עד שיזומו את עצמן. עיין בקונטרס וכן כתב הרמב"ם. והטור כתב בח"מ סי' ל"ח ומפני זה האחרונים נאמנים כיון שמעידים על גופן של עדים והם אינן נאמנים על עצמן לומר לא עשינו כך וכך והוי כאלו העידו עליהם שהרגו נפש או חיללו שבת. וכתב הלח"מ פי"ח מה"ע וקשה הא בגמ' פ' מרובה וזה בורר אמרו עדים זוממין חידוש הוא מאי חזית דסמכית אהני סמוך אהני וי"ל לרבא דאמר מכאן ולהבא נפסל הוא דאמר חידוש הוי אבל אביי דקיי"ל כוותיה דאמר למפרע נפסל לית ליה חידוש אלא יש טעם בדבר כמ"ש הטור ע"ש. לפום רהיטא נראה ראיה לדברי הלח"מ מסוגיין דאר"ל ר"י גמר מעדים זוממין וממוציא ש"ר ע"ש ואי ס"ד עדים זוממין חידוש הוא ה"ל למפרך מה להצד השוה שכן חידוש דהא מפורש בירושל' פ' אלו נערות שמוציא ש"ר חידוש ומביאו תו' פ' א"נ (דף ל"ב) אלא ודאי עדים זוממין לא חידוש הוא וליכא למיפרך הכי. וכן יש להוכיח מסוגיא דאלו נערות (שם) דקאמר אלא גמר מעדים זוממין כו' ע"ש. ועוד יש להביא ראיה ממ"ש הטור סי' כ"ח איו מקבלין עדות שלא בפני בע"ד ואם קיבלו אפי' בדיעבד פסול והוא מדברי הרא"ש פרק הגוזל בתרא. ומייתי ראיה מהזמה ע"ש וכ' המרדכי וקשה הא עדים זוממין חידוש הוא. ומפני כך פסק בדיעבד דנין עליו. ולפמ"ש הלח"מ דהטור סובר להלכה לא אמרינן דעדים זוממים חידש הוא ניחא אלא דקשיא לו הא דקאמר הש"ס בבלי פרק מרובה (דף ע"ג) ופרק זה בורר (דף כ"ז) רבא אמר מכאן ולהבא הוא נפסל סובר עדים זוממין חידוש כו' א"נ רבא אית ליה דאביי וטעמי משום פסידא דלקוחות מאי בינייהו כו' ע"ש שלא מצא קולא לטעמא דחידוש. ולדברי הלח"מ איכא בינייהו טובא. שהרי כתב שם לטעמא דהטור אף אם אמרו העדים שגם הלוה והמלוה היו עמהם הוי הזמה וכ"כ התוי"ט ע"ש ולמ"ד חידוש לא הוי הזמה והעדים פטורים ועוד למ"ד חידוש אם קיבלו עדות שלא בפני בע"ד בידיעבד כשר ולמ"ד לא הוי' חידוש פסול בדיעבד. גם עיקר הטעם קשה דלכך באו שנים ואמרו אלו שנים חיללו שבת אין שני אלו נאמנים להכחישם ולומר בהיפך שנוגעים הם בעדותם והעדים אינם נוגעים אף דהני אומרים איפכא דהויא להו שלא תאמר כלום. א"כ ה"נ עדים הראשונים ה"ל לשתוק וכיון שכן לא מיקריין נוגעים ושפיר קאמר רבא חידוש הוא. וכן נראה דעת כל הראשונים דעדים זוממין חידוש הוא וכ"כ בעה"מ בסוגיין ע"ש. עוד כתב הלח"מ מנ"ל להרמב"ם לומר שאם אמרו עמנו הייתם גם אתם גם הלוה והמלוה הוי הכחשה ולא הזמה ע"ש שהאריך. והדבר פשוט כיון דבעינן שיהו העדים מוסרים כדיליף מקרא ואין העדים מוסרים אלא כשלא היו כלל במקום הלוה והמלוה אבל כשהיו שם אלא שהאחרונים מכחישים את הראשונים אינה אלא הכחשה וכמ"ש הרמב"ם וכשאומרים המזימים עמנו הייתם בו ביום ולא היו המלוה והלוה עמהם והמעשה היה ביום אחר הוי הזמה כדמוכח' בסוגיין דאמר רבא עמנו הייתם אלא בתרי בשבת הרג פלוני את הנפש נהרגין שהרי הוסרו העדים הראשונים מכל כעדות. והלח"מ שם חולק בענין אחר ואין צורך. ונראה שגם הטור לא קאמר אלא שיש חילוק קצת בין הראשונים והאחרונים אבל לדינא מודה לדעת הרמב"ם וכן עיקר:
אינה נהרגת כו' עיין בקונטרס. וכפי' הראשון פירשו רש"י והרי"ף וכפי' השני כי' הר"ב. וכתב התוי"ט דלשון המשנה משמע כפי' הר"ב ע"כ ר"ל לפי' קמא קשיא קושית הש"ס מאי דהוה הוה ול"ל למתני אלא כח הראשונה. ואינו מוכרח דלמסקנת הבבלי צ"ל דקמ"ל אע"ג דאר"י איסטטית היא זו מ"מ ההורג אינו נהרג דחיישינן מיהת שמא עדים זוממים הם. והראשונים פירשו באו אחרים והזימום כגון דאתי סהדי והזימו לעדות ראשונים ובאו כת שלישית והזימו לכת השנייה ובאו כת רביעית והזימו לשלישית אפי' עד מאה כולם יהרוגו ור"י פליג ואמר איסטטית היא זו לא נכון הוא זה (כ"כ הערוך [בערך איסטסיס] בשם ר"ח) ובסוגיין משמע שפי' זה הוא עיקר וכ"ה בתוספתא בפירקין מעידים [אנו] באיש פלוני שהרג את הנפש ובאו אחרים והזימום הנדון פטור כת הראשונה חייבת באו אחרים והזימים הנידון חייב כת הראשונה פטורה והשנייה חייבת כת אחת נכנסה וכת אחת יוצאת אפי' מאה כולן פטורין (יהרוגו) רי"א איצטניסית היא זו ואין נהרגת אלא כת הראשונה בלבד. והרי"ף השיב על פי' זה אי הא דקאמר הש"ס אטו כ"ע גבי הני הוו קיימי. הא לאו בכת אחת איירי דקאמרת כ"ע גבייהו הוו קיימי. ב. תנן אפילו מאה כולן יהרוגו ואי ס"ד דהני מוזמי להני והני להני אמאי כולם יהרוגו הא לא מיחייב קטלא אלא מאן דקיימא עלה הזמה בלחוד. ג. טעמא דר' יהודה היכי מתברר להך פירושא ע"כ. ואפשר לפרש מעיקרא ס"ד ר"י כרבנן כי היכא דרבנן סברי דמקבלין כל העדיות ולא מחזקינן להו בשיקרא אע"ג שכבר הוזמו כמה כיתות ה"נ אמרינן בהכחשות ור"ל כר' יהודה דאמר מדהוזמו שני פעמים מחזקינן לכולהו סהדי בשיקרא ה"נ משהוחזקו שני פעמים בשיקרא תו לא מקבלינן סהדי וקאמר ר"י אנא דאמרי אפילו לר"י אטו כ"ע לגבי הני הוו קיימי כלומר השנייה אומרים שעמדו אצל הראשונים והאחרונים אומרים שהשנייה עמדו אצלם וזה רחוק אבל הכי אין הכיתות מכחישות זואת זו הלכך אמרינן הניידעו בסהדותא והני לא ידעו בסהדותא ומיושב שפיר קושיא. א. ג. והא דקאמר כולן יהרוגו ה"ה נמי כולן פטורין בלשון התוספתא ור"ל כל שהכת אחרונה מסייעין להו פטורין וכל שאין כת אחרונה מסייעין להן נהרגין ונקט כולן בהרגין דהיא עיקר פלוגתייהו. וא"ת א"כ מאי פריך הש"ס מאי דהוה הוה לישנא קמ"ל דאין כת שניה נהרגין דכיון שבאה כת שלישית והזימם ה"ל איסטטית ולאפוקי מאיבעיא דר' בון וי"ל סובר הבבלי מדתנן באו אחרים והזימום תרי זימני ש"מ דבנהרג פליג ר"י דאל"כ ה"ל למתני תלתא זימני באו אחרים והזימום. ולפי' זה צ"ל הא דאמרינן עדות שאי אתה יכול להזימה לא הוי עדות רבנן ולא ר"י דלדידיה כיון שזוממי זוממין אינן נהרגין גם עדות המזימין אין מקבלין דה"ל עדות שאי אתה יכול להזימה נמצא שביטלת תורת הזמה אלא ודאי סובר ר"י הא דבעינן כאשר זמם היינו דוקא היכא דאפשר אבל אם לא אפשר לקיים בהו כאשר זמם אין עדותן בטל בכך אבל לפי' הרי"ף ניחא דהא ודאי אפשר להזימם למזימים אם באה כת מעלמא והזימם. ולפירוש הר"ב קשה דהא איהו דאמר דאית ליה לר"י עדות שאי אתה יכול להזימה לא הוי עדות א"כ אין כאן עדות דכי היכי דלא מקבלין כת שנייה דמחזקינן להו בשיקרא ה"נ אין לקבל זוממי זוממין דאמרינן הנך סהדי מהדרי אשיקרא וכיון שכן עדות הזוממין נמי לאו עדות הוא כיון שאי אתה יכול להזימם וכן העדות הראשונים אין לקבל מטעם זה ודוחק לחלק בין כת שנייה לזוממי זוממים. ומ"ש התוי"ט שפי' הרמב"ם כפי' הר"ב אין נראה ומ"ש ואין נהרגין אלא כת הראשונה בלבד ואין שומעין מאותן שבאו אחרי כן ר"ל אם לא שמעו קודם שנהרגו מאותן שבאו אחרי כן אבל אם שמעו אף אלו אינן נהרגין. ומ"ש הרי"ף פלוגתא דר' לעזר וריש לקיש והלכתא כר"א. וסיים הרא"ש דמשום ר' יוחנן אמרה ע"כ ק"ק למה לא הביא הרי"ף פלוגתייהו דר"י ור"ל ותו לא הוה צריך למפסק הלכתא דאזלינן בתר כללא ר"י ור"ל הלכה כר"י: