אחר שביאר הרב שהאמירה הנאמרת במעשה בראשית שהוא הרצון ופי' כי הלוחות היו נמצאות בטבע ושלא נעשו עתה בעבור שכבר אמר וינח ה' מכל מלאכתו אשר עשה כי אחר זה לא עשה שום דבר, בא לבאר מהו הנרצה בוישבות ביום השביעי וינח, והתחיל ואמר כאשר הושאל לשון אמירה לרצון בכל מה שנברא בששת ימי בראשית ונאמר ויאמר הושאל לו השביתה ביום השבת כאשר לא היתה שם בריאה חדשה ונאמר וישבות ביום השביעי, ואמרו לשון השביתה למה שהעמידה מהדבור תקרא שביתה כמו שנאמר וישבתו שלשת האנשים מענות את איוב וכן ההפסק במעשה בראשית נקרא שביתה. וכן העמידה מן הדבור בא בו לשון מנוחה והוא אמרו ויאמרו לו כל הדברים האלה בשם דוד וינוחו, ואמר הרב שפירושו ועמדו מדבר עד שישמעו המענה כי אם תאמר שהיו באים מן הדרך והיו באים עייפים ויגעים זה לא קדם זכרונו בפסוק להגיד כי טרחו בשום פנים עד שאפי' נאמר שהיו באים עייפים ויגעים מן הדרך היה אמרו וינוחו זר בספור מאד כי מה בא להודיענו שהיו עייפים ויגעים, ואמנם לפי דעתו שהכוונה בו עמדו מדבר, הרצון בו שדוד שלח לקרוא לנבל לשלום ולכל ביתו ושיתן אי זה דבר לדוד ועבדי דוד עשו מה שצוה להם ודברו אליו בלשון רכה, וכוונת הספור הוא לספר גנות נבל כי אף שעבדי דוד דברו בתכלית הרכות ולא הוסיפו על דברי דוד כנל ולא עשו לו שום רעה ואפי' בדבור עכ"ז השיב להם התשובה המגונה, אתה רואה וינוחו הוא מגזרת הפסק הדבור כן וינח ביום השביעי יהיה מהפסק האמירה והאמירה מהפסק הרצון לחדש שום נמצא, וזה אמרו ולפי זה הענין ג"כ וינח ביום השביעי:
אבל החכמים וזולתם מן המפרשים שמוהו מענין המנוחה, ואחר שאין ראוי שהשם יהיה נח אמרו שהוא פועל מתעבר ר"ל יוצא, אמרו החכמים וינח לעולמו ביום השביעי, ויהיה הפרש בין המפרשים ובין הרב, שהרב פירש שפסק השם מלפעול, והמפרשים פי' וינח בענין הנבראים ויפסקו הנבראים מהבראם, או יהיה פי' וינח ענינו והניח והמשיך המציאות על מה שהוא עליו, ויהיה פירושו וביום השביעי נמשך הענין והונח כפי מה שהוא עתה, וינפש יהיה ענינו נשלם רצונו ונשלם כל חפצו: