה יין וקאמר כל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין. וכ' תוס' וקשה דל"ל להאריך כל כך כו' ומה ענין זה לזה לכך נ"ל כו' דקאי אקרא דתנא סוף גיטין כו' ע"ש ודחק. ול"נ דאקרא דכתיב בפרשה קאי דבפ' כי תצא כתיב כי תבא בכרם רעך ואכלת ענבים כנפשך שבעך וגו' וסמיך ליה כי תבא בקמת רעך וגו' ובתר הכי כתיב כי יקח איש וגו' והיה אם לא תמצא וגו' ובמשנה תורה לכ"ע דרשינן סמוכים וצ"ל כי יקח וגו' אכי תבא בכרם רעך קאי אע"ג דמפסיק בקמת רעך היינו משום דדמי ליה והדר לראשונות אם אוכלת ענבים יותר משבעה גורם זנות שגם ענבים משכרים כמו תמרים. ולכך תני תחלה נזיר והדר קתני סוטה. ומייתי ראיה שהשכרות גורם עבירה כדמוכח מקרא סמיך פ' נזיר לפ' סוטה בחומש הפקודים. אלא שהתנא בסדרו סמיך טפי אסמיכה דמשנה תורה דלכ"ע דרשי' שם סמוכים והתם כתיב אזהרת שכרות תחלה ובתר הכי כתיב פ' סוטה. ועמ"ש בריש הסדר טעם לסדר המסכת לפי הירושלמי. ונראה דסובר הש"ס דסותם התנא בסידרן זה כר"י ודלא כר"ש דאמר נזיר נקרא חוטא. דהא בנשים חובה לראות סוטה בקלקולה כדתנן פ"ק דסוטה וכיון שרואות חובה עליהן להזיר כדמוכח מקרא וכי תעלה על דעתינו דליחייב קרא במידי דאית ביה חטא. מיהו י"ל כיון דאין החוב לראות הסוטה בקלקולה אלא בנשים. ולאו עלייהו קאמר קרא שידורו בנזיר דודאי יקפיד הבעל על כך שאינו רוצה באשה מנוולת כדתנן לקמן ולא איירי קרא אלא באנשים ואין עליהן חובה לראות הסוטה בקלקולה י"ל דגם מצות נזיר אין עליהן חובה:
או אהא נאוה נזיר. בתוס' מפורש דנזיר דתנן במתני' לא קאי אהא נאוה אלא אנזיק כו'. ובסוגיין ובבבלי מפורש דאינו כן אלא אהא נאוה קאי. וכ"נ במתני' דנדרים פ"ק ולא אמר אהא או אהא נאוה ה"ז נזיר היינו טעמא כמ"ש תוס' שם בגמרא בד"ה ודלמא כו' ע"ש. אלא דתי' אינו עולה יפה לפום סוגיין. ונ"ל דקמ"ל דאיירי בתרי גווני רישא איירי בשאמר הלואי אהא כמותן כדמוקי לה בגמ'. וזהו הויין ידים מוכיחות וסיפא איירי באומר אין נאה כזה ולשון זה לא הוי ידים מוכיחות ועמ"ש בסמוך בתוס' בד"ה אמר:
נזיק כו'. פירש"י אית דאמרי לשון אומות הן אי משום דכי מחקת לרגל דקו"ף כו' משוית ליה נזיר ע"כ. ור"ל אך משום כו' כלומר הא דתנן דוקא לשונות אלו הוא דהוי נזיר אבל לשונות שאר אומות לא היינו משום דהנך שייכי בנזיר וכדמסיק. וא"נ כן בגמרא דתני ר"ח רזיח כו' גם ר' בא אמר בסמוך מפחזנא הוי נזיר ש"מ דלאו משום שנראין כאותיות נזיר הוא. אלא נקט הנך לשונות לרבותא דלא תימא נזיר פסילוס הוא זה שרצה לומר נזיר ואיתקל מילוליה וה"ל כאלו לא הוציא בפיו מה שהיה בלבו ואינו כלום קמ"ל כיון דלשון אומות כך הוא אמרינן דלכך כיון מעיקרא לומר נזיר בלשון זה וכ"ש בשאר לשונות דהוי נזיר. ותוס' כתבו בהנך ג' לשונות דתנן אפי' לא נתכוין לקבל עליו נזירות הוי נזיר משום דדמי ללשון תורה ודמי לשאר לשונות ע"כ. וכתב התי"ט תימא בלא כוונת הלב אין כאן נזירות כלל דהא בעינן שיהא פיו ולבו שוין ע"ש ותירץ בס' אורח מישור שיש לחלק בין טעה בדיבורו ללא טעה וכ"כ תוס' והרמב"ן והרא"ש והראבי"ה והשתא במוציא פת סתם ואומר שכוונתו להוציא פת סתם ולחשוב בלבו פת חטים אסור בכל פת אע"ג דפיו אינו מכחיש מחשבתו דפת סתם פת חטים נמי משמע כ"ש באומר הריני נזיר ואומר שלא נתכוין להיות נזיר דאזלינן בתר פיו דדברים שבלב אינן דברים ע"ש. וא"נ דמדברי הרא"ש וראבי"ה משמע בהיפך דוקא כשהיתה כוונתו להוציא פת סתם כדי שיובן מתוכו שאוסר על עצמו כל פת שבעולם אלא שבלבו לבטל דבר זה ושלא לאסור אלא פת חטים ה"ל דברים שבלב ואינן דברים כיון דגם בלבו היה להוציא בפיו לאסור כל הפת אבל אם היתה כוונתו להוציא פת חטין ואיתקל מילוליה וקאמר פת סתם אינו אסור אלא בפת חטין כיון שלא היתה כוונתו להוציא בפיו איסור בכל הפת. וכן המוציא בפיו דבר שיבינו ממנו שאוסר עצמו פירות לעולם אלא שהוא מבטל הדבר בלבו אינו כלום וכ"נ דברי הב"ח. וזה מדאורייתא נדר גמור כנראה מדברי כל הפוסקים ולאו משום דלא מהמנינן ליה דא"כ איך נאמר שיביא קרבן נזיר הא איהו יודע בעצמו שאינו חייב קרבן אלא ודאי באיסורין מהמנינן ליה והכא גזירת הכתוב הוא דפיו עדיף וזה ברור בדברי פוסקים אלו. והרמב"ם כתב פ"ב מה' שבועות לפיכך אם נשבע אחד בפנינו שלא יאכל היום ואכל והתרו בו ואמר אני לא היה בלבי אלא שלא אלא היום וטעה לשוני והוציא אכילה שלא היה בלבי ה"ז אינו לוקה עד שיודה בפני עדים קודם שיאכל שעל אכילה נשבע או שקבל עליו התראה ולא טען בשעת התראה אע"פ שטען אח"כ אין שומעין לו. וכן אם התרו בו ואמר מעולם לא נשבעתי או נדרתי אלא על דבר זה ואחר שנשבע או נדר אמר כן היה אבל לא היו פיו ולבו שוין או תנאי היה בלבי על הנדר אין שומעין לו ולוקה וכ' הכ"מ ראיית רבינו מן התוספתא ומצאתי כתוב בת"כ כיוצא בו אר"מ א"ל נזיר אתה ואמר תנאי היה בלבי שומעין לו ופי' הראב"ד תנאי היה בלבי כלו' ונשאל לחכם והתירני ע"י אותו תנאי אבל שלא ע"פ חכם מה יועיל לו התנאי הא הוי דברים שבלב. מ"מ נראין דברי רבי' דפשטה לאו בשאלת חכם איירי אלא ה"ק תנאי היה בלבי והוצאתי בשפתי בלחש ע"כ. ואני תמה דאין כאן מחלוקת בין הרמב"ם והראב"ד דפשטא דסוגיות משמעין כדברי דנאמן הנודר לפרש כוונתו אלא כל האומר שכיון לנדר אלא שסובר לבטלו בלב נדרו נדר שהרי מודה שנדר וכוונת הלב והוצאת פיו שניהם לנדר גמור כוונו אלא שבלבו חשב עוד מחשבה אחרת להטיל תנאי בדבר ואין בכחה לבטל הוצאת פיו אבל היכא שטעה בהוצאת פיו להוציא מה שלא היה בלבו איו כאו נדר. לכך לא כתב הרמב"ם ברישא שאומר תנאי היה בלבו דודאי אין זה מהני אלא ע"פ התרת חכם וכמ"ש הראב"ד דפירושו ברור דבת"כ בסיפא תני אבל היה מיגען כל היום ובאחרונה אמר תנאי היה בלבו אין שומועין לו. ויגיעה זו למה אם לא כפי' הראב"ד וע"ש בק"א. אבל בסיפא כלל תרווייהו אם לא היה פיו ולבו שוין או תנאי היה בלבו על הנדר לוקה. וכן מפורש בדברי הרמב"ם פ"ג מה' שבועות הלכה ג' דדוקא באנס מהני תנאי בלבו אבל לא בשאר שבועות ע"ש. וכתב הרמב"ם שם פ"ב כיוצא בו א"ל אשתך נדרה ואמר בלבי היה להפר לה והפרתי לה שומעין לו אמרו לו נדרה והוא אומר לא נדרה וכיון שראה אותם העידו עליו אמר בלבי היה להפר איך שומעין לו ע"כ. וא"ת אמאי תיהני הפרה שבלבו הא קי"ל דברים שבלב אינן דברים וי"ל כיון שהוא אינו מוציא הנדר בפיו סגי בכוונת לבו לחוד לבטל נדרה. אך קשה שבפי"ג מה' נדרים כתב המיפר נדרי אשתו צריך שיוציא בשפתיו ואם הפר בלבו אינו מופר. ונראה שזהו שדקדק בלשונו לומר והפרתי לה כלומר שהוציא בשפתיו בלחש ובלבי דקאמר היינו שלא שמעו אחרים הפרתו. מדברי כולם שמעינן דהיכא דאמר הריני נזיר ולא היה בלבו להוציא דברים אלו מפיו לשום נזירות אינו כלום וכן מפורש בסוגיין בסמוך דקאמר כך אם היה קורא בתורה נזיר נזיר בתמיה. ואפשר לומר דכוונת תו' דבלשון נזיר הכתוב בתורה אפי' לא נתכוין אלא להטעות השומעים כיון דלשם נדר הוציאו מפיו אין דברים שבלב מבטלן אבל בשאר לשונות דבריו שבלב מבטלן ואם לא היתה כוונתו לנדר ממש אלא להטעות השומעים או בתנאי אין כאן נדר. וממ"ש יתבאר שסובר הרמב"ם דתנאי מהני אם הוציאו בשפתיו בלחש דומיא דהפרה ודלא כהרא"ש ומביאו בי"ד סי' רי"א סעיף א' ע"ש ודברי התוספתא משמעין כדבריו לפי פי' הכ"מ: