Shem Tov on Guide for the Perplexed, Part 1 73

ההקדמות הכוללות אשר הניחום המדברים לפי התחלף דעותיהם ורוב דרכיהם והם הכרחיות בקיום מה שירצו לקיימו בארבע בקשות, שהם העולם מחודש ויש לו עושה ושהוא אחד ואינו גשם ולא כח בגשם. והנה הרב זכרם אחד לאחד ומה שיתחייב מכל או"א מהם. ראשונה קיום העצם הפרדי. שנית מציאת הרקות. שלישית שהזמן מחובר מעתות, רביעית שהעצם לא ימלט ממקרים רבים, חמישית שהעצם הפרדי תשלם מציאותו ועצמותו במקרים וכו'. ששית שהמקרה לא יעמוד ב' זמנים. ז' שדין הקניות דין העדרם ושהם כלם מקרים נמצאים צריכים אל פועל. ח' שאין בכל הנמצא בלתי עצם ומקרה ושהצורה גם כן מקרה. ט' שהמקרים לא ישאו קצתם את קצתם. י' שהאפשר לא יבחן בהסכים זה המציאות לציורם. י"א שאין הפרש בשקרות מציאות מה שאין תכלית לו בין שיהיה בכח או בפעל או במקרה, כי כמו מציאות בב"ת בפועל הוא שקר כך הוא שקר בבא זה אחר סור זה. י"ב שהחושים יחטיאו ויבצר מהם הרבה ממושגיהם לזה אין למדין מהם דין ולא ילקחו ראיה מהם:

ההקדמה הראשונה ענינה שהם חשבו שהעולם בכללו ר"ל כל גשם שבו מחובר מחלקים קטנים וכו', מה שאמרו בחלקים הפרדיים הביאם אל זה במה שחשבו שכל מתהווה יצטרך אל נושא לו שיתהוה ממנו והיו הגשמים אשר בכאן יקבלו ההתהוות ואפשר שיהיה מדבר נמצא בפועל, כי הנמצא שלם לא יתהווה אבל יקבל ההשתנות, וא"א שיהיה מהעדר כי ההעדר לא יעשה ממנו שום דבר ואם הגשם מתהוה יחוייב שיהיה בכאן דבר שיתהוה ואמרו שזה הדבר אשר מהם יתהווה הגשם אינו גשם אבל הם חלקים קטנים מאד לא יקבלו החלוקה לדקותם:

לא לחלק א' מהם כמות כלל. והרצון בזה כי אף שהחלק הקטן מהצורה הטבעית לא יחלק כי האש במה שהוא אש יגיע לכמות קטן לא יתחלק במה שהוא אש אבל יחלק במה שהוא בעל חלקים, ואלו הסברות כי החלקים לא יתחלקו לא מצד צורתם ולא מצד הכמה הנמצא להם ושאלו החלקים הם התחלות הדברים אשר ממנו יתהוו הגשמים, ואלו נקראים עצמים פרדיים, או עצמים בלתי מתחלקים, או נקודות, כי טבע הנקודה הוא שלא יתחלק, ואלו כשיתקבצו יתהווה הגשם וכשיתפרדו יפסד הגשם, א"כ דעת אלו בהוויה המוחלט הוא שהוא הוויית הכמות ושאינו דבר בשער האיך אם כן יהיה הקבוץ הוייה והפירוד הפסד כשיתקבצו קצתם עם קצתם יהיה המקובץ בעל כמות והוא אז גשם ואלו יחובר מהם שני חלקים יהיה כל אחד גשם בחבור וקודם שיחובר לא יהיה גשם ויהיו קודם שיתקבצו שנים מהם לא יצדק עליו שהוא גשם כל אחד מהם וכשיתחברו יצדק עליו שהם שני גשמים, זה כפי מאמר קצת מהמדברים כי קצתם יאמרו שקודם שיתחברו כל אחד אינו גשם ואחר החבור אינם ב' גשמים אבל יעשה מהם הגשם, זהו דעת המדברים בעצמיים הפרדיים ומה שהביאם לזה:

ואמרו וכל החלקים ההם דומים שוים אין חלוק בהם בשום פנים שהם דומים בתמונה ובאיך שוים בכמה אין הבדל בהם בשום פנים לא בעצם ולא בזולתו, ואמרו שא"א שימצא גשם אלא מורכב מאלו החלקים השווים הרכבה שכנית לא הרכבה המזגית כי הם שוים בתמונה ובהאיך ואין ג"כ להם חלקים עד שיתמזגו בפגישת קצתם עם קצתם ויתגמלו ותנוח בהם צורה אחת כמשפט המזג:

ואמר הרב כי ההויה אצלם הוא הקבוץ וההפסד פירוד, אף שלא יקראו המדברים ההפסד פירוד אבל יאמרו כי ההויות הוא קבוץ ופירוד ותנועה ונוח:

ואמרו המדברים כי אלה החלקים אינם קדומים כמ"ש קדומי הפילוסופים אבל הם מחודשים שהשם יברא אלו העצמים תמיד כשירצה, והנה גם כן אפשר העדרם, ואפיקורוס וזולתו מן המאמינים בחלק שאינו מתחלק חשבו שהם קדומים מאד:

ההקדמה השנית המאמר בריקות קדמוני המדברים שהיו עקר חכמת המדברים, הרצון בו המדברים המאמינים שהעצמים הפרדים הם שרשי הגשמים גם כן יאמינו שהריקות נמצא והוא רוחק אחד או רחקים אין בהם דבר כלל אלא רקים מכל גוף נעדרים מכל עצם, דע כי מאמיני הריקות הביאום לזה דברים רבים ועקר מה שהביא להם להאמין בריקות הוא בעבור מה שאומר לך, דע כי השכל ישער מכל גשם שהוא בעל מרחק, הרצון בו שהוא בעל שלשה התפשטיות נצבים על זוויות נצבות מבלתי שיחובר בזו שהם מרחקים מאש וממים ומאויר ומארץ ומשאר הגשמים המורכבים אבל ישכילם השכל ויפשיטם מכל חמר, ויחשבו כי כל מה שהוא מושכל ראוי שימצא חוץ לשכל כמו מי שיאמין שיש הנה כוללים, חי כולל, אדם כולל, הביאם לזה במה שהשכל יפשיט אלו הדברים הכוללים מבלתי שיחוברו עם דבר פרטי וחמרי, וחשבו כי כמו שהשכל ישכילהו כן הוא במציאות כ"א לא יהיה הדבר כן הידיעה תהיה בטלה ולכן אמרו כי ימצא ג"כ הריקות, וגם מפנים אחרים כי הם אמרו אם העולם מלא כשיתנועע אחד מן הגשמים יכנס גשם בגשם או יתמוגג כל העולם אבל השני דברים נמנעים, אם כן יחוייב שימצא בכאן דבר שלא יהיה גשם א"כ יחוייב שיהיה ריקות והוא האורך והרוחב המושכל המופשט מכל גשם כי כמו שישכילהו הלמודי כך הוא נמצא חוץ לשכל:

וזולת זה הביאו טענות אחרות לקיים מציאות הריקות כפי המאמינים בו אינו דבר אלא רוחק אחד או רחקים אין בהם דבר כלל אלא ריקים מכל גוף נעדר מהם, והרצון בזה כי הריקות אין בו דבר מהדברים על שימצא בו גשם מהגשמים כמו שיאמינו בעלי המרחק כי בעלי המרחק יאמינו כי ימצא מרחק מעורב לגשמים אבל לא ימצא זה המרחק נעדר ממקומות ואלו בעלי הריקות מאמינים שאין בו גשם כלל וכל גוף ועצמו ומהותו אינו דבר אלא רוחק אחד או רחקים מבלתי שיהיה להם רוחק מה. וזאת ההקדמה היא הכרחית להם להאמינם ההקדמה הראשונה שאם יהיה העולם מלא מהחלקים ההם איך יתנועע המתנועע, ולזה אמרו שימצא בכאן רוחק הנבדל והוא אשר אין בו גשם ולא עצם מהעצמים ההם:

ההקדמה השלישית היא אמרם שהזמן מחובר מעתות, ר"ל שהם זמנים רבים לא יקבלו החלוקה לקוצר מדותם, וזאת ההקדמה ג"כ הכרחית להם וכו', הרצון בו כי מאמיני העצמים הפרדיים כמו שמאמינים שהגשם מחובר מאלו הגשמים והם החלקים אשר לא יתחלקו כך מאמינים שהזמן מחובר מדברים בלתי מתחלקים, וכמו שימצאו גשמים רבים כך ימצאו זמנים רבים ואלו הזמנים לא יקבלו החלוקה לקוצר מדותם, וזאת ההקדמה להם הכרחית מפני ההקדמה הראשונה למה שראו מופת אריסט"ו על כי הדרך והמתנועע והתנועה והזמן הם שוים, כי אם האחד הוא מתחלק למה שיתחלק תמיד כולם מתחלקים ואם האחד הוא מורכב מחלקים לא יתחלקו יחוייב שיהיו כלם כן, ולמה שהיו מתנועעים העצמים הפרדיים והיו מתנועעים על שעור מרחק התנועה והתנועה תמצא על המתנועע ועל המרחק והזמן ימשך להם יתחייב שיהיו כלם בלתי מתחלקים, המשל בזה אם תשער גודל בלתי מתחלק על שעור מה יחוייב שלא ילקח זה הגודל הבלתי מתחלק יותר מהדרך אלא מה שהוא שוה לו, ואם הוא בלתי מתחלק יחוייב שיהיה הדרך בלתי מתחלק, וכן יתחייב בתנועה ובזמן, והנה ביאר אריס"טו בשלישי מהשמע שלא ימצא גודל בלתי מתחלק לא ממתנועע ולא ממהלך ולא מזמן ולא מתנועה, ולמה שאלו המדברים חושבים שימצא בכאן עצמים פרדיים יחוייב שימצא בכאן שיהיה הזמן מורכב מבלתי מתחלק והזמן הבלתי מתחלק הוא עתה, ואם יגיע הדבר אל זמן בלתי מתחלק הנה שב הזמן א"כ בעל הנחה וסדר, הרצון כי אם נאמר שהזמן הוא מורכב מעתות וכל דבר שהוא מורכב מחלקים יחוייב שימצאו החלקים עמו ואם הדבר כן יתחייב שיהיה בעל מצב, וזה מבואר השקרות כי הזמן אינו בעל הנחה כי אין הנמצא ממנו אלא העתה כי אין שם התחלה קיימת ולא חלקים נמצאים יחד יסודרו זה אחר זה ואם הוא בעל סדר מה לפי שקצתו יבא אחר קצתו. ושמע מה שיתחייב להם לפי אלו השלשה הקדמות שהוא כמו שאמר הרב מהפוך העולם ומשנוי סדרי בראשית, ראשונה שלא יהיה תנועה ממהרת מתנועה כי אם העצמים הפרדיים א"א שיהיה האחד מהיר מחברו כי אם יהיה מהיר יתנועע בזמן והזמן הוא מתחלק אם כן הבלתי מתחלק יתנועע בזמן מתחלק וא"כ יהיה הבלתי מתחלק מתחלק, ולא די זה אלא שכחשו המוחש שאמר שאין תנועה ממהרת מתנועה, ולמה שהכחישו החוש אמרו שזה מה שנראה שיש תנועה ממהרת מתנועה אין עלתו היות התנועה ממהרת יותר אלא העלה ההיא שזאת התנועה נקראת מאוחרת יכנסו בה מנוחות יותר וזאת הנקראת ממהרת נכנסו בה מנוחות יותר מעט, וכאשר הוקשה להם בחץ שהושלך בקשת חזק אמרו כי זה נכנסו בתוך תנועותיו מנוחות וזה שתחשבהו מתנועע תנועה מדובקת הוא מחטא החושים כי החושים יבצר מהם הרבה ממושגיהם אף שיהיה החוש שלם ובריא והמוחש קרוב לו, ראה אתה המעיין כמה יש בזה מהפוך טבע המציאות, ועוד תשוב תראה תועבות גדולות מזה, כשנאמר להם הראיתם כשיתנועע הרכב סבוב שלם הלא החלק אשר במקיפו הלך דרך העגולה הגדולה בזמן ההוא בעצמו אשר הלך אליו החלק אשר הוא קרוב לנקודה מרכז העגולה הקטנה א"כ תנועת המקיף יותר ממהרת מתנועת העגולה הפנימית, וא"א להם לומר שזה החלק נכנס בתוך תנועתו מנוחות יותר להיות הגשם כלו גשם אחד ומדובק, ר"ל גשם הרכב, והיתה תשובתם בזה כי יתפוצצו חלקיו עם הסבוב ויהיו המנוחות אשר נכנסו בתנועת כל חלק שיקיף קרוב למרכזו יותר מן המנוחות אשר יכנסו בתנועת החלק אשר הוא יותר רחוק. ונאמר להם איך נראה הרכב גשם אחד לא ישבר בפטישים וכשיסוב יתפוצץ ועם מנוחתו יתאחד ויתדבק וישוב כמו שהיה ואיך לא יושגו חלקיו מפוצצים. והשיבו על זאת הקדמה י"ב בעצמה והוא שלא תתבונן השגת החושים אבל העד הנאמן הוא השכל. ולא תחשוב שזה אשר זכרתי לך היא יותר מגונה מכל מה שיתחייב מאלו הג' הקדמות, אבל אשר יתחייב מהאמונה מציאות הריקות יותר מופלא ויותר מגונה מכל מה שזכרנו, ואין זה אשר זכרתי לך מענין התנועה יותר מגונה מהיות קוטר המרובע שוה לצלעו, כי כפי מאמיני העצמים הפרדיים יהיה האלכסון שוה לצלעו כפי מה שהתבאר בראשון מהאלהיות:

וסוף דבר כי לפי ההקדמה הראשונה יבטלו כל מופתי ההנדסה וכו', ויהיה ספר התחבולות הנודע שיש יותר ממאה תחבולות כלן נעשו עליהם מופתים ויצאו לפועל והיה הריקות נמצא לא יתכן אחד מהם, והיו בטלים הרבה ממעשה הגרת המים כי אם תקח כלי סתום מכל צד רק שיהיה למעלה פה גדול פקוח תמלאהו מים ויהיו נקבים רבים מלמטה ותמלא הכלי מים ותשים אצבעך עליו שלא יכנס אויר בפיה העליון לא יגרו המים כלל מן הנקבים התחתונים וכשתסיר אצבעך מנקב העליון מיד יגרו המים מלמטה, והסבה בזה כי לא יתחייב אז הריקות כי יכנס בו האויר וימלאהו, ודע כי היות המים בלתי נגרים הוא דבר נמנע כשלא ימצא שם סבה מכרחת ולכן אמרו חכמינו ז"ל כשתגיעו לאבני שיש טהור אל תאמרו מים מים כי בהתהוות המים למעלה א"א שיהיו מים ויהיו נחים אבל מיד ירדו, אבל למה שימצא מים למעלה כשימצא אחד יעיקם מלירד כמו האבן אשר בגנות והמים גם כן אבל למה שהיה הריקות נמנע והיות המים למעלה נמנע מצד ואפשר מצד ולכן ברח הטבע מהמצא ריקות ויהיו המים למעלה בלתי המצא שהמכריח שימצא הריקות או יעלו המים למעלה בקצת מהכלים הנקראים אגוא"ה טוג"יש בלעז לנמנע מציאות הריקות כי עליית המים למעלה כבר יהיה אפשר במכריח שיכריחנה לעלות ואמנם הריקות הוא נמנע מכל צד והטבע לעולם יבקש האפשרי ויברח מהנמנע, והבן זה:

ההקדמה הרביעית אמרם כי המקרים הנמצאים והם עניינים נוספים על ענין העצם ולא ימלט גשם מהגשמים מאחד מהם, וזאת ההקדמה אילו לא יאמרו בה יותר היתה הקדמה מבוארת אמתית גלויה אלא שהם הוסיפו ואמרו כי כל עצם לא יהיה לו מקרה החיים א"א מבלתי היות לו מקרה המות, כי דמו שני הפכים לחיוב ושלילה, כי אין שום דבר שלא יתוארו בחיוב או בשלילה כי הם חלקי האמת והשקר בכל דבר כמו שיתבאר בהגיון, אבל אמרו שאם האבן לא יתואר בבריאות שא"א שיתואר בחולי ואם האבן לא יתואר בחיים שיחוייב שנאמר שהוא מת כי כל שני הפכים לא ימלט מקבל מאחד מהם כאלו הוא חיוב ושלילה. ואמרו וכן יהיו לו, ר"ל בעצם הפרדי מראה וטעם ותנועה או נוח או פירוד או קבוץ, ואם היה בו מקרה החיים א"א מבלי סוגים אחרים מן המקרים כחכמה או הסכלות או הרצון או הפכו או היכולת או הליאות או השגה או אחד מהפכים, סוף דבר כל מה שנמצא לחי אי אפשר מבלעדה או מאחד מהפכיו, וזה דבר שקר והבטול בו מבואר:

ההקדמה החמישית היא אמרם שהעצם הפרדי יעמדו בו המקרים ההם ולא ימלט מהם, וביאור זאת ההקדמה שאלו העצמים הפרדיים אשר בראם האל כל עצם פרדי מהם בעל מקרים לא ימלט מהם בהיותו בעל מראה או בעל ריח או מתנועע או נח אלא הכמות, כי כל עצם מהם אינו בעל כמה כי הכמות אצלם הוא המתהוה והוא ממאמר העצם, ולא יאמינו ענין המקרה בו כי הגדר בין שיהיה מוגבל בין שיהיה בלתי מוגבל אינו מקרי ולמה שיראו שהעצם הפרדי לא ימלט מהמקרים:

יאמרו ויסברו כי כל המקרים שימצאו בגשם מהגשמות לא יאמר שמקרה אחד מיוחד בכלל הגשם כי בהתחברות הגשמים יעשה המקרה כמו שאנחנו סוברים כי בהתחברות היסודות נתחדשו המראה והטעם והריח אבל יחשבו כי המקרה נמצא בכל בעל עצם פרדי מהעצמים. משל זה הי זאת החתיכה מהשלג אין הלובן נמצא בכלל ההוא כבד אבל כל עצם ועצם מזה השלג הוא לבן וכו', וכן אמרו בגשם המתנועע כי כל עצם פרדי מעצמיו הוא המתנועע ולזה יתנועע הכל וכו', וכן החיים והחוש והשכל והחכמה אצלם מקרים כשחרות והלובן כמו שנבאר:

אמנם הנפש הם חולקים בה החזק שבדבריהם הוא שהיא מקרה נמצא בגשם פרדי אחד מכלל העצמים אשר הורכב מהם האיש. והרצון בזה כי אין כל העצמי פרדיים הם בעלי נפש אבל גשם אחד פרדי הוא הנפש ונתחבר זה העצם הפרדי בכלל הגוף ונקרא הכלל בעל נפש מפני היות העצם הפרדי ההוא בו:

ומהם מי שיאמר שהנפש מורכבת מעצמים דקים והעצמים ההם בלי ספק בעלי מקרה ויתחברו כלם ושבו נפש ואמרו שהעצמים ההם מעורבים לעצמי הגוף, הנה שתי הסברות יחשבו שהנפש מקרה:

אמנם השכל ראיתם שהסכימו שהוא מקרה בעצם פרדי מן הכלל המשכיל. ובמדע אצלם בלבול אם הוא מקרה נמצא בכל עצם ועצם מעצמי הכלל היודע או בעצם אחד לבד ויתחייב לכל אחד משני הדברים דברים מגונים:

וכאשר הוקשה אליהם. באמרם כי הלובן הוא נמצא בכל חלק מעצם פרדיי ואינו נמצא בכלל, בהיותנו מוצאים במתכות ואבנים רובם כלל מבעלי מראה חזק, והרצון בו שהם בעלי צבע ירוק ואח"כ תשוב אבן לבן והיא ראיה כי זה המקרה יתחבר מזה הכלל לא בכל חלק ממנו, ויותר מבואר מזה כי החלקים כשיחתכו מן החי אינם חיים והיא ראיה שזה הענין יתכן בכלל לא בכל חלק ממנו, ויותר מבואר מזה כי החלקים וכו', ואמרו בפירוק הקושיא ההיא שזה המקרה אין לו קיום, אבל הש"י בורא תמיד מקרים בכל אחד מעצמי הפרדיים, והנה התבאר בהקדמה הששית מהו הכוונה בזה:

ההקדמה הששית אמרם שהמקרה לא יעמוד שני זמנים, ענין זאת ההקדמה שהם חשבו שהשם יתעלה יברא העצם ויברא בו אי זה מקרה שירצה יחד בפתע אחד ולא יתואר ביכולת האל לברוא עצם בלי מקרה כי זה נמנע ואמתת המקרה וענינו שלא ישאר שני זמנים ר"ל שתי עתות וכשנברא המקרה ההוא יאבד ולא ישאר ויברא מקרה אחר ממינו ויאבד ג"כ האחר ההוא:

ויברא שלישי ממינו כן תמיד כל אשר ירצה השם יתעלה להעמיד מן המקרה ההוא, והרצון בזה כי כשיברא השם באחד מהעצמים הלובן שהלובן לא יקיים שני עתות אבל יברא לובן אחר לובן תמיד כמים הנגרים שהם באים זה אחר זה וכשירצה השם שיברא מין המקרה אחר בעצם ההוא יברא ואם ימנע הבריאה ולא יברא מקרה יעדר העצם ויתחייב שיהיה העצם תנאי במציאות העצם זהו דעת קצתם והם הרוב, וזהו בריאת המקרים אשר יאמרו אותם ויתחייב מזה סתירה שיהיה העצם תנאי במציאות המקרה והמקרה במציאות העצם ויתחייב שיהיה העצם תנאי במציאות העצם והמקרה תנאי במציאות המקרה אחר שכל אלו האחד יחייב חברו, גם באמרם כי המקרה לא ישאר שני עתות א"כ הוא נמצא בעתה ואשר הוא מציאותו בעתה הוא נגרר ואשר ישאר זמנים מציאותו קיים והעצם מציאותו קיים ואיך יהיה הנגרר תנאי במציאות הקיים ואיך יהיה סבה הנגרר למה שהוא נשאר באיש זה כלו הזייה:

וקצת מהמדברים יאמרו כי קצת מהמקרים ישארו מדה אחת וקצתם לא ישארו שני זמנים ואין להם בזה סדר עד שיפרשו ויאמרו לנו אי זה מהמקרים ישארו ואי זה מהמקרים לא ישארו, ואמר הרב כי הביאם למדברים לומר זה הדעת המזוייף כדי שלא יחשוב חושב שיש טבע נמצא בדברים כי לא האש הוא אשר חממה ולא המים אשר יקררו ושזה הגשם גוזר טבעו שישיגו מן המקרים כך וכך, אבל ר"ל שהש"י ברא אלו המקרים עתה בלי אמצעות טבעי שאין יחס בין המקרים והצורות ולא בין הצורות וההכנות והחמרים וכשיאמר זה יתחייב אצלם בהכרח שלא ישאר זה המקרה, שאתה א"ת יעמוד מדה אחת המקרה ואח"כ יעדר יתחייב השאלה אי זה דבר העדרו, וא"ת שהשם הפסידו כשרצה, זה לא יתאמת לפי דעתם כי הפועל לא יעשה העדר, וא"ת שלא ישארו ב' זמנים אז לא יפול בו לשון העדר אחר שלא נמצא בזמן כי בעתה אחד נמצא ובעת אחד נעדר וא"כ לא תתחדש השאלה אי זה דבר העדירו אבל אם יניחו שישאר שני זמנים תפול השאלה אי זה דבר העדירו, וא"ת והלא המדברים אומרים שההעדר יצטרך לפועל כפי מה שנאמר בהקדמה השביעית, תירץ ן' כספי שזה נאמר לפי דעת קצתם שהאמינו שהפועל לא יעשה העדר כמו שיפרש אחר זה שירצה השם לפי קצתם שיעדר העצם לא יברא בו מקרה ויעדר, וזאת ההקדמה חולקת עם ההקדמה הז', ויש מתרצים שזה אינו חולק עם ההקדמה הז' לפי שההקדמה הז' אומרת שמה שהפילוסופים קוראים העדר כמו המות ד"מ והם קוראים אותו קנין כמו ההעדרים המוסרים ולכן יצטרכו לפועל כי הוא כמו קנין לפי דעתם וההעדר שאמרו המדברים אינו צריך לפועל וא"כ אינו קשה, ומה שאמרו שההעדר אין לו פועל הוא אמתי מצד שאין לו פועל בעצם אבל יש לו פועל במקרה כמו שהסיר עמוד מן הבית שהוא הורס הבית במקרה לא בעצם:

אמנם קצתם אמרו כשירצה השם יתעלה להפסיד העולם יברא מקרה הכליון לא בנושא, אמרו לא בנושא שאם היה הכליון בנושא לא היה מתואר בהעדר לכן הוצרך לומר לא בנושא, ולפי זאת ההקדמה יתחייב זה הבטול הגדול שזה הבגד אשר צבענוהו אדום במחשבתנו אין אנחנו צובעים אותו כלל אבל השם יתעלה חדש המראה ההוא בבגד בהתחברו לצבע אדום אשר נחשוב אנחנו שהצבע ההוא נכנס בבגד, ואמרו שאין הענין כן וכו' אבל הנהיג השם זה המנהג שלא יתחדש זה המראה השחור על דרך משל אלא בהתחבר הבגד לאינד"יא ולא ישאר זה השחרות אשר בראו השם יתעלה בהתחבר המשתחר לשחרות אבל יאבד לשעתו ויברא שחרות אחר והשם ית' רצה לברא שחרות אחר שחרות ולא רצה לברא אחר זה השחרות אדמימות או ירקות א"כ בטלו מציאות הדברים ובטלו שאין הפועלים המיוחדים פועלים שום דבר אבל הכל יפעלהו השם, ובטלו ג"כ לפי זאת ההנחה שלא יהיה הנה ידיעה כי יתחייב לפי אלו שאלו הדברים אשר נדעם עתה אינם הדברים הידועים אתמול אבל נעדרו המדעים ההם ונבראו מדעים אחרים כמותם, ואמרו כן הוא כי האדם לא יתקיים בידיעתו כי המדע הוא מקרה והמקרים לא ישארו שני זמנים וכן הנפש ג"כ יתחייב למי שיאמין בה שהיא מקרה הנה יברא השם בכל רגע בכל בעל נפש אלף נפשות על דרך משל, ולפי זאת ההקדמה אמרו כי האדם כשיניע הקולמוס לא האדם הניעו כי זה הנענוע היא מקרה בראו השם בקולמוס וכן ידיעת תנועת היד המניעה לקולמוס במחשבתנו מקרה בראו ביד, ואמנם רצה השם עם שהוא הכותב והמניע היד שהנהיג זה המנהג כשתחובר תנועת היד לתנועת הקולמוס, לא שיש ליד מעשה כלל ולא סבה בתנועת הקולמוס וכו' ולא תמצא גשם שיש לו פעולה כלל אבל הפועל האחרון הוא השם אשר חדש כל הדברים, זה דעת כלל המונם, וקצת מהמדברים אמרו בסבות הדברים וגנו הדעת הקדום:

ואמנם פעולות האדם הם חולקים י"א כי בהניע הקולמוס ברא השם ד' מקרים, האחד הרצון להניע הקולמוס, והשני יכולת על הנעתו, והשלישי גוף התנועה, והרביעי תנועת הקולמוס, כי בהתחברות אלו הארבעה דברים יתנועע הקולמוס, ואלו חשבו כי האדם כשירצה שום דבר השם בורא לו הרצון והיכלת והפועל שהוא לא יעשה ביכולת הנבראת בו, ראה כמה בטולים אומרים בזאת ההקדמה:

ואמנם המעתוז"לה אומרים שהוא יעשה ביכולת הנבראת בו, וקצת אמרו שיש ליכולת הנבראת בפועל קצת מעשה ויש בו ההתלות ורוב המדברים יגנו זה, והרצון היכולת הנבראת והפעולה הנברא אצל קצתם כלם מקרים אין מעמד להם כי הבורא ברא בזה הקולמוס נענוע אחר נענוע וכן תמיד כל אשר יהיה הקולמוס מתנועע וכשינוח לא ינוח עד שיברא ג"כ מנוחה אחר מנוחה כל זמן שהקולמוס נח, הנה בכל עת מן העתות מן הזמנים השם בורא בעצמים הפרדיים מקרה בכל אישי הנמצאות ממלאך וגלגל וזולתם וכן תמיד בכל רגע, ואמרו שזאת האמונה אמתית כשהשם יתעלה פועל ומי שלא יאמין שכן עשה השם יתעלה הנה הכחיש היות השם פועל, והנה כשתבין כל מה שיאמר הרב בזאת ההקדמה הם סותרות המוחש והמושכל והם דברים בדויים אצל כל בן דעת, ומה המליץ האלהי באמרו אם כהתל באנוש תהתלו בו שזהו גוף התול באמת:

ההקדמה השביעית. הוא האמינם שהעדרי הקנינים הם העניינים הנמצאים בגוף כו', כבר ביארתי לך בפ' שעבר כי ההעדר ישולח על ההעדר המוחלט ועל העדר אשר מדרכו שימצא, ואם שהמדברים מאמינים שההעדרים אינם מפעולת פועל, זהו ההעדר המוחלט אבל ההעדר הקנין מאמינים שיצטרך אל פועל, וזהו שאמר בתחלת זאת ההקדמה שהמדברים מאמינים שהעדרי הקנינים הם הענינים הנמצאים בגוף והם מקרים נמצאים ג"כ, והנה אם הם מקרים והמקרה לא יעמוד ב' זמנים כפי מה שהתבאר במה שעבר א"כ ההעדרים כשיאבד הדבר יברא דבר, וביאור זה כי המדברים לא יראו כי המנוחה היא העדר התנועה ולא שהמות העדר החיים ולא העורון העדר הראות וכל מה שדומה לזה מהעדרי הקנינים, אבל דין המנוחה והתנועה אצלם דין החום והקור אשר אנחנו מאמינים שהם ב' דברים ומקרים בנמצאים, ויצטרכו לשתי סבות כי הסבה האחת א"א שיהיה סבה לשתי הפכים כי התנועה והמנוחה הם ב' דברים וצריכים לב' סבות לא שתמצא המנוחה בהעדר המניע ולא שימצא החשך בהעדר האור אבל צריך אל סבה שיעשה המנוחה כמו שצריך החום סבה והקור סבה אחרת, ואחר שמאמינים שההעדרים הם מקרים יתחייב לפי ההקדמה שעברה כי כל שתעדר המנוחה יברא מנוחה אחרת וכו', והוא ההקש בעצמו אצלם בחכמה ובסכלות וכו' כי לא יסור סכלות יאבד וסכלות יברא תמיד כל אשר יתמיד הסכל סכל בדבר אחד והוא ההקש בעצמו בחיים ובמות:

והם יאמרו בביאור לא שיתחייב ממאמרם כשהחיים יאבדו והחיים יבראו כל ימי אשר החי חי וכשירצה השם מותו יברא בו מקרה המות אחר סור מקרה החיים ויברא מות אחר מות ולולא זה לא היה מתמיד המות. ואמר הרב ואני תמה עד מתי יברא השם מקרה מות במת כל ימי אשר צורתו עומד, ר"ל צורתו התוארית או כל ימי אשר עצם מעצמיו הרצון בו העצם הפרדי אחד מעצמיו יתמיד המות, והנה הם אומרים כי מקרה המות יתמיד כל זמן שהעצם הפרדי קיים, ואנחנו נמצא ששני המתים להם אלפים מהשנים ויהיה זה שהשם לא חסר העצם ההוא א"כ הוא בורא בו מקרה המות כל האלפים האלה, והנה העצם הפרדיי קיים כל האלפים שנה ויבא מות אחר מות עליו והוא קיים, ויהיה זה כאלו תאמר שהאדם חי וקיים ונשאר וברא עליו השם בכל עת המות וזה דבר מבואר הבטול והשקרות, כי אחר שהעצם קיים ולא ישתנה איך יתואר עליו מות אחר מות:

וקצת המעתוז"לה אומרים כי קצת העדרים העניינים הטבעיים אינם ענינים נמצאים אבל יאמרו שהלאות העדר היכולת והסכלות העדר החכמה ולא ימשך זה בכל העדר ולא יאמר כי החשך העדר האור ולא שהמנוחה העדר התנועה אבל ישימו מאלו ההעדרים קצתם נמצאים וקצתם העדר קנין כפי הטוב לו באמונתו כמו שיעשו בעמידת המקרים כי אמרו קצתם יעמדו מדת זמן וקצתם לא יעמדו שני זמנים, ולא הביאם לזה שום דבר שכלי אלא כי סבת כל מדבר היה לחייב מציאות ידמה טבעו לדעתנו באמונתנו:

והבן אמרו לדעתנו ואמונתנו, כי המדברים כוללים ג"כ באמונתנו ודעתנו והוא חדוש העולם כולל לשלש אומות:

ההקדמה השמינית היא אמרם שאין נמצא אלא עצם ומקרה שהצורות הטבעיות ג"כ מקרים, וביאור זאת ההקדמה כי הגשמים כלם אינם מחוברים מחמר וצורה כמו שאנחנו חושבים אבל יחשבו כי הגשמים כלם מחוברים מעצמים פרדיים:

ואמנם יתחלפו קצתם מקצתם, ר"ל המורכבים במקרים:

ולא דבר אחר, ויהיה החיות אצלם והאנושות וההרגשה והדבור וכל אלו מקרים כדמות השחרות והלובן והמרירות והמתיקות עד שיהיה הבדל איש זה המין מאיש מין אחר כהבדל איש לאיש שלא יבדלו אלא בענין המקרים ולא יבדל האדם והסוס בדבר עצמיי אלא בענין מקרי כי ההבדל איש מאחיו כמו ראובן משמעון הם נבדלים במקרים לא בדבר עצמי עד שהיו חושבים שגשם המלאכים וגשם השמים וגשם כסא הכבוד וגשם אי זה תולעת מתולעי הארץ או אי זה צמח הכל עצם אחד ואמנם יתחלפו במקרים לא בזולת זה ועצמי הכל הם עצמים הפרדים, וזהו סתירת כל חכמה הטבעית:

ההקדמה התשיעית היא אמרם שהמקרים לא ישאו קצתם את קצתם וכו', דע כי המקרים ינשאו על העצם מציאות ראשונה ומהם מקרים נשואים על הנושאים באמצעית מקרים אחרים, המשל בזה כי החום והקור והכמות נשואים על העצם נשיאות ראשון לא יקדימו קצתם את קצתם, ומהם מקרים ינשאו קצתם על קצתם כלובן שינשא על הגשם והשטח על הגשם והתנועה ינשא על המנוחה והזמן על התנועה אחר שהתנועה היא שלמות המתנועע והזמן מספר התנועה, ואלה המדברים יחשבו כי כל המקרים ינשאו מציאות ראשון. והסבה בברחם שהמקרים נושאים קצתם את קצתם וברחם מזה, מפני שהיה מתחייב שלא ימצא זה המקרה האחרון בעצם אלא אחר שקדם הראשון והם ימאנו זה, כי כוונתם לומר כי כל המקרים אפשר שימצאו באיזה נושא שיהיה ושאין לדברים יחסים בטבעיים יוחדו כל נמצא ונמצא ואם היה שום מקרה ינשא על העצם באמצעות מקרה ימצאו למקרים טבעים יחסים וזה הפך מאמרם כי אין לדבר מהדברים טבע, וגם מפני סבה אחרת אומרים כי המקרים לא ינשאו קצתם את קצתם בעבור כי לפי דעת המדברים המקרים לא ימצאו זמן ר"ל שתי עתות, ואחר שהמקרה אינו קיים איך ינשא מקרה אחר ולכן בעבור זה אמרו שהמקרים לא ישאו קצתם את קצתם. וזאת ההקדמה היא מבוארת הבטול כמו שאמרנו כי מבואר הוא שהמקרים ישאו קצתם את קצתם:

ההקדמה העשירית ההעברה אשר יזכרוה, והוא עמוד חכמת המדברים ושמע ענינה, הם יראו כי כל מה שהוא מדומה הוא עובר אצל השכל, כי אפשר שישוב כדור הארץ גלגל סובב וישוב הגלגל כדור הארץ, וכמו שזה מדומה כך אפשר שיציירהו השכל ואם השכל יבחינהו אפשר שיהיה כן במציאות וכמו שיתנועע כדור האש אל צד נקודת המרכז ויתנועע כדור הארץ אל צד המקיף כי הכבד ירד למטה והקל יעלה למעלה אבל אפשר שיהיה הדבר בהפך, וזה אינו לפי בחינת הדמיון לבד אבל ג"כ אפשר שיהיה כפי בחינת השכל וימצא ג"כ במציאות, וגם יחשבו כי כל דבר מהנמצאות הנראות היות דבר אחד יותר גדול ממה שהוא או יותר קטן או בחלוף מה שהוא נמצא עליו עד שאפשר שיהיה אדם כשיעור הר גדול בעל ראשים רבים יפרח באויר או שיהיה הפיל כשעור כנה וכנה כשיעור פיל כל זה אמרו שהוא עובר אצל השכל, ועל זה הצד מההעברה ימשך העולם כלו ואי זה דבר שיניחוהו מזה המין אמרו כי הוא ראוי שיהיה כך וכו' ואין היות הענין הפלוני כך היותר ראוי מהיותו כך אלא בעבור הסכמת המציאות למה שאנו מוצאים במנהגים כי היה אפשר שיהיה מנהג המדינה זולת זה:

ואמרו כי זה הנמצא שלו צורות ידועות ושעורים מצויינים ועניינים מחוייבים ר"ל מקרים והם קיימים שלא נשתנו ולא יתחלפו, אמנם היותם כך לא בעבור שטבעו גוזר שיהיה כזאת הצורה וכזה השיעור וכזה האיכות אבל להמשיך המנהג ויקרה בזה כמו שיקרה למלך שלא יעבור בשוקי המדינה אלא רוכב ולא נראה מעולם אלא כן ולא ימנע אצל השכל שילך רגלי במדינה אבל זה אפשר בלי ספק ועובר אצל השכל היותו, כן אמרו שהיות הארץ מתנועעת לנקודת המרכז והאש למעלה או היות האש מחממת והמים מקררים הוא משיכת מנהג על צד שאחז"ל עולם כמנהגו נוהג, והנה המנהג אפשר שישתנה ולא ימנע אצל השכל שישתנה מנהג הדברים הטבעיים ויקרר האש ויתנועע למטה והוא אש וכן יחממו המים ויתנועעו למעלה והם מים:

ועל זה נבנה הענין כלו. ר"ל שענין ההעברה הוא זה והם עם זה מסכימים שיתקבצו ב' הפכים בנושא אחד ובעתה אחד שקר לא יתאמת ולא יעבור השכל, וכן אמרו ג"כ היות עצם אין מקרה בו כלל, והרצון שאף שיאמינו שהדברים הטבעיים לא יונהגו אלא כפי המנהג לא כפי החיוב הטבעי עכ"ז יאמינו שיש לנמנע טבע קיים אלא שיתחלקו ממנו במה שהוא נמנע ובמה שהוא מחוייב ובמה שהוא אפשר, והנה אומרים כלם כי התקבץ ההפכים בנושא אחד ובעת אחד נמנע והיות העצם אין מקרה בו כלל ומקרה לא בנושא בזה לא יסכימו כלם שהוא נמנע אבל קצתם אומרים שהוא נמנע. וכן יאמרו שיהפך העצם מקרה הוא נמנע או ההפך המקרה עצם זה לא יתכן וא"א ג"כ כניסת גשם בגשם ויורו שאלו הנמנעות מן השכל וכל מה שמנאוהו מן הנמנעים לא יצוייר בשום פנים ואשר קראוהו אפשר, יצוייר, הוא מאמר אמתי, והרצון בו כי כמה שיהיה אפשר אפשר שיהיה חוץ לשכל כן הוא מאמר אמתי אלא שאתם חולקים עם הפילוסופים כי אתם קראתם אותו נמנע מה שהוא בלתי מדומה וקראתם אפשר מה שהוא מדומה, והנה דברים רבים שלא יוכל הדמיון לציירם הם אפשריים ונמצאים חוץ לשכל ומחוייבים במציאות גשם נמצא אין רמז לציירו ובציור דבר נבדל כי הדמיון לא יציירהו והשכל ישכילהו, וכמה דברים נמצאים שהדמיון לא יוכל לציירם והשכל יאמתם והם נמצאים חוץ לשכל וכמה דברים שהדמיון ישער ואין להם מציאות חוץ לשכל כלל א"כ הכל מסכימין כי מה שא"א אפשר שיצוייר שיהיה כן ומה שהוא נמנע א"א שיצוייר שיהיה כן אלא שנפל מחלוקת בין המדברים והפילוסופים, כי הם אומרים מה שהוא אפשר אצל הדמיון ומה שהוא בלתי אפשר אצל הדמיון, והפילוסופים מה שהוא אפשר או נמנע אצל השכל לא אצל הדמיון, הנה אתם בזאת ההקדמה תתבוננו המחוייב והאפשר והנמנע פעם בדמיון לא בשכל ופעם בתחלת הדעת המשותף ופעם אתם בוחנים ענין אחד לרוב פשוטו וביאורו, כמו שהמושכלות הראשונות אשר הם עניינים ישתתפו בו כל המין האנושי ופעם אתם בוחנים אותו מצד הדמיון לבד כמו שזכר אבונצ"ר בזוכרו הענין אשר יקראוהו המדברים שכל או לדברים אשר ישתתפו בו הרבים והם המושכלות הראשונות או למה שיצייר הדמיון, כי חושבים כי הדמיון הוא השכל. הנה כבר התבאר לך כי המדומה אצלם הוא אשר יהיה במציאות או לא יהיה במציאות והנמצא יהיה אפשרי שלא להיות והבלתי נמצא להיות אחר שהוא מדומה וכל מה שאינו בדמיון הוא נמנע וזאת ההקדמה לא תתאמת אלא בט' הקדמות אשר קדם ובעבורה בלי ספק הוצרך להקדימם, וביאור זה כפי מה שאספר לך, ואמר הרב שהוא מספר מצפוני אלו העניינים על דרך מחלוקת נפלה בין המדבר והפילוסוף:

אמר המדבר לפילוסוף למה מצאנו גשם הברזל בתכלית הקושי וחוזק והיא שאלה אחת, ולמה מצאנוהו ג"כ שחור והיא שאלה אחרת, וגשם החמאה בתכלית הרכות והוא כנגד השאלה למה היה הברזל בתכלית הקושי ולמה החמאה הוא לבן כנגד השאלה למה הברזל שחור:

והנה הפילוסופים משיבים בשתי אלו השאלות כי כל גשם טבעי הוא מורכב מחמר וצורה, ויש לו מקרים ישיגוהו מצד החמר, ויש לו מקרים ישיגוהו מצד הצורה. והנה המקרים אשר יקרו מצד החומר הם אשר נשאל מהם באנשים איך הם, והמקרים הנמשכים מצד הצורה הם המקרים אשר ישיגו לכל המין כלו ולבדו בכל עת, והמקרים הנמצאים מצד החומר הם כמו בריאות האדם וחוליו ומקרים ישיגוהו מצד צורתו כתמהון האדם וצחקו, והרצון בתמהון הבכי אשר זאת הסגולה יכלול לכל מין האדם וזהו דבר נמשך מצד הצורה השכלית כצחוק, וחמרי הגשמים המורכבים הרכבה אחרונית, והרצון בו כי אף שהחמר הראשון הוא משותף והוא אחד לכל אמנם החמר הקרוב לכל דבר ודבר ובפרט בדברים המורכבים בהרכבה אחרונה כי הרכבת היסודות עד נעשו המתכות והב"ח והאדם משתנים מאד כפי הצורות המיוחדות לחמרים עד שיהיה עצם הברזל בחמרו ובצורתו בחלוף עצם החמאה בחמרה ובצורתה ונמשכו אחריהם מן המקרים המשתנים מה שתראה בחוזק זה על זה, והרוב בזה בעבור כי אלו המקרים רודפים להשתנות צורתם והשחרות והלובן הם רודפים בהשתנות החמר הראשון:

והנה המדבר סותר זאת התשובה כלה בהקדמות ההם אשר לו כפי מה שאספר, וזה שהתשובה היתה לפילוסוף באמרו שיש מקרים נמשכים לצורות לחליפות מקרים נמשכים לחלוף החמרים והנה המתקיים שאין צורה נמצאת והחמר ג"כ אינו מחולף א"כ יתחייב שיהיה שקר וכזב מה שאמרו הפילוסופים, אבל המדברים הניחו כי אין צורה נמצאת כלל אבל הכל מקרים כמו שביארנו בהקדמה הח' ואחר שהוא כן אין שנוי בין עצם הברזל ועצם החמאה מצד הצורה ולא ג"כ מצד החומר אחר שחומר המתהוים הם העצמים הפרדיים וכלם דומים כמו שאמר מדעתם בהקדמה האחת אשר יתחייב ממנה הקדמה הב' והג' ויתחייב מן ההקדמה הג' הקדמת י"ב האומרת שהחושים לא יתנו האמת תמיד כדי שיתחייב שלא תהיה תנועה ממהרת מתנועה, וכן לא יתכן אצל המדבר שיהיו קצת המקרים ייחדו זה העצם עד שיהיה מוכן ומזומן לקבל מקרים שניים כי לא ישאר אצלו מקרה מקרה כמו שבארנו בהקדמה הט' ואין למקרה קיום עם ב' זמנים כמו שיתבאר בהקדמה הששית. ואחר שהונח כל זה למדבר יתחייב מזה כפי הקדמותיו ויהיה עולה בידו שעצמי החמאה והברזל אחדים דומים ויחס כל עצם מהם אל כל מקרה יחס אחד ואין זה העצם יותר ראוי בזה המקרה מזה, דמיון זה שזה העצם הפרדי אינו יותר ראוי להתנועע ממה שהוא ראוי לנוח כן עצם אחד אין ראוי לקבל מקרה החיים ומקרה השכל או מקרה החוש מעצם אחר ורבוי העצמים ומיעוטם לא יוסיף בזה דבר כי המקרה אמנם מציאותו בכל עצם ועצם מהם כמו שאמר בהקדמה הה'. ויתחייב לפי אלו ההקדמות כלם שאין האדם יותר ראוי להשכיל מן העטלף ואם היה הדבר כן אפשר שיעבור העטלף ויהיה משכיל כאדם והאדם יהיה מעופף כעטלף לעת ערב וא"כ יעברו שכל הדברים יהיו בזולת מה שהם וזהו הנקראת העברה, מפני זאת ההקדמה היה השתדלות המדברים כלו שהוא החזק שבדברים בקיום כל מה שירצה לקיימו בחדוש העולם ומציאות השם ואחדותו והרחקת גשמי:

הערה דע אתה האיש המעיין וכו'. למה ששיעור ההעברה הוא כלו כפי הדמיון והמדברים קוראים הדמיון השכל, רצה הרב לבאר כי אין הדבר כן אבל השכל והדמיון הם בתכלית החלוף, כי קצת הדברים מה שיאמת הדמיון יכזיב השכל ומה שיכזיב השכל יקיים הדמיון, וגם כי יתבאר כי פעולותיהם מתחלפים כי יש הבדל גדול בין הדמיון והשכל, ופירש הרב כי הדמיון זולת השכל ממה שהדמיון נמצא לכל בעלי חיים השלמים ואמנם השכל לא ימצא אלא באדם ואף שיש לו דמיון אינו אדם בעבור הדמיון ואין פועל הדמיון פועל השכל אבל הם הפכים בתכלית אבל פעל השכל הוא משכיל המורכב ואף שבמציאות לא ימצא אחד מפשוטיו ישכיל השכל שהוא מורכב ויכיר שהחלקים הם סבת הכל ויפשיטם ויציירם באמתתם ובסבותם כי החלקים הם סבת הכל, ודמיון זה כי השכל ישכיל כי הד' יסודות הם מורכבים מחמר וצורה אף שבמציאות לא ימצאו החמר לבדו והצורה לבדה ישכיל השכל כי סבת היסודות הם מחמר והצורה וזה א"א לדמיון להשיג ולכן ישיג מן הדבר האחד עניינים מאד נבדלים וכהפרש שני אישים מבני אדם אצל הדמיון, ויש פעולה שניה לשכל מה שלא ימצא בדמיון כי השכל ישיג מראובן ושמעון ולוי המהות הכללי שהוא חי מדבר ויפשיט הענין האישי, והיה זה כי המופת לא יעמוד על האישי אלא בכללי ולכן יחוייב שהשכל יפשיט הדברים הכוללים, ויש פעולה ג' לשכל כי בשכל יודע העצמותי מהמקרי כי יודע שהחי הוא נשוא עצמותי לאדם והלובן הוא דבר מקרי כשימצא לאדם ואין לדמיון דבר מאלו הפעולות שאמרנו כי הדמיון לא ישיג אלא האיש המורכב בכללו לא הפשוטים והוא ישיג מה שהשיגו החושים או ירכיב הדברים המפוזרים קצתם עם קצתם ויעשה מהכל גשם אחד או כחות מכחות הגשם כמו שידמה המדמה איש אחד וראשו ראש סוס ולו כנפים וכיוצא בזה. וזהו הנקרא הבדוי השקר, ואמנם נקרא הבדוי השקר בעבור שאי אפשר שימצא כי יש בדוי שהוא אפשרי שיהיה כמו מי שיחשוב ראובן עומד בשעה שהוא יושב כי זה בדוי אבל אפשר שיהיה יושב. ולא יוכל הדמיון בשום פנים להשיג הדבר הכללי ולהמלט בהשגתו מן החמר אפי' הפשיט הצורה האחת בתכלית ולכן אין ראוי לבחון הדברים בדמיון אלא בשכל. והנה ביאר הרב כי מה שיבאר השכל יכזיב הדמיון בב' משלים עליך לבחון אותם, יתבאר מהם שהשכל אינו הדמיון אלא מה שיקיים האחד יכזיב האחר, אם כן יתבאר שיש בנמצא דבר אחד בו יתבונן המחוייב והאפשרי והנמנע ואינו הדמיון אבל הוא השכל:

ומה טוב זה העיון ומה גדולה תועלתו למי שירצה שינצל מזה החשך ר"ל ללמוד מהדמיון, והרצון בו כי הלמוד מהדמיון הוא החשך האמתי ועליהם אמרה חנה ורשעים בחשך ידמו, ודע כי המדברים ג"כ שיערו שהדמיון והשכל דברים נבדלים ויקראו מה שידומה והוא נמנע כמו אם יהיה השי"ת גשם, מחשבה לא דמיון, והרבה פעמים יבארו שהמחשבות כוזבות ולזה הוצרכו נתשע הקדמות אשר זכרנו עד שיאמתו בהם זאת ההקדמה העשירית והוא העברת מה שרצו העברתו מן המדומים מפני הדמות העצמים והשתוות המקרים כמ"ש. והתבונן אתה המעיין וראה שהנה יצא דרך העיון עמוק, וזה שאלו קצת ציורים יאמר איש שהם ציורים שכליים ואחר יאמר שהם ציורים דמיוניים ונרצה מה שיתבאר לנו זה הספק באופן שיבאר לנו מהו מושכל ומהו מדומה, ואם יאמר הפילוסוף שהמציאות הוא עד הדבר כמו שיאמר ובו אתבונן הראוי והעובר והנמנע יאמר לו בעל דת שזה הנמצא אומר אני שהוא נעשה ברצון לא שהוא יתחייב בהכרח וכשנעשה בזה התואר היה ראוי שיעשה בחילופו אלא שהנמצא יתנהג כפי המנהג וההסכמה לא שאי אפשר שיהיה בחלופו, ואמר הרב ששער העברה יש לו דברים תשמעם, וזה אמרו בפרק י"ט מח"ב כי הוא ישתמש בזה בענין החדוש:

ההקדמה האחת עשרה היא אמרם שמציאות מה שאין תכלית לו שקר על כל ענין וכו', דע כי הבב"ת יאמר על שני סוגים, בב"ת בפועל ובב"ת בכח, והבב"ת בפועל יאמר על ארבעה ענינים על שימצא גשם בפועל בב"ת וגשמים בב"ת, או שימצא דבר נבדל מהחומר בב"ת או דברים בב"ת, ואלו הדברים הרבים הנמצאים אפשר שימצאו על שני פנים, אם יש להם סדור טבעי כמו היות עלות ועלולים נמצאים יחד בב"ת, כי להעלה והעלול יש סדור טבעי כי בהסתלק העלה יסתלק העלול, או יהיו דברים בב"ת ואין להם סדור טבעי, כמי שיאמר שיש מלאכים בב"ת ואין האחד סבה לחברו או נפשות רבות בב"ת נמצאים יחד. והבב"ת בכח יאמר על שני דברים כמו התנועה והזמן כי כל מה שיתהוה מהם חלק יפסד האחר ויתחדש שם תנועה וכן לעולם כי יתהוה יום ויפסד ויתהווה אחר וזהו נקרא בב"ת בכח שהוא בבוא זה אחר סור זה. ויש בב"ת בענין אחר כי תקח שיעור גשם טבע או למודי תחלקהו לחצאים ואותו החצי לחצאים ואז יאמר בחכמה הטבעית שיהיה הולך לבב"ת ושהחלוקה לא תכלה וכן ג"כ ההוספה הוא לבב"ת כי כשתקח אי זה שיעור ותחלקהו לב' חצאים וזה החלק הנחלק יתוסף על החלק האחד ואם החלוקה יהיה בב"ת יהיה ההוספה לבלתי תכלית, והכוונה באמרנו שהחלוקה ילך לבב"ת, שהחלוקה לא תכלה אל חלק לא יתחלק אבל יתחלק תמיד אל מה שיתחלק תמיד, והרצון בו שכח החלוקה שמור לבב"ת, וכן הענין בהוספה ג"כ יש לנו יכולת למנות מספרים בב"ת וכל הנמנה הוא בב"ת כפי מה שהתבאר בג' מהשמע, והנה ראוי שתדע שהקדמונים אומרים והמדברים ג"כ שמציאות מה שאין תכלית לו שקר על כל ענין בין שיהיה נמצא יחד בין שיהיה נמצא בזה אחר זה בין שיש לו סדור טבעי בין שאין לו סדור טבעי, וג"כ כי מציאות החלוקה לבב"ת אף שיהיה בכח הכחישו מציאותה כי הגשמים הם מורכבים ממה שלא יתחלק, ואחר שהונח זה תבין מ"ש המדברים שמציאות מה שאין תכלית לו שקר על כל ענין בין שיהיה נמצא יחד בין שיהיה נמצא בזה אחר זה בין שיהיה נמצא בפעל בין שיהיה נמצא בכח בין שיהיה נמצא בעצם בין שיהיה נמצא במקרה. וביאור זה כבר התבאר במופת המנע מציאות גודל בב"ת או גודלים בב"ת אע"פ שכל אחד מהם גדלו ב"ת ובתנאי שיהיו אלו מה שאין תכלית לו נמצאים יחד, כי אם יהיה זה אחר זה כפי דעת הפילוסוף הוא ממחוייב. וכן התבאר שאי אפשר שיהיו בב"ת נמצאים יחד אפילו שלא יהיה בהם סדור טבעי ולא סדור הכחיי כנפשות לדעת האומרים שהעולם קדמון והנפשות נצחיות כי יתחייב מזה שיהיה החלק כמו הכל. וכן התבאר שא"א שיהיה דבר עלה לענין אחד ולדבר ההוא עלה אחרת ולעלה עלה וכן לבלתי תכלית עד שיהיו מצויים אין תכלית להם נמצאים בפועל יהיו גשמים או נבדלים אלא שקצתם עלה לקצתם, וזהו הסדור הטבעי עצמי אשר התבאר במופת המנע מה שאין תכלית לו:

אמר שם טוב וגם התבאר שא"א שימצאו עלות ועלולים בין גשמים בין בלתי גשמים שיהיו עלות בעצם, שא"א שימצאו בין שיהיו נמצאות יחד בין שלא יהיו נמצאות כי בכל ענין יתחייב אם לא ימצא ראשון לא ימצא אחרון. אמנם מציאות מה שאין תכלית לו בכח או במקרה ממנו אינו נמנע אבל יתבאר מציאותו כמו התחלק הגשם אל לא תכלית בכח והתחלק הזמן אל לא תכלית וממנו מה שהוא מקום העיון והוא מציאות מה שאין תכלית לו אלא במקרה בבוא זה אחר סור זה והוא אשר יקרא מה שאין תכלית לו במקרה והוא שיהיה דבר אחד אחר העדר ד"א והאחר ההוא אחר העדר דבר שלישי וכן אל לא תכלית ובזה הוא העיון עמוק מאד:

אמר שם טוב וכבר בא המופת ג"כ על שזה הענין הוא בב"ת בכח והבב"ת בכח כבר אמר הרב שהוא לב"ת והזמן והתנועה הם באים זה אחר סור זה והבלתי ב"ת אינו נמצא בפועל ולא האחר סבה לחברו ולכן היה אפשר שיהיה לב"ת, אבל למה שאריסט"ו ישתמש ואמר כ"א לא ימצא ראשון לא ימצא אחרון וזה אמרו בעלות ועלולים כי חשבו קצת מהמעיינים כי ג"כ יצדק בסבות כ"א ראובן לא היה נמצא אלא במציאות יעקב ויעקב בלא מציאות יצחק ויצחק בלא אברהם וכן לב"ת ואם לא ימצאו הראשון האחרון לא ימצא א"כ יחויב שימצא אדם הראשון ויהיה העולם נברא, ואריסט"ו יחשוב כי יעקב אינו סבת ראובן בעצם אלא במקרה והסבות במקרה אפשר שילכו לבלי תכלית אבל יתבאר שהוא מחוייב כפי הדעת הפילוסופים, ובעבור זה אמר הרב מי שאמר שהוא ביאר במופת שהעולם קדמון יאמר כי הזמן בלתי כלה ולא יתחייב לו מזה השקר להיות הזמן כל מה שהגיע ממנו חלק יעדר לפניו חלק אחר וכן בוא המקרים זה אחר סור זה אצלו על החמר אל לא תכלית לא יתחייב לו שקר להיותם בלתי נמצאים כלם יחד וזה מה שלא בא מופת על המנעו:

אמר שם טוב אפילו אם לא היו נמצאים יחד אם היה בהם סדור טבעי בעלה ועלול אי אפשר שימצא בזה אחר סור זה כמו שאמר למעלה כי מציאות עלול ועלולים לבלתי תכלית בין שימצאו יחד בין שימצאו בזה אחר סור זה שקר, והפלא איך נעלם זה מהרב אלא אם נאמר כי אם היו נעדרות אי אפשר שיהיו סבות כי הסבות בעצם אי אפשר אלא שיהיו כלם עם הדבר המתהוה אבל הם סבות במקרה ולכן לא התנה זה התנאי. אמנם המדברים אין הפרש אצלם בין שתאמר שגשם אחד נמצא אין תכלית לו או תאמר שהגשם והזמן יקבלו החלוקה לב"ת, ולכן אמרו שהגשמים מורכבים מעצמים פרדיים והזמן מעתות, ואין הפרש אצלם בין מציאות דברים אין תכלית להם במספרם מסודרות יחד כאלו תאמר אישי האדם הנמצאים עתה או אמרך שהדברים הגיעו למציאות אין למספרם תכלית אע"פ שנעדרו ראשון ראשון, כאלו תאמר ראובן בן יעקב ויעקב בן יצחק וכן לב"ת זהו גם כן אצלם שקר כאלו היו נמצאים בב"ת מאישים נמצאים יחד וכל אלו הארבעה חלקים ממה שאין תכלית להם אצלם שוים כי כלם נמנעים אלא שיש הפרש בין המדברים בזה החלק האחרון והוא היות ראובן בן יעקב וכן לבלי תכלית, קצתם ישתדלו לאמתו ר"ל לבאר המנעו וקצתם אומרים שהוא מושכל ראשון וידוע בתחלת המחשבה ואם היה מן השקר המבואר שיהיו דברים אין תכלית להם על צד בא זה אחר סור זה אע"פ שהנמצא מהם עתה ב"ת יהיה שקר קדמות העולם מתחלת המחשבה ולא יצטרך אל הקדמה אחרת כלל ואמר הרב כי אין זה מקום חקירת זה הענין כי כמו שאמר הרב בפרק שאחר זה כבר הכה אבונצ"ר אלפר"אבי על קדקוד זאת ההקדמה וגלה מקור ההפלה בכל חלקיה כמו שאמר בספרו הידוע בנמצאות המשתנות:

ההקדמה השתים עשרה אמרם שהחושים לא יתנו האמת תמיד, וזה כי המדברים חשבו השגת החושים משני פנים, האחד מהם שהם אמרו שהרבה ממוחשיהם יבצר מהם אם לדקות גשם המושג כמו שיזכרו בעצם הפרדיי כי לא ישיגוהו כלל, ומה שמתחייב ממנו כמו שאמרו והרצון בו שלא יראהו האדם מתנועע. ואם לרחקם מן המשיג להם כמו שלא יראה האדם ולא ישמע ולא יריח על רוחק מילים רבים, וכמו שלא תושג תנועת השמים וקולותיהם כשמתנועעים לרחקם ממנו כפי מה שחשבו הקדמונים. וזה הצד מהשגיאה הוא בעבור שלא ישיג דבר מהמושג:

והצד הב' מהשגיאה הוא שישיג קצת ולא ישיג קצת או ישיגהו בחלוף מה שהוא, כמו שיראה האדם הדבר הגדול קטן כשירחק ממנו ויראה הקטן גדול כאשר יהיה במים ויהיה המעוקם ישר כשיהיה קצתו במים וקצתו חוץ למים, וזהו צד מהטעייה כי ישיג קצת מהדבר אבל לא ישיגהו בענין שהוא. ויש צד אחר מהטעייה שישיגהו בחלוף וע"צ הפכי כמו בעל ירקון ישיג הדברים ירוקים ואשר בלשונו מהאדומה יטעום הדברים המתוקים מרים, ובעבור זה חשבו שאין לבטוח בחושים ושאין ראוי שיקחו התחלות המופת מהם, ולא תחשוב שהמדברים הסכימו על זאת ההקדמה לבטלה כמו שחשבו רוב מאלו האחרונים מהמדברים שחשבו כשהניחו המדברים ראשונים העצם הפרדיי היתה הנחה לבטלה כמו שחשבו, אבל כל מה שהניחו הוא הכרחי להוליד תולדותיהם וכשיתבטל אחד מאלה ההקדמות אשר הניחו יבטל כל התולדות אשר היו מולידים מחדוש העולם ומציאות האל ואחדותו והרחקת גשמות, וזה אמרו וכשתפסד הקדמה אחת תבטל כל הכוונה כולה ולכן לא הניחו הקדמונים שום הקדמה לבטלה, ואמנם זאת ההקדמה האחרונה היא הכרחית מאד ואינה לבטלה מפני שאנחנו כשנשיג בחושינו עניינים סותרים מפני הנחותיהם שהניחו מעצם הפרדיי ומהרקות או שהזמן מחובר מעתות, יתחייב כפי אלו ההקדמות שלא ימצא תנועה מהירה יותר מתנועה, יכזיבו החוש ואמרו שנכנסו בתוך תנועה מדובקת מנוחות הרבה ויתפוצץ הרכב בעת הסבוב ובאמרם שלובן זה הבגד נעדר עתה ובא לובן אחר, ואלו הדברים חלוף הנראה ודברים רבים יתחייבו ממציאות הרקות וכלם יכזיבם החוש, ויהיה מענה זה כולו דבר לא ישיגהו החוש כמו שלא ישיג תנועת השמים כמו שאפשר שיענו בו ובדברים יענו בהם שזה טעות, וכבר ידעת שאלו כלם דעות קדמוניות היו מתפארים בהם המטעים כפי מה שזכר בשלישי ממה שאחר הטבע ואומרים שהמדברים שהם האומרים תחלה בעבור שגוף העיון הביאם אליהם לא בעבור שאמרום הקדמונים, והנה כבר ידעת מה שזכר גאלינו"ס בכחות הטבעיות בספרו אותם אשר היו מכזיבים החוש ויספר דברים בהם ויגנה אותם בתכלית הגנות. ואחר שהקדים הרב אלו ההקדמות רצה לבאר איך ישתמשו בהם להוליד התולדות הד' והם, חדוש העולם, והיות לו עושה, והיותו אחד, בלתי גשם, ובפרק הראשון ירצה לבאר חדוש העולם וכי יש לו מחדש, ובפרק הב' יבאר שהוא אחד, ובג' יבאר שאינו גשם, וכל זה כפי דעת המדברים: