כלל אלף הוא ענין המקשן ובו יצדק שם אלף על שם אאלפך חכמה כי כל מקשה צריך להעמיק ביותר כי אין לו כח להקשות רק אחד שיעמיק ויכויח והמתרץ יכול לתרץ ולדחות בקל בלי הכרח ולומר הכא במאי עסקינן וכיוצא בזה מה שאין כן המקשה צריך מופת זהו אל"ף והוא אותיות פלא שהוא אות או מופת:
אילימא נמצא בתלמוד שני קושיות ע"ד אילמ' חדא שעושה שתי חלוקים ועליהם מקשה. ועוד אחרת שאינו מקשה על החלוקה האחת. וקשה היאך הקשה על החלוקה הואיל ואיכא חלוקה אחרת דלית בה קושי' ודקארי לה אמאי קארי ליה וכי לא יראה המקשין דאיכא חלוקה אחרת ודרך ההבנה בזה שלא בא להקשות אלא לבאר וכה אמר בזה הענין יש ב' חלוקות והחלוקה האמיתית מהם היא זאת תימא החלוקה האחרת לא אפשר מפני שיש עליה קושי' הלכך ביאר הדבר בדרך החלוקה הזאת דכל אילימא שכוונתו להקשות הוא כשמקשה לכל החלוקה ומזה התלמוד מלא:
אי קשיא לי הא קשי' לי כשאומר כך בתלמוד הא כשהקשה קושי' אחת ומתרצה. ואח"כ אומר אם יש קושי' אינו הקושי' שהקדמנו לפי שיש לה תירוץ מבואר אבל אם יש קושיא הקושי' היא כך. ולפעמים אומר אי קשי' לי הא קשי' לי ולא קדם קושי' כלל וכתב הרשב"א ז"ל שהוא זרות וצריך לומר כשהמקשן יש לפניו להקשות שתי קושיות והאחת יש לה תירוץ מבואר לפעמים מקשה שתיהן ולפעמים אינו רוצה להאריך ולהקשות קושיות שהיא מבוארת התירוץ וזהו שכיון רבא לומר שיש לפניו שתי קושיות ומפני שהראשונה מבוארת התירוץ לפיכך אמר אי קשי' שאינה מבוארת התירוץ הא קשיא:
כתב הליכות עולם כל אי הכי שבתלמוד מתפרש הכי. אי אמרת בשלמ' דלשון אי הכא משמע לדידך קושי' הא לדידי ניחא ואנו רגילין לומר אי אמרת בשלמ' ע"ז הדרך. אי אמרת בשלמ' לדידי לא קשה מה שאני מקשה עתה נהי דקושייתי הראשונה במקומה עומדת אלא השתא דתירצת ואמרת כך וכך קושיא כגון בריש כתובות גבי מן הסכנה ואילך נהגו העם לכנוס בג' וכו' דאקשינן א"ה בג' נמי אתי ובעיל זכו' ולדידיה קשה גם כן בג' נמי איכ' למיחש דתהרג. אלא כמדפרשינן לה באי אמרת בשלמא הכי אא"ב לדידי דאמי' דאמרינן בתולה נשאת בד' תהרג ליכא למיחש בג' דלא כיוונו אלא להביר על הדת והא עברו על תקנת ד' שהוא עיקר נהי דמ"מ קושייתי הראשונה דנהנו לגמרי נעקרה במקומה עומדת אלא אי אמרת דאמרי תבעל להגמון תחלה בג' נמי אתי ובעיל כיון דלהנאת עצמו כוונו וע"ז הדרך בכולא תלמוד עכ"ל. ומהרי"ק כתב ע"ז וז"ל, דע כשאין נהי הוא יותר משובח האי הכי דלאידך אוקימת' הוה ניח' טובא וכשיהיה בו נהי אע"פ שקושיית הנהי תהיה גדולה ביותר וקושיית האי הכי תהיה קטנה מקשה א"ה שאינו מביט אלא בערך של אותה אוקימתא מרויח דלא הקשו ליה קושיא זו ואע"פ שהיא' קטנה רווח היא. וכתבו התוספות ז"ל בסוף פרק הפועלים (ב"מ צג, א, ד"ה אי) אהא דקאמר א"ה ר' ג' ננהו. האי א"ה אין בו אא"ה דמעיקר' נמי ה"מ לאקשויי הכי וכן יש הרבה בתלמוד עכ"ל. וכן כתב עוד בפרק כל הנשבעין (שבועות מה, ב) גבי א"ה אפילו עבר זמנו כו' אע"ג דלא שייך אא"כ אטין לחוש. וכ"כ הרשב"א ז"ל בפרק השולח א"ה אדפליג בשטרות וכו' אין בו אא"כ. וכ"כ הריטב"א ז"ל בפ"ק דמצעי' א"ה פירי נמי לאו אא"כ הוא אלא ה"ק אנחת לן חדא ואקשה לן חדא. וכיוצא בו בתלמוד א"נ דאפירוקי דלעיל סמיך עכ"ל. ובפרק כל כתבי (שבת קכ, ב) כתבו התוספות ז"ל א"ה קשיא דרבנן אדרבנן אלא משום דהשתא פריך במכ"ש קאמר א"ה. ובפרק שני דעירובין (כג, ב) א"ה היינו רבי יוסי כתבו התוספות ז"ל אע"ג דמעיקר' נמי איכא למיפראך היינו רבי עקיבא היינו ר' יוסי ליכ' למיפרך א"ה שהמקשה עצמו סבר הכי. ובפרק השוחט כתבו התוספות ז"ל אי הכי קשה דבכל ענין היה יכול להקשות וצריך למצוא טעם:
כתב הרמב"ן ז"ל אלא מעתה הוה כמו אי הכי ובפרק שני דיומא גבי אלא מעתה זר שסידר המערכה לחייב כתבו התוספות לא ידענו למאן פריך ומאי אא"כ איכא הכא. קושיית לערבינהו וליתנינהו כגון בריש קדושין (ה, ב) דתני' הרי את ארוסתי הרי את קנויה לי מקודשת הרי את שלי הרי את זקוקה לי מקודשת והקשה לערבינהו ולמה מקודשת מקודשת תרי זימני. וכן הרבה בתלמוד וצריך לדעת כשבבות המשנה חלוקות בטעמם לא שייך למפרך ולערבינהו כ"כ התוספות ריש פרק ארוסה ואע"פ שעם כל זה לא נתיישבה המשנה שם כמ"ש בתוספות מכל מקום הכלל במקומו עומד וכ"כ ר"י בברכות כי לכן לא עירב' מפני שפירוש' או טעמם נבדל וכן הוא בתשובת מהר"י קולי"ן תשובה פ"ז על מה שמצינו פרק עשרה יוחסין (פא, א) מלקין על החזקות וסוקלין ושורפין על החזקות כו':
כל היכא דאיכא איני והא כו' קושי' היא ובתמיה קרינן ליה וה"ק איני וכי כך הוא והאמר פלוני וכו' ואיני לשון אין והאלף בחירק שהוא ענין כן בלשון התלמוד כן הסכמת הליכות עולם וכ"כ הר"ש סידיל"ו בכללי תלמוד שלו וכתב הר"ש סידיל"ו וכך היה לומר הרב רבי יצחק דיליאו"ן ז"ל ובישיבות אחרות שלומדים אינו האל"ף בציר"י ור"ל אינו כדקאמרת וקשי' לי דבשלמא אם הוא אין בחיריקי וקריאתו בתמיהה שייך לומר אח"כ והאמר ר' פלו' כו' אבל אם איני בציר"י ואין קריאתו בתמיהה האי דקאמר אח"כ והאמר פלו' הוא"ו היה בדוחק:
היכי דמי כל היכי דמי שואל באי זה נושא נאמר הדין הזה כלומר מהו הנושא שבו הדין הזה. ולפעמים היכי דמי פירושו למאי נפק' מינה כגון שהנושא ידוע ושואל למאי נפק' מינה כלומר מה לי שיהיה כך עיין פרק הגול עצים בעי רמי בר חמא ואמר היכי דמי ופרש"י ז"ל למאי נפק' מינה:
כלל גדול למדנו הרא"ש ז"ל ריש סוכה וז"ל הגמרא דפריך לשמואל משום דמצי לשנויי מתני' אליביה אבל אליכא דשאר אמוראי לא מצי והכי אורח' דגמר' דלא מקשה אלא מאי דמצי לשנויי ע"כ וכעין זה בפרק ערבי פסחים (קב, ב) אשר הקשה שם על מה שאמרו אין עושין מצות חבילות מדתניא הנכנס לבית מ"ש מברך על היין ועל הבשמים וכו' ואומר הבדלה על הכוס ואם אין לו אלא כוס אחר מניחו עד אחר המזון ומשלשלן כלן לאחריו אלמ' עושין מצות חבילות אין לו שאני והקשו התוספות אדפריך מבריית' לפריך ממתני' דאלו דברים ב"ש אומרים נר ומזון בשמים והבדלה דמשמע דעושים מצות חבילות ותרצו ז"ל משום דבעי לשגויי אין לו שאני כדקתני בברייתא ודרך הגמרא להקשות ממה שמודציא לתרץ בפשיטות עד כאן לשונו:
לפעמים המקשן מקשה כמה קושיות בפעם אחת ואומר ועוד או תו ולפעמים אינו מקשה רק קושי' אחת אף שיש לו להקשות טעמו של דבר כי כאשר ראה המקשה שהקושי' הראשונה יש עליה איזה דחיית אז מקשה ביותר והוא בדרך דלפעמים מתיב תלמוד אאמורא ואע"ג דכבר נשאר בתיבות' ופריך ולאו מי אותבינה חדא זימנ' ומשני נימא מהא נמי תיובת' ופרש"י ונ"מ דאי מיתרצא קמיית' הקום הא. אבל כשרואה המקשן שהקושי' הראשונה חזקה מספקת לבטל סברת שכנגדה אז לא יחוש להרבות בקושיות ללא צורך. הרבה פעמים תמצא שהמקשן מקשה והמתרץ תירץ לו הכא במאי עסקינן כו' אחר כך מקשה מבריית' אחרת ומתרץ לו הכא נמי כו' כמו התירוץ הראשון וכן הרבה בזה אחר זה. ולכאורה יש לתמוה דקארי לה מאי קארי לה מאחר ששמע פעם אחת התירוץ מהתרצן א"כ מה מקשה תו וכי לא ידע שמתורץ כתירוץ הראשון וקבלת שהמקשן הקשה כל הקושיות בפעם אחת דהיינו מיתיבי ותא שמע שמביא הביא כולם בבת אחת והקשה מהם והתרצן תירץ לו על כולם תירוץ זה הכא במאיע סקינן רק הסדרן סידר אח"כ כל ת"ש בפני עצמו כדי ליתן ריוח. אמנם בתוספות לא משמע כן בפרק כירת דף מ"ג גבי כופה עליו כלי שכתבו התוספות ז"ל כולהו דמייתי ידע המקשן דמצי לשנויי בצריך למקומו אלא שרצה לידע באם יש לתרץ בענין אחד וכ"כ בפרק כל הכלים (שבת דף קכ"ג) דאביי הוה ידע דהא משני ליה רבא הכי לעיל אלא דפריך לרבא אולי יאמר תירוץ אחר והיינו לדעת אם יש תירוץ אחר יותר מדווח דוגמ' דאית' בגמרא במסכת ב"ק פרק ד' דף מ"ב דפריך א"ה לר' אליעזר נמי הכא נמי סבר דלמא אית ליה טעמ' אחריני דעדיף מהאי ובשארית יוסף הקשה על זה דבפרק כל התדיר (זבחים דף צ"א) הביא כמה ת"ש זה אחר זה. וכתבו התוספות דבכל אותם ת"ש צריך טעם מה קס"ר אחד שכבר תירץ לו אטו שבת למוספין אהני לתמידין לא אהני ומאי קושי' דלמי' רצה לדעת אם יתרצו לו תירוץ דעדיף ונראה לתרץ עם כלל יפה אשר הורו לנו התוספות בפ"ד דקמא דף מ"ב והוא זה שלא נאמר דלמא אית ליה טעמא אחריני אלא כשהטעם ההוא אינו טוב טעם אבל כשהוא טעם חשוב דליעכ' למיפרך עליה מידי לא שייך למימר דילמא אית ליה טעם אחרינא ובההיא דכל התדיר ראו התוספות שאותו תירוץ דאטו שבת כו' הוא טעם חשוב ולכך תמהו מה קס"ד וכו' עכ"ל. אין דרך הגמרא להקשות מדבר שאינו עומד ונדחה בריש ה' שרצי' (שבת קז, ב, ד"ה אמרי) כתבו התוס' וז"ל ואמר אביי וכו' מסקנ' דפירכ' דאביי ותימא הוא כיון דלא קיימא שינוייא דאביי היכי פריך מיניה ע"כ. אבל ק' דבפרק האשה שנתארמלה (כתובות דף כ"א) כתבו התוספות בשם ר"ת דרך הגמרא להקשות אפילו מדבר שאינו הלכה וכ"כ התוספות פ' השואל דף צ"א וכ"כ הר"ן בפרק אין מעמידין דפרכינן מדבר שאינו הלכה ותירץ בשארית יוסף דשאני דבר שאינו הלכה לדבר שמציאתו בעצמו שקר כההיא דשמונה שרצי' מציאת' שקר שהברייתא אומרת אלא למה שמנו חכמים ואביי אמר שלא מנו וכפי זה סברת אביי דחויה ולכן לא פרכינן מינה אבל דבר שלא נדחה מצד עצמו רק שאנו לא ק"ל הכי פריך התלמוד' אליכיה כדי לתרוצי מהני' אליביה דלא תהוי תיובתא:
מצינו הגמרא מקשה מקשה על אמורא והיה יכול להקשות להאמורא שקדם באותה סוגי' וכן מה שהקשה לאותו שקדם היה יכול להקשות לזה וכתבו התוספות בפרק מרובה דף פ"ז שכמו שהקשו בבית המדרש הוקבעו בגמרא פעמים שהיה יכול להקשות לשני האמוראים אשר באותו סוגיה ולא הקשה אלא למי שהקושי' אליו יותר בפשיטות פ"ק דנידה דף ב'. כתב רשב"ם פרק חזקת הבתים דף נ"כ וז"ל נקטינן מרבוות' כל היכ' דאמרינן בגמרא תיובתא בטלו דברי מי שעליו התיובת' לגמרי אבל היכא דעלתה בקשי' לא בטלו דאמרי' לא הוה ברירא דבטלה שמועה זו לגמרי אלא דלא אשתכח פירוק' בהאי שעת' ותליא וקיימ' ואע"פ כן אין נראה בעיני דל"ש תיובת' ול"ש קשי' דקאי אמלת' דאמור' חדא היא ולא הוי עיקר אלא לגבי תיובת' ממשנה או מברייתא שייך לומר תיובת' ומפירכא דאמורא שייך לומר קשי' ע"כ. אמנם בפרק קמר]א דבב' בתרא דפריך והא מבחוץ קתני קשי' וכתבו התוספות ותיובת' אינה דמצינן לומר כו' וכ"כ הרא"ש בפרק מי שאחזו וגדולה מזו מצינו בפ' תפילת השחר דף כ"ט דאמר רב נחמן אמר שמואל כל השנה כולה מתפלל אדם הביננו חוץ ממוצאי שבת ומוצאי י"ט מפני שצריך לומר הבדלה בחונן הדעת מתקיף לב רב זוטר' ונכללה מכלל הביננו ה' אלקינו המבדיל בין קודש לחול קשי' ואע"פ שאמר קשי' פסקו רב האי גאון והרי"ף והרמב"ם והרא"ש והר"ר יונה כרב נחמן אמר שמואל והר"ר יונה נתן טעם לדבר דאפשר לתרץ אתקפ' דמר זוטר' ע"ש כל דבר שנדחה ואינו נשאר במסקנ' אע"פ שיש עליו להקשות לא חש הגמר' לדקדק כמ"ש התוס' פ' כלל גדול (שבת דף ע"א) גבי מכלל דריש' מין א' שכתבו התוס' שהיה יכול להקשות ולא חש להאריך כיון דלא קאי הכי וכ"כ התוספות בפ"ג דיבמות דף ל"ג:
מצינו קושי' והיא לא ממשנה ולא מברייתא אלא מכח המציאות כההיא דבפרק במה טומנין (שבת מח, א), דפריך מ"ש מיחם ע"ג מיחם וכתב שם ר"י דלא מכח בריית' פריך אלא ממעשה בכל יום שנותנים מיחם ע"ג מיחם וכן הוא הפי' בבריית' דר' חייא מדכת' (יומא פא, ב), וכי בתשעה מתענין והלא בעשרה מתענין וק"ל:
מאי שנא רישא ומ"ש סיפא וכיוצא בזה כשמקשה מ"ש כופל הענין והלא היה די לו בפע' א' לומ' מ"ש ריש' מסיפ' או מ"ש סיפ' מרישא ונראה דזה לא שייך אלא כשמסתבר ליה הרישא יותר מסיפ' או הסיפ' יותר מרישא אבל כששני הסברות שקולות אומר מ"ש ב' פעמים כלומר אם הסבר' דדיש' עדיף מ"ש סיפא ואם הסברא דסיפא עדיף מ"ש רישא כך היה נראה בעיני אמנם בפ' מי שאחזו דעז"ה לא משמע כן דתני' ה"ז גיטך והנייר שלי אינה מגורשת ע"מ שתחזיר לי הנייר הרי זו מגורשת ופריך בגמרא מ"ש רישא ומ"ש סיפא כתבו התוס' דקשי' ליה רישא ובפ' מי שאחזו דע"ג על הא דתני' אם מתי מחזלי זה דפריך גמרא מ"ש ומ"ש פרש"י דרישא קשיא ליה:
ז"ל שארית יוסף כל קושיא אשר מינה ובה הוא קושיא יותר חזקה מאשר ממנה לזולתה וכ"כ הרשב"א בשיטותיו והדבר מבואר מנפשו וכן יראה מהתוס' פרק המוצי' יין דף ע"ט גבי מה ששנינו קלף כדי לכתוב פרשה קטנה דפריך גמ' מן הבריי' מריש' והדר פריך מסיפ' וכתבו שם התוס' דה"מ למפרך בריית גופה רישא לסיפ' ותרצו בשם ר"י שכן מצינו בהמפקיד (ב"מ לז, א) גבי רמי גזל אגזל אבל רש"י נראה לו כל זה דוחק וכתב ז"ל והא סיפ' כו' וקשי' רישא אסיפ' ע"כ ונפק' מינה שכאשר יקשה המקשה ממשנה לזולתה או מן הבריית' והיה יכול להקשות במשנה או בבריית' מינה ובה ולא הקשה שצריך לבקש טעם לפחות לדעת רש"י והרשב"א דאלו ליפרש ר"י אין כל כך קפיד' עכ"ל:
ורמינהי דרך התלמוד כשסותרת ברייתא לברייתא אומר ורמינהי ר"ל שמפילה זו לזו וזו לזו וזה לפי שכחן בשוה כי כשמקשינן לאמור' אין לומר ורמינהי דכחה ברייתא טפי ואומר מיתיבי דהוה פירכ' לאמור' דאיך ידמה אהדדי דודאי האמור' הוא המוקשה וכשמקשה המשנה או הבריית' מדירה לדידיה אין דרך לומר ודמינהי אלא קשיא ריש אסיפ'מ וכבר ימצ' שמקשה ריש' אסיפ' בלשון ודמינהי ביבמות פ' ב"ש (יבמות דף ק"ח) גבי הממאנה באיש וכו' וכן שאמר ממשנה לפסוק ורמינהי בפרק איזהו נשך (בבא מציעא דף ע"א) גבי גר תושב האמור לענין ריבית מאי היא דכתיב וכי ימוך אחיך וכו' ורמינהי לווין מהם כו' ולשון ורמינהי מלשון ירה בים:
ומצינו שמקשה מברייתא לברייתא אחרת בלשון מיתיבי בפ' הגוזל עצים (ב"ק צד, ב) ת"ר הגזלנים ומלוה ריבית וכו' מיתיבי הניח להם אביהם כו' ת"ש הגזלנים וכו' וזה תימה דמאי אולמיה דהאי דפריך עלה בלשון מתיבי מהאי ולא הוה ליה לומר אלא ודמינהי ושמ' משום דבברייתא קמייתא קתני והמקבל מהם אין רוח החכמים נוחה הימנו מתיב עלה דמשבשת' היא וכו' דאין סברא לומר שאם באו להחזיר שלא יקבלו מהם אי נמי כמו שכתבו התוספות ז"ל דפריך מסתם ברייתות שסידר ר' חיי' תלמידו של רבי:
ז"ל הליכות עולם כל מיתיבי ורמינהי ומתקיף והוי לשון קושי' הם אלא שהם מתחלפים בענין שלשלון תיובת' שייך כשהמקשה משיב על האמור' מכח משנה או בריית' כי האמור' אין לו כח לחלוק על התנא ומצינו לשון תיובת' על התנ' מן הפסוק בע"ז פ' אין מעמידין (כד, ב) במחלוקת ר' אליעזר ורבנן מתיבי ויאמר משה גם אתה תתן בידינו וכו' וכן במקומות אחרים ולשון אתקפת' שייך כשמקשה ומשיב להאמור' מכח פלפול וסברא בעלמא ולא מכח משנה ובריית' וכן הוא ענין פריך ומגדף הנמצא בהרבה מקומות כגון פריך רב אחאי בפ' החולץ ומגדף ר' אבהו פ' אין מעמידין ומפני שגוי וזרות הלשון שלא נמצ' כן בחבור האמוראים רבינ' ורב אשי יש מי שאומר דהנך רבנן רב אחזאי ור' אבהו לאו אמוראי ננהו אלא מדרבנן סבוראי הם שהוסיפו קצת תוספות בתלמוד כגון בריש קדושין שכל הגמר' עד כסף מנלן מדברים שהוסיפו הוא מצינו מתקיף שאינו מקשה לשום אדם אלא לעצמו שהו' המח בעצמו על דבר משנה ויודע שהוא אמת אלא שמתמיה לדעת טעמ' כגון בריש המפקיד (ב"מ לג, ב) מתקיף ליה רמי בר חמא הוא אין מקנה דשב"ל וכו' ופרש"י ז"ל מתקיף לה רמי אמתני' קא מתמה כו' ומיהו הברייתות רוצה ליישב השטח כאשר מתקיף דעלמ' ואומר דדמי מקשה על לשון התלמוד דעביר התם צריכות' אי תנא בהמה ה"א בהמה הוא דמקני ליה כפיל' אבל כלים דלא נפיש מדחייהו אימ' לא מקני ליה כפיל' וכו' כלו' הבעלים לא מקנו ליה לשומר כפל וכו' א"כ תלי טעמ' בקנין וע"ז מתקיף והא אין אדם מקנה דשב"ל ואמהני' גופה לא קשה דה"א טעמ' דמתני' דקתני נמצ' הנגב משלם למי שהפקדון אצלו דלא תלי בקנין אלא בתקנת חכמים הוא כמו ההיא דלעיל השוכר את הפועל ילקט בנו אחריו כו' ע"ש ולשון הויה היא סוגיית התלמוד ומש' ומהן בדברי המשנה כדאמרינן בעלמא הויה דאביי ורב' הוו בהן ר' אבהו הוי בה ר' יוחנן והוינן בה והרבה ביוצ' בהן עד כאן לשונו:
וז"ל מהרי"ק מ"ש יש מי שאומר דהנך רב אחאי ור' אבהו לאו אמוראי גנהו התוספות ז"ל בריש כתובות חולקים ע"ז ומצינו לשון אחר והוא ההי בה ר' יוחנן פרק מרובה (בבא קמא דף ע"ו) ופרק הדר ופרש"י תהי לשון מדיח כמו בת תיהא כלומר מחשב ומעיין לדעת טעמו של דבר וכן ברשב"ם ז"ל בפרק חזקת הבתים ומ"ש ומצינו מתקיף כו' ומיהו הכריתות כו' ואני אומר שנמצא מקום שאין לו בית מנוס בפרק מציאת האשה (כתובות דף ס"ה) דתנן התם בושתה ופגמה שלה ור"י בן בתיר' אומר שיש לבעל חלק בהן מתקיף רבא בר חנין אלא מעתה וכו' ופרש"י ז"ל מתקיף אדרבי יודא בן בתירא בפ"ק דקדושין דף ה' מתקיף דרב פפא אבריית' נראה מכאן דלשון אתקפת' אינו לשון קושי' על מה שאמר קודם דהא הכא ודאי דברי משנה ובריית' הם אמת אלא שקשי' אצלו ואינו יודע ליישבם וכן נראה ממה שכתבו התוספות ז"ל פ' אלמנה ניזונית דף צ"ו דיבור אלמנה שתפסה מטלטלים וכו' דההוא מתקיף דאמר התם אינו אלא אתקפת' בעלמ' וליה לא ס"ל עד כאן לשונו:
מאי לאו תיבת מאי פירושו מהו בדרך המורגל בבעיות דבעי הכא מאי דפירושו מהו כלומר אם דינא כך או כך וכן במאי עסקינן ע"כ בכל מקום דאיתא בגמרא מאי לאו צריך ליתן הפסק בין תיבת מאי לתיבת לאו כלומר מהו ענייניו של זה לאו לשון בתמיה וכי אינו כך וכך:
מאי בינייהו היא שאלה על מחלוקת אמוראים בטעם הדין ושואל מהו הדין שיש ביניהם עד שבאו למחלותק בטעם דדינא והיא שאלת מה נפשך אם אין להם מחלוקת בדין למה באו למחלוקת בטעם שיהיה טעם זה או טעם זה ואם יש להם מחלוקת בדין מהו הדין שיש ביניהם עד שבאו למחלוקת בטעם:
ושאלת במאי קא מפלני הוי על שיש להם מחלוקת בדין וזהו כמו שאלת מה נפשך אם אין להם מחלוקת בסברא למה באו למחלוקת בדין ואם יש להם מחלוקת בסברא באיזה סברא קא מפלגי עד שבאו למחלוקת בדין ולפעמים נמצא מאי בינייהו דהוה כמו במאי קא מפלגי ואינו דוחק כי לשון מאי בינייהו אפשר לחזור אם לשרש אם לענף אם לשורש דמאי בינייהו הוה כמו במאי קא מפלגי כלומר מאי היא הסברא דפליגי עלה דמ"ם כך ומ"ם כך עד שבאו למחלוקת בהאי דינא ואם לענף ר"ל מהו הדין שיש ביניהם כמ"ש בריש גיטין (ב, א) מ"ט א"ר לפי שאין בקיאין לשמה ורבא אמר לפי שאין עדים מצויין לקיימו ואמרינן מאי בינייהו איכא בינייהו כו'. וכן הרבה והתלמוד מלא בזה ואע"ג דלשון מאי בינייהו ולשון במאי קמפלגי לא מסיימי הכוונה בחדא מינייהו עד אפשר שלפרש דבין דפליגי בדינא בין דפליגי בטעמא יכול לומר מאי בינייהו או במאי קמפלני אפ"ה שאלת מאי בינייהו מדוייק כדמפלגי בטעמא לפי שהכוונה לומר אין ביניהם שום דין ולמה פליגי בטעמא ואם נמצא מאי בינייהו על פלוגתא דדין הוא זרות כפי טבע הלשון כך מצאתי. אמנם יש הרבה מאי בינייהו שפירושם במאי קמיפלגי בפרק איזהו נשך דף מ"ג גבי מה לי הן מ"ל דמיהן דפליגי רבי יהודה ורבנן בנושה בחבירו מנה ועשה שדהו מכר וכו' מ"ב אמר רבא צד א' ברבית א"ב ובמאי פליגי וכן בפרק הזהב (ב"מ מט, א) אלא דרבי יוחנן מאי איכא בין ר"ש לרבנן פירש"י במאי קמפלני ומה טעם נותנים לדבריהם ובפ"ק דסנהדרין (יב, א) ופלוגתא דהני תנאי אין מביאין ירק מח"ל וכו' מ"ב ופרש"י במאי קא מפלגי ובסוף פרק הישן (כג, א) כתבו התוספות ז"ל בפיל קשור כ"ע וכו' לשון התלמוד משונה כאן משאר מקומות דר' זירא ואביי מפרשי טעמא דר' עקיבא והל"ל מ"ב והוא מפרש והולך בלשון פליגי כתב עוד בפרק בנות כותים (נדה דף ל"ב) ובפרק המפולת דף כ"ב ובפרק המוציא ובפרק חזקת הבתים (בבא בתרא דף מ') מאי בינייהו איכא בינייהו סתמא וכתבו התוספות ז"ל ק' לר"י מאי בעי הא בהדיא חולקים בסתמא וכתב הרשב"א ז"ל איכא למימר מ"ב לאו דוקא אלא בעי לפרושי דפליגי בסתמא כדמשמשע ובעי למפלג עלה בסמוך:
הא דפלוגי לאו כפירוש איתמר אלא מכללא איתמר לפעמים התלמוד מקשה ואי מכללא מאי כו' ולפעמים לא מקשה הענין הוא דלא שייך להקשות ואי מכללא מאי אלא היכא דשואל הא דפלוני בפירוש איתמר או מכללא ומייתי כללא ומסיק בפירוש אתמר אז שייך למפרך ואי מכללא מאי משום דכיון דטרח ומהדר לאסוקי דבפירוש אתמר ולא מכלל' נראה שיש גריעות בכלל כי ההיא דבפרק הבא על יבמתו (יבמות ס, ב) א"ר יעקב בר אידי אמר ריב"ל הלכה כרשב"י א"ל ר' זידא לר' יעקב בר אידי בפי' שמיע לך או מכללא שמיע לך מאי כלל' דאמר ריב"ל עד א"ל בפירוש שמיע לי ומקשה ואי מכללא מאי ומתרץ דא"ל שאני התם כו' וכן כל כה"ג אבל בכל מקום שאומר לפי האמת האט דפלוגי לאו בפירוש אתמר אלא מכלל' אתמר כגון ההיא דשבועות פ"ג אמר רב פפא הא דר' אבהו לאו בפירוש אתמר אלא מכלל' אתמר כו' ודכוותיה טובא בכל כה"ג לא שייך להקשות ואי מכלל' מאי משום דקושטא קאמר מאי כללא צריך לקרות בנקודה ציר"י כלומר מאי זה כלל נשמע זה:
מתיב פלוני לסיוע לפלוני לפעמים לא קאמר אלא מתיב גרידא ולפעמים אומר מתיב פלוני לסיוע לפלוני כי הא דבתרא פ' חזקת הבתים (לט, א) מתיב רבא לסיוע לרבה וכו' פי' רשב"ם ז"ל דבל' הזה אמרה בבהמ"ד וכן תניא כוותיה דרבא ותיובתא לאביי:
תא שמע מדרך התלמוד כשבא להקשות לאמורא מברייתא או ממשנה תחלה אומר מיתיבי וכשבא האמורא לתרץ הבריית' או המשנה ובא עליו המקשן להקשות ממשנה או בריית' אחרת אומר ת"ש כלומר אם הקושיא שהקשיתי לך תרצת אותה תבוא ותשמע הקושי' שיש לך ממקום אחר ואל תדמה בנפשך שאין לך להקשות נגדך אבל כשבא התלמוד להקשות בתחלה לאמורא אינו אומר ת"ש אלא מיתיבי ולפעמים תמצא שבתחלה אומר ת"ש מפני שבתחלה הקשה קושיות אחרות מבריית' לאמורא אחר בלשון ת"ש והשתא שמביא אמורא אחר ומקשה עליו מאותר בריית' אומר ג"כ ת"ש לפעמים מסייע לאמורא ומתחיל ג"כ ת"ש והלשון סובל שניהם כי ל' ת"ש פירושו בא ותשמע מה שאומר לך הן לאקשויי הן לפשוט בעיא:
בפ"ג דמכות (יח, ב) אמר רב גידל אמר רב זר שאכל מחטאת ואשם לפני זריקה לוקה מתיב רבא וכו' אלא אי אתמר הכי אתמר אמר רב גידל אמר רב זר שאכל מחטאת ואשם לפני זריקה פטור וקשה אמאי אצטריך לשבוש סיטר' דרב לימא רב תנא הוא ופליג ומהרי"ק כתב בכללי תלמוד שלו וז"ל ותירץ הריטב"א ז"ל דטעמ' משום דהא מתניחין בת"כ דהוא ספרא דכי רב ולי נראה לתרץ בע"א דשאני הכא דרב גידל אמרה משמי' דרב וטפי עדיף לומר דטעי רב גידל מלומר רב תנא הוא כו' עכ"ל:
עוד כתב מהרי"ק וז"ל דע שמצינו דבר מתמיה דמתיב לר' מבריית' ומסיק בתיובת' בפרק המופלת (נידה כו, ב) בעא רבי יוסי מרבי המפולת כמין עירב ושליא קשורה בו מהו א"ל דבר שאינו שאלת איתיביה המפולת בהמה חיה ועוף וכו' תיובתא וכתב הרשב"א ז"ל בזה מסתברא דר' הוא עצמו דחזר והודה דבריית' הוה תיובתיה דאי לאו הכי היכי מותבינן מבריית' לרבי אי רבי לא שנאה רבי חייא מנא ליה וכתב דההלכה באותה בריית' עכ"ל ואין דעתי נוחה בתירוץ הזה דא"כ לא הוה שתיק תלמודא לומר דברים כהווייתן ורש"י ז"ל כתב תיובתא דרבי דאמר דבר שאינו שאלת עכ"ל:
ונראה שנתכוין לתרץ תמיהא זו שאלו הי' דבר התלוי בדין היינו אומרים אם רבי לא שנאה ר"ח מנ"ל אבל דבר התלוי במציאות אם ישנו אם אינו אין לר' יתרון על שאר בני אדם וידע התלמוד שדברי הברייתא אמת שהוא דבר שישנו ולי נראה לתרץ בע"א דהא דמסיק תיובתא ה"פ אותה ברייתא מוקשת ולית הלכתא כותיה דכי אמר מיתיבי להקשות לברייתא הוא דאתא ועי"ל דלא לר' הוא דמתיב אלא לר' יוסי בן שאול שאמר כן משמיה דר' דמכח ברייתא זו שמעינן דלא היו דברים מעולם עכ"ל:
הרבה מקומות מצינו בתלמוד במחלוקת שני אמוראים שהמקשן מקשה בתחלה על אמורא א' ממשנה או בריית' והמתרץ מתרץ לו והדר המקשן ומקשה על האמורא השני ממשנה או ברייתא אחרת. והנה יש קושיא בלא מחלוקת האמוראים איך הבין המקשן המשניות או הברייתות הסותרות זו את זו לפי הבנתו ולמה לא רמי אותם אהדדי בלא אלו האמוראים ויש לראשי ישיבות הרבה דרכים על זה לתרץ על דרך חידוד אבל שלא ליצא ממרכז האמת אני אומר שאם נוכל להמציא סברא שלישית כמו מכריע בין שני הסברות של האמוראים החולקים למשל זה האמור' אוס' לגמרי בכל הצדדי' וזה מתיר לגמרי בכל הצדדי' והמקשן היה סובר לאסור בצ"א ולהתיר בצד אחר ובז' הי' ניח' לי' המשניו' או הבריי' הסותרות אבל לאינך אמוראי תרווייהו קשה זהו הדרך ישר בגאם המצא ימצא כן ואף אם לא אין שום דוחק בעיני לומר שהם תרי גברי והתרצן נתהפך למקשן וכן אני מאמין בכל שטת התלמוד שאף שאומרים סתם מקשן סתם תרצן מ"ם הכי יש שייכות לומר המקשן לעולם היה מקשן ולא היה יודע לעולם שום תירוץ וכן התרצן לעולם הוא מתרץ ולא היה קשה לו לעולם שום קושיא אלא הענין הוא אלו שני בני עליה עסקו ביחד בפלפולם להבין ולירד לעומק העניינים ולפעמים היה זה מקשה וזה מתרץ ולפעמים איפכא כדרך שנים שעוסקים בתורה ביחד: