ע"ד דב"ה שלשתן שלוחים וכו'. פירשתי בקונטרס אבל שנים לא וכו' כן הוא בבבלי בפרקין אם נאמר דאיפוך גם ברייתא קמייתא ע"ש. ולפ"ז צריכין להגיה בסוגיין היך עבידא שילח שלשה. אך כולא סוגיא משמע דשליח עצמו נעשה עד אפי' הוא לבדו ואתיא כברייתא השנויי' בבבלי בש"א שליח ושני עדים ובה"א שליח ועד אחד. ולפ"ז צריכין להגיה ע"ד דב"ה שניהן שלוחין ושניהן עדים א"נ איידי דב"ש נקט שלשתן ודוחק. אבל אם קידשה בכסף נעשה כנוגע בעדותו. כתב הה"מ פ"ג מה"א ואף בה"ג כתב הא דשליח נעשה עד ולא חילק כלל בין קודם תקנה לאחר תקנה וכמו שלא חילק רבינו וכ"נ עיקר. וכ' הכ"מ ונ"ל משום דמסיק דא"ר אבין דרב עשה שליח עד ומשמע דבקידושי כסף איירי והיינו כרבי יוסי ע"כ. ועדיין לא נח דעתי בזה דמ"מ קשיא מ"ט דר' יוסי כיון דצריך לישבע למה יהא נאמן הא נוגע בעדות הוא ומ"ש שליח דקידושין משאר שלוחי ממון ועיין בב"י בא"ע סי' ל"ה. והרא"ש כתב בשם הרר"י דהכא איירי בדליכא כפירת ממון כגון שהיא אומרת לפקדון נתנוהו לי והן אומרים לקידושין אבל היכא דאיכא כפירת ממון כגון שאומרת לא קבלתיה אין שליח נעשה עד ע"כ. מ"מ קשיא כקושית הר"ן כיון דאינן נאמנין אלא מצד הודאתה ה"ל כמקדש שלא בעדים דאפי' שניהם מודים אינה מקודשת. וה"נ נוגעים בעדות הן וי"ל כיון שהודית שקבלם שוב לא הוו נוגע בעדות וכקושית תוס' בפרקין דף מ"ג ע"ב בד"ה והשתא דתקון רבנן שבועת היסת וכו' וא"ת מ"מ למה לא יהיו העדים נאמנין לאחר שנשבעו לומר פרענו' שהרי שוב אינן נוגעים בעדות ומה שתירצו ואור"י דלכך אינן נאמנין לאחר שבועה משום דרחמנא אמר ע"פ שנים עדים יקום דבר דמשמע הנאמנים בדבור בלבד אבל עדים הטעונים לישבע קודם שיאמנו דבריהם אין ממש בעדותם ע"כ הכא שאינן טעונים שבועה נאמנים דהא בדיבור לבד נאמנים. אף דצריכין להודאתה ליכא למעוטי מקרא דהא העדות אינן צריכין אלא דיבור לבד. ובהכי ניחא גם קושית הר"ן אך מסוגיין משמע דאפי' בדאיכא כפירת ממון ביניהם נמי השליח נעשה עד כמפורש בסמוך במעשה דהמפקיד גרבוי. לכן נ"ל דכולא סוגיין איירי קודם שנתקנה שבועת היסת ודקשיא א"כ מאי טעמא דר' אבון י"ל דקסבר דלא ליהוי ליה תרעומות עליו הוא דקאמר הכי וה"ל כנוגע בעדות ולכך קאמר כנוגע בעודותו דודא לאו נוגע ממש הוא. ואף שגירסת הרא"ש בדר' אבון נעשין נוגעין בעדותן גירסא שלפנינו עיקר וכן הוא גירסת הה"מ. ובזה מתורץ גם קושית תוס' בד"ה והשתא וכו' הנ"ל. ור' יוסי סובר כיון דהאמינתו התורה תו לא צריך לאלומי מילתיה לא הוה כנוגע בעדות. מיהו לאחר דתקינו רבנן שבועה ולא מהימן בדבור בעלמא אף ר' יוסי מודה דמקרי נוגע בעדות. ותוס' כתבו במסכת ב"ב דף מ"ג בד"ה מפני וכו' דמשום דלא ליהוו ליה תרעומות עליו לא מיקרי נוגע בעדות דלא חשיד שבשביל כך יעיד שקר א"נ בשידוע ללוקח שאינו מעיד שקר ושני סברות אלו הן הן דעת ר' אבון ור' יוסי. והלכה כר' יוסי וכן מסיק הש"ך בח"מ סי' ל"ז ס"ק כ"א ע"ש כנ"ל ברור ודברי הש"ך בח"מ סי' קכ"א ס"ק נ"ז אינן מבוררים לי. שאף דאסיקנן דהירושלמי איירי קודם תקנה מ"מ אין מכאן קושיא על הבעה"ת שהרי אף תוס' והרא"ש מוקי לה לאחר התקנה ע"ש: