להיכן גולין כו'. ז"ל הרמב"ם פ"ח מה"ר [ה"ט] כל ערי הלוים קולטות וכל אחת מהן עיר מקלט היא שנאמר ועליהן תתנו מ"ב עיר כל הערים אשר תתנו ללוים מ"ח עיר הקישן הכתוב כולן זו לזו לקלוט ע"כ. דייק וכתב לקלוט ללמד דלאו לכל מילי הושוו אלא לקליטה. וכן מוכח בבבלי סוף פרקין דאמר ר' יהודה ועליהם תתנו כי הנך לקליטה אבל לא לשאר דברים לכך חייבים הרוצחים להעלות שכר בשאר ערי הלוים וכוותיה פסק הרמב"ם שם. ואהא דתנן ערי המקלט שלשה בא"י ושלשה בעבר הירדן פריך הבבלי ותו ליכא והא כתיב ועליהם תתנו מ"ב עיר אמר אביי הללו קולטות אף שלא לדעת והללו אינן קולטות אלא לדעת. וכתב התוי"ט והמ"ל נמי א"ב פלוגתא דר"מ ור"י סוף פרקין ע"כ. ר"ל לר"י המ"ל עוד א"ב לענין שכר. ואינו מחוור דהא קושית הש"ס הא איכא עוד ערי מקלט שגולין לשם ולא שייך לשנויי שחלוקין לענין שכר דהא עכ"פ לענין קליטה ליכא בינייהו. לכך משני אביי דגם בקליטה איכא בינייהו. ועוד לא ניחא ליה לש"ס לאוקמי מתני' כחד תנא. אך קשה למה לא משני שהללו מעכבות זו את זו והללו אינן מעכבות כדיליף לקמן מקרא דכתיב שש ערי מקלט תהיינה לכם. משמע דוקא הני מעכבן זו את זו אבל לא מ"ב עיר וצ"ע. והא דכתב הרמב"ם דהקישן הכתוב זו לזו לקליטה. קשה הא קיי"ל אין היקש למחצה א"כ בכל מילי אית להקישן אף לענין שכר ור' יהודה קאמר דלא קאי ועליהם תתנו אלא לקליטה אבל לא לשכר. וכ"כ הרמב"ם בעצמו. ולהש"ס לא קשה מידי דכתיב ואת הערים אשר תתנו ללוים את שש ערי המקלט אשר תתנו לנוס שמה הרוצח ועליהם תתנו מ"ב עיר. שפיר י"ל לא היקישן אלא למקלט דכתיב בהך קרא אבל בקרא אחרינא כל הערים אשר תתנו ללוים מ"ח עיר לא כתיב כלל מקלט למה לא נאמר לכל מילי הקישן הכתוב. וכ"ת לר"י ל"ל קרא כל הערים וגו' הא מקרא קמא שמעינן י"ל סד"א מ"ב עיר תתנו עליהם למקלט אבל לא ללוים ואי לא כתיב אלא קרא בתרא ה"א חוץ משש ערי המקלט וצ"ע. היוצא מכל האמור דלא הוקשו מ"ב עיר לשש ערי מקלט אלא לקליטה ולא לענין אחר. והרב במ"ל כתב שם בד"ה ודע שדינים אלו אף שכתב רבינו ערי מקלט לאו דוקא בשש ערי מקלט אלא בכל ערי הלוים הדין כן וכן מתבאר מסוגיא דסוף ערכין כו' עוד קשה באותה סוגיא דפריך ערי חומה ללוים מי אית להו והתניא ערים הללו אין עושין אותן לא כפרים קטנים ולא כרכים גדולות אלא עיירות בינונית ותירצו כאן שהוקף ולבסוף ישב כו' משמע אחר שלקחום הלויים יכולים לעשותם עיר חומה ולא ידעתי למה הא טעם שאין עושין ערי מקלט עיר חומה הוא משום שכל זמן שהיא מוקף חומה מצוים שם הרבה בני אדם כמ"ש רש"י גבי כרכים גדולים כו' וכבר עלה בדעתי דרך רחוק ליישב סוגית ההלכה ולא נתחוור בעיני ולכן לא כתבתיו עכ"ל. ולפמ"ש אינן שוין אלא לקליטה. ומהאי דערכין אין ראיה דכל ערי הלוים אין עושין אותן כפרים קטנים ולא כרכים גדולות אלא בינונית מקרא נפקי. וז"ל הספרי פרשת מסעי ערים שומע אני אף כרכים גדולות ת"ל ערי אי ערי שומע אני אפילו כפרים ת"ל ערים. נראה דדייק ליה מדכתיב והקריתם לכם ערים ערי מקלט וקשיא ליה תרתי ל"ל אלא לאשמועינן שיהו בינונית. ובספרי פרשת שופטים תניא שלש ערים ערים ולא עירים ערים ולא כרכים ערים ולא כפרים. נראה דדריש שלשה פעמים ערים הכתובים שם בפרשה שלש ערים. אל אחת הערים עוד שלש ערים אע"ג דשלש ערים קמא אינו מיותר מדתרתי בתראי לדרשא קמא נמי לדרשא. (אך קשה שדבריו סותרים זה את זה בפרשת מסעי מפורש אי לאו דכתיב ערי ממילא אמעיטו כפרים א"כ קשיא ערים למעוטי כפרים ל"ל וי"ל). לפ"ז בערי הלוים דכתיב כל הערים אשר תתנו ללוים מ"ח עיר נמי איכא למדרש ערים שומע אני אפילו כרכים גדולות ת"ל עיר אי עיר שומע אני אפילו כפרים ת"ל ערים אבל שאר דברים כגון לעשותם במקום שווקים ומים ואוכלסין דילפינן מדכתיב ונס אל אחת הערים האלה וחי אינן נוהגין אלא בערי המקלט. ומעתה ליתא לקושייתו שאין הטעם שאין עושין עיר מקלט עיר חומה משום רגל גואל הדם אלא גזירת הכתוב. והכי פריך מדתניא ערים הללו אין עושין אותן לא טירים קטנים כו' והיינו מדכתיב ערים אף עיר שיש בו חומה איכא למעט מיניה דלא ערים סתם נקראו. והא דפירש"י ולא כרכים גדולים שהכל נקבצים שם כו' בא לפרושי טעמא דקרא אבל לא דינא קאמר דניליף מיניה דערי חומה אין עושין דלא קיי"ל כר"ש דדריש טעמא דקרא וצ"ע. ומ"ש התוי"ט בשם הרמב"ן מה שאמר הכתוב ללוים שלא ינחלו בארץ אף שנטלו ערי המגרש לא נחשבו לנחלתם שהיו לכל ישראל למקלט. כך כתב הרמב"ן בפרשת קרח אבל בפרשת מסעי כתב שע"פ פשט נראה שלא היו אלא שש ערי מקלט אבל השאר היו ללוים למגרש ע"ש:
לא היו שלש שבעבר הירדן קולטות כו'. וא"ת במנחות פ' הקומץ רבה תנן כל הנך שמעכבין זו את זו ולא תנא נמי הך וי"ל תנא ושייר וכה"ג משני תו' שם (דף כ"ז) בד"ה ארבעה כו' ע"ש:
אף הוא מדבר ע"י עצמו. עיין בקונטרס וכ"פ הרמב"ם והר"ב. וכתב התוי"ט ולדבריהם ל"ג אף ע"כ. ול"נ דשפיר גרסינן דסובר ר"מ כר"א דתניא בבבלי בפרקין (דף י"ב) ר"א אומר עד עמדו לפני העדה למשפט מה ת"ל לפי שנאמר ורצח גואל הדם את הרוצח יכול מיד ת"ל עד עמדו לפני העדה למשפט. א"כ אף הוא היה יכול לדבר כן שעדיין לא עמד במשפט ואינו יכול להרגו. אך מדתניא בברייתא דאמרו חכמים לר"מ הרבה דברים שאין האדם יכול לעשות ע"י עצמו כי אם ע"י שלוחו כלומר שאין דבריו נשמעין וע"י שלוחו נשמעין ש"מ דפליגי כשמושיבין אותו לעיר מקלטו אם מוסרין לו א"ח או לא. והיינו לאחר שכבר עמד לפני העדה למשפט. וכ"כ הרמב"ם פ"ה מהל' רוצח. אך קשה למה לי קרא וזה דבר רוצח וכי מי אסר לו שידבר בשביל עצמו בשלמא לפמ"ש דר"מ קודם כמשפט איירי איצטריך קרא דלא נפרש עד עמדו וגו' כר"ע ור"י שצריך לעמוד בפני ב"ד אחר כמפורש בבבלי שם וכמ"ש בסמוך אבל אי בחזרתו מהמשפט איירי קשיא. וא"ל דלא נאמר דבעינן שיומסרו לו ת"ח מדכתיב והשיבו אותו העדה אל עיר מקלטו דמשמע דהעדה עצמה ישובו אותו אל עיר מקלטו. דלר"מ על כרחך פירושו שלא יעכבנו א"כ בלאו קרא נמי היינו מפרשין הכי. מיהו הא ל"ק ורבנן האי וזה דבר רוצח במאי מוקמינן ליה דאיצטריך ליה להא דתנן לקמן בפרקין רוצח שגלה לעיר מקלטו כו' ע"ש. ותו קשיא לי הא דאמר ת"ק ומוסרין לו שני ת"ח. תרי למה לי הא בחד סגי דמדכתיב והשיבו אותו העדה לא משמע אלא דמקצת מן העדה יהיו עמו דאטו כולן הולכין עמו א"כ בחד סגי. ובגבלי סוטה פ"ק (דף ז') תנן ומוסרין לו שני ת"ח שמא יבא עליה בדרך וקאמר בגמרא תרי ואיהו תלתא לימא מסייע לרב דאמר ל"ש אלא בעיר אבל בדרך עד דאיכא שלשה שמא יצטרך אחד מהן לנקביו ונמצא אחד מהן מתיחד עם הערוה ומשני כי היכא דליהוו עליו סהדי ולכך בעינן ת"ח דידעי לאתרויי ביה ע"ש. וממתני' דהכא איכא לסייע דחיישינן לדרב דלהכי צריכין תרי דחיישינן שמא יצטרך אחד מהן לנקביו וימיתנו גואל הדם. מיהו י"ל משום הצלת נפשות חיישינן טפי. ותו' כתב שם בד"ה כי היכי דלידעו לאתרויי ביה והכי אמרינן פרק הגולין (דף י') ומוסרין לו שני ת"ח שמא יהרגנו בדרך וידברו אליו ודייק בגמרא מאי לאו דאתרויי ביה דאי קטיל בר קטלא הוא אלמא גבי התראה בעינן ת"ח ע"כ. ותימא הרי מפורש בבבלי סוף פרק קמא דמכילתין (דף ו') אמר רבא מתרה שאמרו אפילו מפי עצמו אפילו מפי השד. ולא מצינו בשום מקום שיהא המתרה דוקא ת"ח. גם בסוגיין כוונת המקשה לומר דבעינן תרי דליהוו עליו סהדי שהרג ויתחייב קטלא. והא דבעינן ת"ח דלאיניש אחרינא לא יאמין גואל הדם. והא דאמרו בסוטה דבעינן ת"ח דידעו לאתרויי ביה היינו שיודעין לומר לו שימחול על קינויו ויבעלנה כמ"ש בסוטה ירושלמי (פ"א ה"ג) בד"ה והא כו' ע"ש וצ"ע:
ריב"י אומר בתחלה כו'. עיין בקונטרס וכן פירש"י. וקשה דתניא בבבלי בפרקין (דף י"ב) רא"א עד עמדו לפני העדה למשפט מה ת"ל לפי שנאמר ורצת גואל הדם את הרוצח יכול מיד ת"ל עד עמדו וגו'. א"כ ל"ל קרא שלא יהרגנו גואל הדם בהיותו בעיר מקלטו טרם עמדו למשפט הא אפילו חוץ לעיר המקלט אסור להרגו עד עמדו למשפט. ואין לחלק בין שוגג למזיד. דפשטא דקרא דעד עמדו אפילו במזיד משמע וי"ל הא מפורש בבבלי שם דר' פליג אריב"י ואומר מעצמן הן גולין כסבורין אחד שוגג ואחד מזיד קולטת ש"מ דלית ליה דרשת ריב"י ומפרש לקרא הכי אפילו אם נס אל אחת הערים האלה מצוה על זקני עירו שישלחו ויקחנו אותו משם וימסרנו ביד גואל הדם. א"כ לר"א ל"ק שגם הוא דריש לקרא הכי. ור"א ור"י הגלילי אע"ג דמוקי לקרא עד עמדו וגו' במזיד ע"מ לית להו דרשת ר"א. דגרסינן שם אמר רב רוצח שיצא חוץ לתחום ומצאו גואל הדם והרגו נהרג עליו כמאן לא כרי"ה ולא כר"ע הוא דאמר כר"א דתניא עד עמדו כו' ור"י ור"ע עד עמדו מיבעיא להו לכדתניא מנין לסנהדרין שראו אחד שהרג את הנפש שאין ממיתין אותו עד שיעמוד בב"ד אחר. הרי מפורש כמ"ש. לפ"ז איכא למימר דלית הלכתא כריב"י דלית ליה דר"א ורב פוסק כר"א. מיהו הרמב"ם פ"ה מהלכות רוצח הלכה י' פוסק כר"ע. וכתב הכ"מ אע"ג דבפרק חבית פסקינן כרב דפליג אסתם מתני' שאני הכא חדא דר"א שמותי ועוד דרבי אייתי במתני' דר"י ור"ע ולא דר"א משמע דלא ס"ל כוותיה ועוד אביי דבתרא הוא אתי דלא כר"א ע"כ. ואין כל טעמים אלו מספיקים דאף על גב דר"א שמותי אם אמורא אומר דהלכתא כוותיה אזלינן בתריה כמפורש בבבלי פ"ק דנדה (דף ח') ולפמ"ש מבואר דמסתבר דר' כר"א ס"ל ופליג אריב"י ואפ"ה דעת עצמו לא הביא א"כ אין זו ראיה כלל. ואביי ה"ק הנך ברייתות דפליגי אליבא דר"י ור"ע מסתברא דהכא כ"ע מודים דאמרינן דברה תורה כלשון בנ"י אדה אבל בענין פלוגתייהו דר"א ור"ע לא הכריעו ולא כלום. ונראה דדעת הרמב"ם שאין דוחין סתמא דמתני' דהכא מקמא דרב דהא אמר ר"י הלכה כסתם משנה וקיי"ל רב ור"י הלכה כר"י ואע"ג דאיכא דפליג אהך כללא כמפורש בבבלי פרק א"ט (דף מ"ג) מ"מ הכא גם שמואל פליג דאמר פ"ק דנדה הלכה כר"א בארבע ולא קחשיב נמי הא. ומהאי דחבית אין ראיה דמדחזינן דפריך סתמא דש"ס פ"ק דביצה (דף ט') מינה אדרב תנן ש"מ דהכי הלכתא ועיין ברא"ש פרק חבית וצ"ע. אך הא קשיא לי דגרסינן בבבלי סנהדרין פרק הנשרפין (דף ע"ה) אמר רבא טרפה שהרג בפני ב"ד חייב דכתיב ובערת הרע מקרבך שלא בפני ב"ד פטור דה"ל עדות שאי אתה יכול להזימה. וכ"פ הרמב"ם פ"ב. וכתב תו' כגון דראהו ביום שדנין ע"פ ראייתם כו' ע"ש. הרי שבדין הורגין אותם. ולר"ע אותו ב"ד שראהו אינן יכולין להרגו דהא צריכין ב"ד אחר ואותו ב"ד שראו אינן יכולין להעיד לפני ב"ד אחר כדאמר רבא וקשיין פסקי הרמב"ם אהדדי. ואחרי העיון ראיתי שגירסת הרמב"ם מנין לרואים אחד שהרג את הנפש שאין ממיתין אותו עד שיעמוד בב"ד ת"ל עד עמדו לפני העדה למשפט עד שעמד בב"ד. ומפרש לקרא ורצח גואל הדם את הרוצח היינו בהורג במזיד שמצוה ביד העדים להרגו אפ"ה אסור להרגו עד שעמד בב"ד דכתיב עד עמדו וגו'. וכן לשון הרמב"ם רוצח שהרג בזדון אין העדים ולא הרואים ממיתין אותו עד שיבואו לב"ד וידינוהו למיתה שנאמר ולא ימות הרוצח עד עמדו לפני העדה למשפט. ולא הזכיר סנהדרין כלל. ולא ראיתי לאחד מהמחברים ז"ל שהרגיש בדבר זה וצ"ע גם סוגיות הש"ס קשיא מנ"ל דרב פליג אר"ע דלמא רב איירי בשלא עמד לדין כדמסיק הש"ס דסובר כר"א שאפשר שיפטרוהו לגמרי או שגזירת הכתוב הוא שאסור להרגו אבל ר"ע איירי לאחר שנגמר דינו לגלות ואז מותר לגואל הדם להרגו אם יצא חוץ לגבול עיר מקלטו. ואע"ג דגם רב אמר רוצח שיצא חוץ לתחום כו' כלשון ששנה ר"ע ע"כ לחלק ביניהם בין קודם ג"ד לאחר ג"ד וי"ל:
ואחד המרובה בבגדים. בקונטרס פירשתי שעובד בשמונה בגדים. שבלבישה לחוד אינו נעשה כה"ג עד שיעבוד בהן. דבבבלי פ"ק דיומא (דף י"ב) גרסינן אירע בו פסול אחר תמיד של שחר במה מחנכין אותו אמר אביי לובש שמונה בגדים ומהפך בצנורא כדר"ה כו'. ש"מ כדאמרן. וכן בדין בשלמא כשעובד בשמונה בגדים איכא חינוך דהדיוט שעובד בשמונה חייב מיתה אבל לבישה לחוד לאו כלום היא. והא דאמר התם ראב"א באבנט מחנכו. לאו בלבישת אבנט לחוד קאמר אלא מהפך בצינורא דמסיק בתר מילתא דאביי קאי נמי אראב"א אלא דלא אסיק הש"ס עדיין למ"ד זהו אבנטו של כהן הדיוט במה מחנכו לכך נטר עד לבסוף. והר"ב פי' שנתחנך בלבישת שמונה בגדים וכן משמע קצת לשון הרמב"ם פ"ד מהלכות כלי המקדש. ואין הדבר כן כמ"ש:
חוזר במיתתו של שני. עיין בקונטרס וכ"ה בבבלי. וקשה דלמא ה"ק קרא זה שנמשח בשעת הריגתו אבל לא זה שנמשח בשעה שנגמר דינו. והכי מסתבר טפי דזה שהיה בשעת הריגתו ראוי לעונש שה"ל לבקש רחמים שלא יארע תקלה לאדם אבל לבקש רחמים שלא יענשו החייבים זה לא שמענו אדרבא חובה עלינו לענשם ולבערם. וא"ל לכך חוזר במיתתו של שני דמיתת כה"ג מכפרת אע"ג שאינו ראוי לעונש דא"כ קשיא סיפא נגמר דינו בלא כה"ג כו' אינו יוצא משם לעולם אמאי לא תכפר עליו מיתתו של שני אלא ודאי כל שאין הכה"ג ראוי לעונש אין מיתתו מכפרת. ומ"ש הר"ב משנגמר דינו ה"ל כאלו כבר גלה ר"ל כל שנגמר דינו חל העונש על הכה"ג וה"ל כאלו כבר גלה לענין זה שמיתת כה"ג מכפרת ודלא כתוי"ט ע"ש:
ואינו יוצא לא לעדות מצוה כו'. נראה דמתני' לא זו אף זו קתני אלא דקשיא השתא לעדות החדש שהוא צורך כל ישראל ויש בו ד"נ כדאמרינן פ"ק דסנהדרין (דף ט') אינו יוצא כ"ש לעדות ממון שאינו יוצא וי"ל קידוש החדש דכתיב ביה אתם אפילו אנוסים סברא הוא שאינו יוצא דה"ל אנוסים אבל לעדות ממון סלקא דעתך אמינא דיוצא קמ"ל:
שמה שם תהא דירתו כו'. וא"ת בסוף פירקין אמרינן ערי מקלט לא ניתנו לקבורה כבר תירצו בבבלי רוצח שאני דגלי ביה רחמנא. ולא נתבאר איך גילה קרא דמשמה ליכא לחלק בין רוצח ללוים וראיתי בספרי פרשת שופטים מה ת"ל שמה שמה שמה שלשה פעמים שם תהא דירתו שם תהא מיתתו שם תהא קבורתו ונראה דקאי אפרשת רוצחים הכתובה בפרשת מסעי ששם נאמר ארבע פעמים שמה. ומוקי חדא לגופא ותלתא לדרשא אלא דקשיא בפרשת שופטים כתיב שני פעמים שמה למה ליה:
כך תחומה קולט. כתב התוי"ט כדתניא וישב בה ולא בתחומה ישיבה אמרה תורה דלא הא קליטה מקלטה ע"כ הך סיומא לא נזכר בברייתא ואיך ענינה לכאן אלא הא דתחומה קולט איכא להוכיח מקרא וכמ"ש בקונטרס והוא עיקר:
וכל אדם אין חייבין עליו. כתב התוי"ט בח"ש נמחק אין ונראה משום דק"ל היינו רשות היינו אין חייבין עליו וה"ל לתנא לכללינהו רשות ביד כל אדם כו' ע"ש ודבריו תמוהים ודאי חילוק גדול יש ביניהם כשהוא רשות ברצונו הדבר תלוי ואפילו לכתחלה מותר להרגו וכי אמרינן אין חייבין עליו דוקא בדיעבד אם הרגו אינו נהרג אבל לכתחילה אסור להרגו. וטעמא דר"א נראה מדכתיב ורצח גואל הדם את הרוצח ולא כתיב סתמא ורצח את הרוצח וכתיב אין לו דם לרבות דכל אדם אינו נהרג עליו ש"מ דיש חילוק בין גואל הדם לשאר כל אדם וכן צ"ל לר"י הגלילי וזה ברור:
אילן שהוא עומד כו' הכל הולך אחר הנוף. כתב הרמב"ם פ"ח אילן שעומד בתוך התחום ונופו נוטה חוץ לתחום כשיגיע תחת הנוף נקלט היה עומד חוץ לתחום ונופו נוטה לתוך התחום משיגיע לעיקרו נקלט וההורגו נהרג עליו. וכתב הכ"מ וקשה רב אסי לא קאמר אף אחר הנוף אלא לר"י אבל לרבנן ערי מקלט אזלינן דוקא בתר הנוף כיון דבדירה תלי רחמנא ובנופו מיתדר ליה כמ"ש רש"י שם ואיך שבק רבנן ופסק כר"י ושמא נקט להקל בד"נ ואין זה כדאי וצ"ע ע"כ. ותימא אי משום קולא דד"נ פסק כר"י איך קאמר שההורגו נהרג עליו. ונראה שהרמב"ם מפרש רב אשי משני דומיא דמעשר דכולא רבנן והא דאזלינן אחר הנוף היינו אף אחר הנוף לתחומרא וכדעת הרמב"ם ור"י פליג במעשר דשדינן עיקר בתר הנוף ובעיקרו נמי לא מצי אכיל אע"פ שהוא בפנים ולפי' זה ל"ק קושית תוס' בד"ה רב כו' ע"ש וכן מפורש פ"ג דמעשרות בפירוש הרמב"ם וזה ברור. אך קשה מ"ש בערי מקלט שדינן העיקר בתר הנוף ובמ"ש אזלינן בתר הנוף לחומרא ושדינן ליה בתר העיקר אבל העיקר לא שדינן בתר הנוף אפילו לחומרא כמפורש ברמב"ם פ"ב מהל' מ"ש ובפירושו למתני' פ"ג דמעשרות. ואפשר דסובר כיון דחזינן דפליגי רבנן ור"י במעשרות בברייתא ובערי מקלט לא פליגי ש"מ דבערי מקלט לד"ה אזלינן בתרווייהו לחומרא דאיכא לנוף מעלה יתירא דמיתדר ביה ובערי מקלט בדירה תלה רחמנא אבל במ"ש לא מבטלינן דין העיקר כלל. ועדיין הדבר צ"ע דלפי' זה צריכין לחלק בין מ"ש לערי מקלט ובמתני' תנן בשניהם בשוה הולך אחר הנוף ויש לומר מדלא תנן שניהם בבבא אחת בירושלים ובערי המקלט הכל הולך אחר הנוף ש"מ שאין דיניהם שוה. וראיתי להכ"מ פ"ב מהל' מעשרות שכתב דרב אשי משני אליבא דרבנן ע"ש ולא הרגיש במה שכתבתי. גם הר"ש פ"ג ממסכת מעשרות והר"ב פ"ג ממ"ש כתבו דר"א משני אליבא דרבנן אלא שמפרשים אף אחר הנוף דלעולם מכנגד החומה ולפנים כלפנים כו' ע"ש וקשה א"כ למה שינה התנא כאן בערי מקלט לשונו ולא תני כדתנן פ"ג דמ"ש מכנגד החומה ולפנים כו' וצ"ע. והא דגרסינן בבבלי בסוגיין ורמי מעשר אמעשר דתניא בירושלים הלך אתר הנוף בע"מ הלך אחר הנוף. גם רש"י ותו' כתבו דמברייתא פריך. ותימא למה לא פריך מתנייתא אהדדי דהא פ"ג דמעשרות תנן נמי הכי בערי מקלט הלך אחר הנוף ובירושלים הלך אחר הנוף ול"ע. ומה שיש עוד לדקדק בסוגיא עיין מ"ש במסכת מעשרות:
הרג באותה העיר כו' עיין בקונטרס וכ"פ רש"י. וקשה כי הרג באותה העיר למה אינו רשאי לצאת מאותה העיר מפני גואל הדם שלא יפגענו בדרך א"כ גם בן לוי שהרג בראשונה נמי אינו רשאי לצאת מן העיר מפני גואל הדם דהא קיי"ל כרי"ה ור"ע דאמרי אף קודם עמדו למשפט יכול להרגו וכי נימא תנן סתמא כר"א וצ"ע. ודברי תוס' בד"ה פילכו קולט כו' ע"ש צ"ע: