אחר שביאר הרב כי כל הדברים מגדלים את השם ואף הדוממים והרחיב הלשון עברי בזה עד שהתירו ע"ז הענין לשון אמירה, בא לבאר מהו הנרצה באמירה ובדבור ובצואה ואמרו איני רואה אותך אחר הגיעך לזאת המדרגה ואמתך שהוא יתעלה נמצא לא במציאות ואחד לא באחדות שצריך שיבואר לך הרחקת תואר הדבור ממנו, כי הדבור א"א שיהיה אלא בכלים, ואחר שהתבאר שאין בו מקרה ולא תואר נוסף אינו צריך שיבואר לך הרחקת תואר הדבור וכ"ש שאין ראוי להרחיק בו הדבור, למה שמסכימין כל אומתנו שהתורה ברואה כ"א יהיה לו דבור התורה תהיה דבורו ואחר שהתורה ברואה הנה אין לו דבור כ"א יהיה לו דבור יהיה השם יתעלה מקבל השנוי שיחדש עליו תואר. ואם יאמר אומר איך ייחסו לו הדבור אחר שהדבור הוא מחודש, אמר אמנם ייוחס אליו להיות המאמר ההוא אשר שמעו מרע"ה השם בראו וחדשו כמו שברא כל מה שבראו וחדשו כי הוא עלה לכל הדברים אף שיהיה סבה רחוקה להם, והבן זה:
ואמנם הכוונה אשר תארוהו הנביאים בדבור כתארו בפעולות כלם הדומות לפעולותינו והוישרו השכלים כלם שיש מדע אלהי ישיגוהו הנביאים כשספרו שהשם דבר עמהם ואמר להם עד שנדע שאלו העניינים אשר יגיעו לנו מאת הש"י הם לא ממחשבתם וזממם לבד, והתנה לבד כי הנבואה לא תבא אם לא יהיה הנביא חושב בה כי מי שלא ידרוש לא ישיג:
והנה דבור ואמירה מלה משותפת הנופלת על הדבור בלשון כאומרו משה ידבר ויאמר פרעה. ונופלת על הענין המצוייר בשכל בלתי שידובר כמו שאמר אמרתי אני אל לבי, ודברתי אני בלבי. ויאמר שלישית על הרצון ויאמר להכות את דוד כאלו אמר רצה להכותו ולהרגו:
וכל אמירה ודבור שבאה מיוחסת להשי"ת הוא מהשני עניינים האחרונים, ר"ל שהם אם כנוי על הרצון והחפץ או כנוי על הענין המובן, בין שיהיה זה הענין מובן בקול נברא כמו הקול אשר שמעו במעמד הנבחר שהשם בראו כמו שברא כל בריותיו או על הענין המובן שהוא נודע בדרך מדרכי הנבואה אשר הוא בזולת הקול אלא שפע שופע מאת השכל הפועל, א"כ הענין המובן מאת ה' באחד משני אלו התוארים יכונה דבור או אמירה, כן צריך שתדע, לא שהוא יתעלה דבר באותיות וקול כי אם היה הדבר כן היה לו תואר זולת עצמו ולא ג"כ הוא בעל נפש שיצייר העניינים בנפשו ויקבלם ואח"כ ידבר אותם כי זה שקר עליו ג"כ אבל ייחסו לו האמירה ודיבור כיחס הפעולות כלם:
ואמנם נאמר הכנוי על הרצון והחפץ באמירה ודבור הוא כמו שביארתי מענייני השתוף זאת המלה, והרצון בו כי כמו שיאמר אמירה ודבור על השפע הבא ממנו לנביאים או על הקול הנברא לא שיחשוב חושב שיש לו דבור, כן כשיאמר אמירה ודבור על הרצון והחפץ מבלתי שיחשוב חושב שיש שם אמירה ודבור כלל:
ועוד על צד הדמיון. הרצון בו בסבה אחרת תארו לו ית' הנביאים הדבור והאמירה והצווי, כי לא יבין האדם שיעשה איזה דבר אלא א"כ יצוהו או יעשהו בעצמו לפיכך תארו לו הנביאים הדבור כמו שביארנו בפרק מ"ו, מצורף ג"כ כי הכוונה בו ענין רצון, והביא הרב מופת על כי כל מה שבא במעשה בראשית מן ויאמר ויאמר ענינו רצה או חפץ כי אלו המאמרים הכוונה בו הרצון, ומופת זה כי המאמר והצווי לא יהיו אלא לנמצא יקבל הצווי ההוא, ואחר שהעולם מחודש מאתו א"כ לא היה מי שיקבל שם הצווי א"כ יהיה ויאמר רצה ה'. שיהיה אור ויהי אור וכן כל ויאמר הנמצא במעשה בראשית:
ועוד ג"כ יחוייב שיהיה הדבור הרצון כמו שאמר בדבר ה' שמים נעשו וברוח פיו וכו' ופה ורוח היא השאלה כ"א יהיה לו פה יהיה לו גוף ואם יהיה לו רוח יעשה התנשמות כן בדבר ה' שמים נעשו הוא השאלה והכוונה כי נמצאו בכוונתו ורצונו, וזה אינו צריך ביאור כי לא יסכלהו אחד מחכמינו הידועים:
ואם נתבאר כי הדבור מושאל כמו שאמר בדבר ה' שמים נעשו ג"כ יהיה האמירה מושאלת כי הכל דבר אחד. וא"צ לבאר כי אמירה ודבור הוא ענין אחד אחר שאני מוצא פסוק אחד אומר היא שמעה את כל אמרי ה' אשר דבר: