אינו בדין וכו'. כתב הט"ז בא"ח סי' תכ"ח ויש לתמוה הרבה שהרי בפ' הקורא עומד תנן הפותח והחותם בתורה מברך לפניה ולאחריה א"כ בזמן המשנה לא הי' מברך אלא הפותח והחותם ואיך קאמר הכא שלא יברכו בקללות הא אין מברכין אלא הפותח והחותם ונ"ל אף בזמן המשנה וכו' אם רוצים כל א' מברך בפני עצמו ע"כ תימא למה תני אין מפסיקין בקללות ה"ל לתנא למתני אין מברכין על הקללות ואיך שבק העיקר ותפס הטפל ועוד דבכ"מ משמע דבזמן חכמי המשנה לא היה מברך אלא הפותח והחותם לכן נ"ל דרבי לוי מפרש אין מפסיקין דמתני' היינו שירצה לסיים שם הפרשה בשבת זו ויתחיל ממקום שפסק בשבת הבאה נמצא שמברך עתה על הקללות בסוף ובשבת הבאה מברך עליהן בתחלה וכן הא דאמר לוי בר פסטא ויברך לפניהן ולאחריהן נמי בכה"ג איירי אם פוסק באמצע ארורים בשבת זה נמצא שמברך עליהן תחלה וסוף והכי מיבעיא ליה מהו דיקרינון חד ויסיים שם ויברך בסוף וזה איירי בימיהם שסיימי בשבת במקום שהיו חפצים רק שיקראו כ"א פסוקים וכדפירשתי בקונטרס וכולא סוגיא הכי ריהטא ודברים ברורים הם:
אילין ארורים וכו'. לפי הפי' שבקונטרס אין לשון הש"ס מדוקדק לכן נ"ל דה"פ דכל השירות טעונין ברכה לפניהן ולאחריהן כדתניא בסמוך אע"ג דתנן הפותח בתורה מברך לפניהן והחותם מברך לאחריהן מ"מ שירות שאני והקללות דינן כשירות דכשם שהוא מברך על הטובה מברך על הרעה ומיבעיא ליה אם הארורים דינן כשירות ומברך לפניהן ולאחריהן או לא ומשני דאין צריך ברכה לפניה ולאחריה אלא קללות שבת"כ ובמשנה תורה אבל לא הארורים שאינן נאמרים אלא מפי הלוים ובזמן שעברו ישראל את הירדן ופי' זה נראה עיקר:
אין לך טעון ברכה לפניו ולאחריו אלא קללות שבת"כ וקללות שבמשנה תורה. כתב בש"ע א"ח סי' תכ"ח סעיף ו' קללות שבת"כ אין מפסיקין בהם וכו' אבל קללות שבמשנה תורה יכולין להפסיק בהם אעפ"כ נהגו שלא להפסיק בהם ע"כ נ"ל שמנהגינו הוא ע"פ הירושלמי הלזה: