אריסט"ו ביאר שהענינים כלם אינם נופלים במקרה וכו', כבר ידעת ממה שקדם שהרב המורה הניח שתי שאלות, האחת מהם אם העולם נמצא עלול מהשם ית' על צד החיוב או היה בכוונת מכוין, הב' זה הייחוד הנמצא בעולם יתחייב שיהיה מחודש אחר ההעדר או לא יתחייב, והנה השאלה הראשונה יתבאר בפרק כ"ב, והשאלה השנית בפרק כ"א, ובזה הפרק רצה לבאר שהעולם יש לו סבה על צד הכוונה, ושאריסט"ו יאמין שהוא כלו על צד החיוב ושאי אפשר שיתחברו הכוונה והחיוב, ובפרק כ"א יבאר שקצת מהפילוסופים יראו שהעולם נתחייב מהאל ע"צ החיוב וע"צ הכוונה, שקצת מאחרוני הפילוסופים נחלקו עם אריסט"ו רבם למה שאריסט"ו לא אמר אלא ע"צ החיוב לא ע"צ הכוונה. והתחיל ואמר, אריסט"ו יבאר שהענינים הטבעיים כלם אינם נופלים במקרה ובהזדמן, ר"ל שהויית זה העולם לא היה כמו שיתחדש בזה העולם דברים רבים באים במקרה ובלי סבה כמו האצבע הששי שהוא במקרה ונתחדשו דברים גם כן מקריים שלא יכוין האדם אליהם, ואמר כי כל הנמצאות הטבעיות לא נפלו במקרה, ומופתו על זה כמו שזכר:
וזה כי הענינים המקריים אינם תמידיים ולא מאודיים, ר"ל על הרוב וכל מה שהוא כן אינו במקרה כי המקרה הוא על המעט כמו שהתבאר בפרק שני מהשמע אם כן הדברים הטבעיים אינם במקרה. ואמנם שהשמים אינם במקרה למה שהם לא ישתנו ממה שהם לא בעצמם ולא בשנות מקומותיהם. אמנם הענינים הטבעיים מהם תמידיים ומהם מאודיים, והתמידיים כחמום האש ורדת האבן אל מטה, והמאודיים כצורות אישי כל מין ופעולותיו, אשר הרצון בזה כי אישי המין יתחלפו כשאלו נולדו שלמי היצירה ואלו נולדו חסרי היצירה ואלו אשר הם חסרי היצירה הם על המעט והשלמי היצירה הם על הרוב, א"כ הדברים הטבעיים אינם נופלים במקרה ויבא המופת על זה התואר, פרטי העולם לא ימצאו במקרה והם השמים וכל מה שבתוכם, ואין הכל זולת חלקיו, א"כ הכל לא נפל במקרה, והנה אריסט"ו השיב על מי שסבר שהשמים והכוכבים ותנועותיהם היו במקרה יותר ממי שסבר אלו הדברים ההווים הנפסדים שיוחסו למקרה, למה שאלו הדברים כבר יחטיאו התכלית אמנם תנועות השמים לא ישנו תפקידם לעולם א"כ א"א שייוחס מהם אל המקרה, ואמר קצת מהאנשים חשבו שהעולם ההויה וההפסד כלו היה לתכלית ונתחדש בעבור סבה מהסבות או טבע או שכל או זולת זה, וייחסו השמים ותנועותיהם אל המקרה ואל הזדמן בלא סבה, ואריסט"ו יאמר שאיך יחשוב איש שאישי הב"ח והצמחים לא יתחדשו במקרה ויאמר בגשמים השמימיים אשר הם מבין שאר הגשמיים נראים אלהיים שאמנם יתחדשו מעצמם ומההזדמן ושאין להם סבה כלל כמו שיש לב"ח ולצמחים, אשר הרצון בזה אם הדברים ההווים הנפסדים לא נפלו במקרה ובהזדמן ובלא סבה עם היותם פחותים ולא ימצאו בתמידות, הגשמיים האלהיים שהם הגרמים השמימיים שהם נצחיים ומאירים א"א שיהיו במקרה, א"כ אריסט"ו יאמין שאלו הנמצאים כלם אינם נמצאים במקרה וכל מה שהוא במקרה הוא היותו בלא סבה מוגבלת, ואשר יסתור המקרה וההזדמן הוא היותו בסבה מוגבלת, ואם העולם לא נמצא מפאת עצמו ומההזדמן א"כ יש לו סבה מסבבת להיותם כן בהכרח מפני הסבה ההיא נמצאו כפי מה שהוא, זהו אשר התבאר במופת והוא אשר יאמינהו אריסט"ו כי כל דבר זולתו יתעלה יש לו סבה, ואחר שהניח זה התחיל לחקור אם אריסט"ו יראה שיהיה העולם בכוונת מכוין וברצון רוצה. ואמר הרב כי לא יתבאר לו שאריסט"ו יאמין זה, כי הקבוץ בין המציאות על צד החיוב ובין החדוש על צד הכוונה והרצון עד שיהיו ב' ענינים אחד, קרוב אצלו לקבל שני הפכים, ואם העולם נמצא על צד החיוב הוא קדמון, ואם העולם נמצא ממנו יתעלה על צד הכוונה והרצון יחוייב שיהיה מחודש, ואלו הב' דברים אי אפשר שיקובצו, רוצה לומר החדוש והקדמות, א"כ אי אפשר שיהיה העולם על צד החיוב ועל צד הכוונה. והנה אריסט"ו יאמין שהעולם נתחייב מהאל על זה התואר. כי כל דבר מאלו הנמצאות אשר אינם מלאכותיות א"א לו מבלי סבה מחייבת לדבר ההוא ולסבה ההיא סבה שנית ולסבה השנית שלישית עד שיגיע לסבה הראשונה ממנה התחיל הכל להמנע ההשתלשלות לבב"ת, אלא שהוא לא יאמין עם זה שחיוב מציאות העולם מהבורא כהתחייב הצל מהגוף שהוא חייוב העדרי שמונע האור, ולא כהתחייב החום מהאש שהוא דבר טבעי ואינו יודע בפעולתו, או כהתחייב האור מהשמש שהוא יודע שהוא מאיר ולא בעבור ידיעתו הוא מאיר. אבל יאמין החיוב כחיוב המושכל מהשכל, כי השכל הוא פועל המושכל כי הכל אחד והשכל פועל המושכל מצד היותו מושכל, כן האלוה יתעלה פועל העולם במה שבשכלו צורות הנמצאות כלם, והסדור הנמצא בו הוא סבה לזה הסדור הנמצא בזה העולם, והם מונעות מציורו לא כאור השמש אבל בידיעה במה שהיא ידיעה פועלת, והידיעה היודעת בשתי הפכים יסודר מידיעתו הנכבד שבשני ההפכים. ולהורות על כי ציורו יתעלה הוא סבת הזרחת הנמצאות עלה שכלית, אמר הרב שהסבה ההיא הראשונה היא שכל בעליונה שבמדרגת המציאות והשלמה שבהם, עד שמצד ציורו לבד היה יכול בורא ופועל ובכלל הוא סבה לאלו הנמצאות, וביאר שאפילו אם נתיר מלת החיוב עם הרצון א"א שנתיר מלת הכוונה וההתיחדות, ואמר אפילו אם יאמר שהשם יתעלה רוצה במה שיתחייב ממנו למה שהוא שמח בו ונהנה למה שא"א שירצה חלופו, לא יאמר לזה כוונה, כי האדם נברא בענין שהוא רוצה להיות בעל עינים וידים ושמח בהם ונהנה בו וא"א שיהיה חלופו, אלא שלא היה זה האיש בעל עינים וידים בכוונה ממנו והתייחדות לזה התואר ואלו הפעולות, כי אין ענין הכוונה וענין ההתייחדות אלא לענין בלתי נמצא ואפשר מציאותו כמו שיכוון וייוחד ואיפשר שלא ימצא כן, והנה אמר הרב כי אחרוני הפילוסופים קבצו אלו השני דרכים שהשם ית' פועל העולם על צד חיוב והוא מכוין ומייחד:
ואמר שלא הבין מאלו האחרונים אם חולקים עם אריסט"ו בזה או יחשבו שדעת אריסט"ו הוא כי החיוב והכוונה כבר התחברו, או בחרו דעת הכוונה וההתיחדות וחשבו שלא ירחיק הקדמות. ואחר שהונח זה התחיל הרב לבטל דעת אלו האחרונים אשר אי אפשר שהכוונה והחיוב יתחברו, הנה יתבאר בזה הפרק כי לפי דעת אריסט"ו כל הנמצא בזה העולם זולתו ית' יש לו סבה והוא מתחייב ממנו כחיוב המושכל מהשכל כי הוא חיוב אשר אי אפשר שימצא זה בלא זה, ושלדעת הרב לפי דעת אריסט"ו העולם לא היה לכוונה ממנו אף שהיה ברצון, ואחרוני הפילוסופים יחשבו שהוא בכוונה וכי איפשר שיהיה זה על ב' פנים, אם שיהיו חולקים על אריסט"ו רבם, או יחשבו שהוא אומר שהכל היה על צד החיוב והיה בכוונה, וכי לא בעבור זה יתחייב שיהיה העולם מחודש אבל יהיה קדמון: