הן דת אמר המעשר טעון רחיצה ברוצה לאכול וכו'. כתב הרא"פ ובפרק ב' דחולין משמע איפכא אפילו מאן דמתיר לאכול אוסר ליגע ואין להגיה וכו' עד כאן ודבריו תמוהים שבפרק ב' דחולין ובפרקין בבבלי משמע מפורש דאכילה חמיר מנגיעה וכן משמע בזבחים ריש פרק טבול יום ועוד יש לגמגם בפירושו בסוגין גם במ"ש בספר שדה יהושע ואין להאריך:
ולא הוא רוצה לוכל הוא רוצה ליגע. משמע דלפי המסקנא אין חילוק בין אכילה לנגיעה בתרווייהו פליגי וכן משמע בבבלי בפרקין דמשני הא בנהמא הא בפירי ולא משני הא באכילה הא בנגיעה ועיין בתוספות שם בד"ה הא בנהמא וכו' וזה דלא כמו שכתבו תוספות בחולין דף ל"ג ע"ב בד"ה ודלמא וכו' עיין שם גם מה שדקדקו תוספות שם מלשון מתני' דאוסרין במעשר לשון אכילה משמע אינו הוכחה דאין חילוק בין אכילה לנגיעה לפי המסקנא:
והתנינן תרומה וכי יש בתרומה משום נטילת סרך. וקשה לעיל דמשני דברי הכל היא כדי שיהא בדל מן התרומה תיקשי ליה נמי והתנינן תרומה: