וחוזר לשררה שהיה בה כו'. בבבלי גרסינן ת"ר ושב אל משפחתו ואל אחוזת אבותיו ישוב למשפחתו הוא שב ואינו שב לחזקת אבותיו דר"י רמ"א אף הוא שב למה שהחזיקו אבותיו אל אחוזת אבותיו כאבותיו. נראה שר"י דריש אחוזת היינו נחלת אבותיו ור"מ דריש אחוזת היינו חזקת אבותיו. ודברי בק"א בזה אינן נכונים ע"ש. ורש"י פי' פרשת בהר אל אחוזת אבותיו אל כבוד אבותיו ואין לזלזלו בכך אחוזת חזקת ע"כ. ותימא למה תפס דברי ר"מ ועזב דברי ר' יהודה דקיימא לן כוותיה וכן פסק הרמב"ם. ולא ראיתי לאחד ממפרשיו שהרגיש בזה וצ"ע. גם סוגית הש"ס קשה לר"י ל"ל ואל אחוזת אבותיו למעוטי אל אחוזתו ישוב אבל לא אל כבוד אבותיו דהיינו לשררה לא ישוב הרי גבי רוצח לא כתיב אחוזת אבותיו אפילו הכי ממעט מיניה שאינו חוזר לשררה. וצ"ל דגם ר"י אית ליה גזירה שוה דשיבה שיבה וזה דלא כמ"ש תוס' בד"ה גמר כו' ע"ש. והרב במ"ל כתב פ"ג מה"ע סוף הלכה ח' ר"מ דגמר שיבה שיבה יליף שיבה דכתיב בנרצע ואיש אל משפחתו תשובו משיבה דכתיב במכרוהו בית דין כדכתיב ושב אל משפחתו וכי היכי דאין כהן נרצע הכי נמי אינו נמכר ע"ש. ושגגה יצאה מפי השליט דושב אל משפחתו כתיב בפסוק כי ימוך דאיירי במוכר עצמו. וכיון שכן אי אפשר לומר דר' מאיר יליף הך גזירה שוה דאם כן מאי פריך הש"ס פ"ק דקידושין (דף י"ד) מוכר עצמו מנא ליה דנקנה בכסף ומשני יליף שכיר שכיר הניחא למאן דיליף שכיר שכיר אלא מאן דלא יליף שכיר שכיר מנ"ל. ומאי קושיא לישני מאן דלא יליף כר"מ ס"ל ויליף מוכר עצמו מנרצע בגזירה שוה דשיבה שיבה וקסבר מכרוהו ב"ד נרצע אבל לא מוכר עצמו וכרבנן דר"א א"כ נרצע קנינו בכסף שפיר איכא למילף מוכר עצמו מיניה ואפילו לר"א נמי ניחא דהא מכרוהו בית דין ודאי נרצע דביה כתיבא רציעה. ודוחק לומר דפשיטא ליה לש"ס דגם שיבה לא יליף דהא בעי למימר רבי היא דלא יליף שכיר שכיר ומדבריו אין להוכיח כלל דלא גמר שיבה וצ"ע: