האב גולה ע"י בן. בבבלי גרסינן והא אמרת יצא האב המכה את בנו כו' ע"ש וכתבתו וקשה דוקא המכה לייסרו הוא דאינו גולה אבל הולך ביער גולה וי"ל א"כ מ"ש בן מאדם אחר ע"כ. וקשה סד"א דוקא היכא דמספקא לן אם לא היה קצת מזיד בענין הוא דחייבה תורה גלות אבל אב על הבן דודאי שוגג הוא כדאמרינן סתם אבא מרחם על ברא אינו גולה קמ"ל דאפילו הכי גולה וי"ל:
והבן גולה ע"י אב. בבבלי פריך ורמינהו מכה נפש פרט למכה אביו אמר רבא פרט לעושה חבורה באביו בשוגג סד"א כיון דבמזיד בר קטלא הוא בשוגג נמי ליגלי קמ"ל. וקשה הא על כל עבירות החמורות אינו גולה רק הורג נפש משום גואל הדם כי יחם לבבו כמפורש בקרא מהיכי תיתי לומר דליגלי על חבורת אביו. וכ"ת ה"ק איכתיב כל מכה בשגגה ולא נפש ה"א דליחייב אחבורת אביו עדיין קשיא מ"ש אביו דנקט נאמר אלו כתיב מכה ה"א דחייב על הכאת כל אדם בשוגג אע"ג דבמזיד אין בו אלא מלקות דהא לאו בחומרא וקולא תליא מילתא וי"ל מצינו בכמה מקומות בקרא דאינו גולה אלא במיתה דוקא ש"מ בהכאת כל אדם אינו גולה אלא סד"א גילה לן קרא דאפילו על ההכאה גולה היינו בעושה חבורה באביו דמצינו שהחמיר בו הכתוב לענין מיתה במזיד ה"ה בשוגג גולה ולכפרה. אך קשה לא לכתוב מכה נפש כלל וממילא לא נחייב מכה אביו בשגגה גלות:
הכל גולין ע"י ישראל. בבבלי הכל לאתויי עבד וכותי דת"ר עבד וכותי גולה ולוקה ע"י ישראל וישראל גולה ולוקה על ידיהן כו' בשלמא גולה דקטליה אלא לוקה אמאי דלטייא ונשיא בעמך לא תאור בעושה מעשה עמך. וקשה הך ברייתא ודאי אתיא כמ"ד כותים גירי אמת הן דאל"כ אין ישראל גולה ע"י וכיון שכן ישראלים גמורים הן אלא שאין בקיאין בדקדוקי מצות כישראל כמפורש פ"ק דגיטין. וכל זה אינו אלא חששא דרבנן איך נאמר שמותר לקללו וקרינן ביה אינו עושה מעשה עמך. וגדולה מזו אני מסתפק העובר על איסור דרבנן אי מיקרי אינו עושה מעשה עמך או לא וצ"ע:
חוץ מע"י גר תושב. וכתב הרמב"ם אבל ישראל שהרג לגר תושב גולה. והתוי"ט האריך בזה ע"ש. והוכחתו מהבבלי אינה כדאי להוציא מתני' מפשטה כמ"ש תו' בד"ה אלמא כו'. וכ"ש שדברי הספרי מפורשים דלא כוותיה כמ"ש התוי"ט בסוף דבריו. ועוד לשיטת הרמב"ם קשיא מתני' חוץ מגר תושב ל"ל דהא תנן בסיפא גר תושב אינו גולה אלא ע"י גר תושב. מדקאמר אלא ש"מ דע"י ישראל אינו גולה. אלא לכך תנן חוץ מגר תושב לאשמועינן דישראל אינו גולה ע"י גר תושב. ואף שמדברי תו' בד"ה אלמא כו' משמע שדעת תו' לפרש המשנה כדעת הרמב"ם ע"ש מכל מקום אין לכוון דבריהם ולשון המשנה דייקא כדעת הראב"ד וצ"ע:
ר"י בר' יהודה אומר השונא כו'. כתב התוי"ט בגמרא מוקמינן ר"י בר"י היא ש"מ דלא גרס בהדיא בר' יהודה וכן משמע סוף פ"ק כו' ע"ש. ולעיל כתבתי בד"ה ריב"י אומר כו' וצ"ל דלית ליה לירושלמי להך ברייתא דאריב"י חבר אין צריך התראה. וקשה לגירסת הירושלמי כאן דגרס ריבי"א השונא כו' מוכח דסובר ריב"י לא ניתנה התראה אלא להבחין בין שוגג למזיד וכמ"ש וקשיין אהדדי וכקושית הש"ס בבבלי סוף פ"ק וי"ל דעת הירושלמי קסבר ריב"י אין לידע שהוא מזיד אלא אם כן במקבל ההתראה מפי עדים הלכך שונא אין צריך התראה דממילא ידעינן שהוא מזיד:
רש"א יש שונא כו'. בבבלי גרסינן תניא כיצד אר"ש כו' נפסק אנפסק ל"ק כאן באוהב כאן בשונא נשמט אנשמט לא קשיא הא רבי והא רבנן. נראה דה"פ הא דתני נפסק אינו גולה באוהב דמסתמא עיין תחלה אם החבל יכה ואפילו הכי נפסק וה"ל אנוס ואינו גולה והא דתני נפסק גולה בשונא ואמרינן מסתמא לא עיין יפה בחבל וה"ל שוגג והא דתני נשמט אינו גולה רבי דאמר נשמט הברזל מקתו אינו גולה דפושע הוא דה"ל להזהר שלא ישמט ה"ה בנשמט החבית אינו גולה השונא דאמרינן כיון דהיה יכול ליזהר ולא נזהר ודאי לדעת הרגו אבל באוהב בנשמט החבית אמרינן כיון שאין דרך להשמט שוגג הוא וגולה והא דתני נשמט גולה רבנן דאמרי נשמט הברזל מקתו גולה כ"ש נשמט החבית וכי תימא א"כ לוקמי תרווייהו כרבי והא דתני נשמט אינו גולה בשונא והא דתני נשמט גולה באוהב יש לומר כיון דס"ל לר' שונא בנפסק גולה כ"ש אוהב ובאידך ברייתא דמוקמינן לה באוהב תניא אינו גולה עד שישמט כו' אבל נפסק לא לכך מוכרח לאוקמי כרבנן. ומעתה לכ"ע אוהב גולה בנשמט ולרבנן אף שונא גולה בנשמט. וניחא דתני בריש פרקין אמתני' דאלו הן הגולין דר"ש פליג עליה דאינו גולה עד שישמט. זהו מה שנראה לקיים גירסת הספרים ואין מקום לקושית רש"י ותו' בד"ה נשמט כו' ע"ש: