ונקרא המקדש כסא על עוצם מה שנגלה בו והשכין אורו וכבודו עליו, כי מבית המקדש תצא תורה לישראל והוא האור הבהיר והיה הקב"ה נורא ממקדשו כמו שאמר נורא אלהים ממקדשיך ואמר כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשנו, פירוש הכתוב כך הוא כסא כבוד ורוממות וגדולה אותו הכבוד שהוא מראשון שהוא השם יתברך הוא מקום מקדשנו רצה לומר הכסא ההוא מקום מקדשנו, והנה השמים נקראו כסא להורותם אצל מי שידעם בהתבונן בהם גודל ממציאם ומניעם ומנהיג העולם השפל ומשפיע טובה והם ג' דברים, כי השמים יורו על שהשם המציא אותם כי הוא המהווה אותם ואחר שהתהוו הוא מניעם כי כל מתנועע יצטרך אל מניע וכל עלול יצטרך אל עלה, ומנהיג העולם השפל ומשפיע טובם כי הם כלים כמו הסוס לרוכב להגיעו אל תכלית המכוון, ואמר בהשפעת טובם רמז בזה כי הם מכוונים לעצמם לא שנבראו בעבור השפלים אבל מדרך הטוב להשפיע מטובו לאחרים:
ואמרו כי השמים יורו על מציאותו ועצמותו ויכלתו כהוראת הכסא וכו'. כי השמים יורו על ג' דברים על שיש נמצא ראשון ושהוא נצחי וקיים ושיש לו כח להניע כל הגלגלים בתנועה אחת:
אבל מה שהרחיב בו הלשון באמרו כי יד על כס יה. אמרו המפרשים כי הרחבת הלשון הוא שנראה מפשט הכתוב שמשה רבינו היה נשבע בשמים שהם כסא האל וזה אי אפשר כי מעניני השבועה וסודותיה הוא שיהיה השבועה ממה שמציאותו ומהותו דבר אחד בתכלית ואין דבר יהיה מציאותו ומהותו דבר אחד אלא השם ית' אם כן השבועה שתעשה בזולתו אינה כלום ואם כן איך היה נשבע מרע"ה בשמים וארץ וכבר גלו רבותינו ואמרו הנשבע בשמים וארץ אינו כלום, לכן אמר הרב כי לא היה נשבע מרע"ה בשמים אלא בעצמותו. וי"מ כי השבועה עשאה ה' והרחבת הלשון היתה מצד שכל מי שיעשה שבועה נשבע במה שהוא למעלה ממנו או לפחות בעצמו ויראה מפשט הכתוב שהשם היה נשבע בכסא שהוא השמים והם למטה ממנו ומצד זה היתה ההרחבה לכן ראוי שנאמר כי הוא תאר עצמותו וגדולתו כי השם נשבע בעצמו לא בזולתו. והאמת בזה כי כסא אמנם הנחתו הוא מה שישב עליו בעלי הגדולה והעוז וקריאת המקדש כסא הוא הרחבת הלשון וקריאת השמים כסא הוא גם כן הרחבת הלשון כי אינם יושבין עליו א"כ אלו השתי שמות הם נלקחים על צד ההרחבה והכללות. ולכן אמר אבל מה שהרחיב בו הלשון באומרו כי יד על כס יה אין ראוי שיפורש הכסא כמו שיפרשנו על המקדש כי עדיין לא נתהוה ולא על השמים כי אין ראוי לישבע במה שלמטה ממנו ובדבר שאין מציאותו ומהותו דבר אחד כי הנשבע בדבר אחד יראה כי הוא צריך לדבר ההוא וחייו תלואים מנגד. ולכן אמר כי מה שהרחיב הלשון באומרו כי יד על כס יה הוא תאר עצמותו וגדולתו כי אין ראוי שידומה שיהיה נשבע השם ית' בתואר שיהיה חוץ מעצמו אף שיהיה נמצא בו, ולא ג"כ נברא מברואיו כי יתחייב מזה שהעלה ישיב עלול עד שיתחייב מזה שהשם ית' לא יהיה מחוייב המציאות והוא נמצא עם כסא ונמצא בלתי כסא כי זו כפירה בלי ספק ולכן יחוייב כי השבועה תהיה בו בעצמו לא בזולתו כלל, זהו מה שיכוין הרב בזה הלשון ואם הוא עמוק ראוי שיובן על זה התואר:
וכבר פירש ואמר אתה ה' לעולם תשב כסאך לדור ודור וכו', בזה הפרק יש סתירה למה שבא בפרק כ"ו מהחלק השני כי בזה הפרק אמר הרב כי אתה ה' לעולם תשב שיורה על עצמו ובאותו הפרק אמר שיורה על השמים ומורה על היות העולם נצחי, והתירוץ בזה כי הוא נוהג כפי הסבה הז':