ר"י בר' יהודה אומר כו'. בבבלי גרסינן א"ל ר"פ לאביי ומי אית ליה לר' יוסי האי סברא והתניא ר' יוסי אומר השונא נהרג מפני שהוא כמועד ומותרה א"ל האי ריב"י היא דאמר חבר א"צ התראה שלא ניתנה התראה אלא להבחין בין שוגג למזיד שמעינן מהכא דגירסתם במתני' ר' יוסי סתם. ולגירסת הירושלמי קשיא הך דתני משמיה דריב"י חבר א"צ התראה כו'. ואי ס"ד דילפינן מקרא שצריכין שיתרה בהם שני העדים דוקא ש"מ שההתראה גזירת הכתוב היא דלהבחין בין שוגג למזיד אין חילוק בין שתהיה ההתראה מפי העדים או מפי אחרים. וצ"ל דלית ליה לירושלמי הך ברייתא כלל. ועמ"ש סנהדרין (פ"ז הט"ו) בתוס' בד"ה אמר לשנים כו':
על פי שנים עדים. לפמ"ש לעיל (הלכה ג') בד"ה באו כו' דאיצטרך על פי למעט הודאת פיו קשה לר"י דמצריך על פי דבעינן פי עדים מתרין בו למעט הודאת פיו מנ"ל בשלמא הא דקאמר ד"א שלא תהא סנהדרין שומעת מפי התורגמן לאו מקרא יליף וכמ"ש התוי"ט בד"ה דבר אחר ע"ש אבל מהתראת העדים קשה. ונראה קסבר ר"י אדם קרוב אצל עצמו וכי היכא דפסלה התורה עדות הקרוב ה"נ עדות עצמו לאו כלום ולזה לא צריך קרא הלכך מוקמינן ליה להתראת העדים ורבנן פליגי וסברי הא דקרובים פסולים לעדות היא גזירת הכתיב קמ"ש הרמב"ם סוף פי"ג מהל' עדות א"כ אין למילף מינייהו והתם אבות ובנים כתיב ואיצטריך ע"פ למעט הודאת עצמו ולא בעינן שתהיה ההתראה ע"פ העדים דוקא: