נקדים הצעה וכו'. אחר שהיה כוונת הרב לדבר ולבאר שם המפורש והוא אהיה אשר אהיה כי יו"ד ה"א וא"ו ה"א ואהיה הכל דבר אחד כי שניהם יורו על ההיות, וראשונה עשה ספק כי זה יביאהו לבאר זה השם הנכבד, והספק הוא ע"ז התואר, שזה אשר אמרו ע"ה ואמרו לי מה שמו מה אומר אליהם איך היה לענין ההוא ראייה זאת השאלה עד שיבקש במה שישיב עליה, והרצון כי מי שמתפאר בנבואה אין ראוי לשאול לו שם מי ששלחו כדי שנדע שהוא נביא, וא"כ איך אמר מרע"ה כשאני בא אל בני ישראל ואמרו לי מה שמו מה אומר אליהם, כי זאת השאלה אין ראוי לשום אדם שישאלה לשום נביא שישתלח אליהם שיאמרו לו מה שם מי ששלחך כדי שיהיה אות על נבואתו, וחזק השאלה והספק במה שאמר. אמנם אמרו והן לא יאמינו לי כי יאמרו לא נראה אליך ה' הוא מבואר שזאת השאלה ראויה וכן ראוי שיאמר לכל מי שמתפאר בנבואה עד שיביא מופת, אמנם אמרו מה שמו זאת השאלה אינה ראויה:
ואחר שספק הרב שהשאלה אינה ראויה ולא יאות לשום משכיל לשאול עליה למי שמתפאר בנבואה, עורר ספק שני שהתשובה ג"כ אינה נאותה כי אם היה הענין כמו שיראה שהוא שם שידובר בו לבד לא ימלט הדבר אם מהיות ישראל כבר ידעו השם ההוא או לא שמעוהו כלל, ואם היה נודע אצלם אין טענה לו בהגידו אותו כי ידיעתו בו כידיעתם, ואם היה בלתי נשמע אצלם מה הראיה שזה השם האל אם היה ידיעת שמו ראיה. והמשל בזה מי שיאמר שמלך אחד עשאו שליח לדבר ושאלו לו מה אות ע"ז והאות שתאמר מה שם המלך, אין טענה לו בהגידו אותם כי אפשר שידע אותו כמו שידעו הם, ואם היה בלתי נשמע אצלם אף שיאמר להם שם המלך לא יהיה מופת על שליחותו כי מאין ידעו הם כי זה שם המלך:
עוד ספק שלישי והוא כי אחר שלמדו יתעלה זה השם אמר לו לך ואספת את זקני ישראל וכו' ושמעו לקולך ואחר זה ענה מרע"ה ואמר והם לא יאמינו לי וכו' וכבר קדם לו יתעלה ושמעו לקולך כי יאמינו לו ואיך יאמר שהם לא ישמעו לו מאחר שהבטיח לו הקב"ה שישמעו לו. ועוד איך חזר ואמר לו הקב"ה אחר זה מזה בידך וכו' אחר שאמר לו ושמעו לקולך. ואחר שהניח הספקות אשר ראוי שיסופקו בזה והם בעצמם הביאו לנו לידע האמת, וזה אמרו ואשר תדעהו ויבאר לך כל זה הספק:
כבר ידעת פרסום דעות הצא"בה בזמנים ההם והיו אנשים כלם עובדי עבודה זרה מלבד היחידים שבהם, והנה הרב פי' מה הרצון בעובד עבודה זרה והרצון בו האמנת רוחניות והורדת הכחות, והרצון בו ירידת רוחניות מאי זה מזל וכוכב על אי זה איש מהמין האנושי והורדת הכחות לטלסמאות והוא הנקרא דבור אצלו כענין שפע השכל הפועל אצלנו והוא אמירת כל אומר בזמנים ההם כלם, אם שיתפאר שיתקיים לו עיון או מופת שהורהו שיש אלוה לעולם בכללו כאברהם, או שיתפאר שירדה עליו רוחניות כוכב או מלאך וכיוצא בזה, אבל איש שיתפאר בנבואה לאמר שהשם דבר אליו ושלחו לא נשמע זה כלל קודם מרע"ה, והסבה בזה שלא היו כל כך ראויים בצד שיהיו נביאים וראויים להישיר ההמון בשליחותם, או בעבור סבה אחרת כי חשבו האנשים כלם שא"א לשום אדם שידבר עמו האלוה כמו שאמרו היום הזה ראינו כי ידבר אלהים את האדם וחי, הרי כי קודם לכן ספקו בזה הענין, והנה עם שאברהם יצחק ויעקב היו נביאים לא תמצא זה הענין מהנבואה לומר לאנשים או להישיר עד שיאמר אברהם יצחק ויעקב או מי שקדמם כשם ועבר כה אמר לי השם עשו כך או לא תעשו וכו', אבל היה הספור במה שמיוחד להם לא דבר אחר. רוצה לומר בהשלימם במדותיהם והיישירם במה שיעשו ובשרם במה שיגיע להם בענין זרעם לא זולת זה ואם היו הם קוראים בשם ה' היו אומרים לאנשים בעיון ובשלימות לא שיתפארו בנבואה והיו מלמדים לאנשים אמונות ודעות אמתיות אם על דרך מופת ואם על דרך קבלה איש ואיש כפי כחו כמו שבא הקבלה אצלנו ואת הנפש אשר עשו בחרן. וכאשר נראה ית' אל מרע"ה וצוהו שיאמר לאנשים מה שלא אמר לשום אדם עד עתה, אמר תחלת מה שישאלוני שאאמת להם שיש אלוה בעולם נמצא ואח"כ אומר שהוא שלחני, מפני שהאנשים כלם או זולת היחידים שבהם כמו שבט לוי ויחידים מזולתם לא היו משערים מציאות השם ולא היו מאמינים בו, כי תכלית עיונם לא היה עובר הגלגל וכחותיו ופעולותיו שהם לא היו נבדלים מן המורגש כי יחשבו כי אין בנמצא אלא הגשם וכחותיו כי היתה הפילוסופיא הקדומה בזמנים ההם והוא ידיעת המורגשות ולא השלימו שלמות שכלי:
ולמדהו השם אז מדע שיגיעהו אליהם ויאמת אצלם מציאות השם, עם שהיו ישראל מקובלים מהאבות שיש אלוה נמצא בעולם ראה שלתוקף הגלות כבר אבדוהו כלם ולמדהו השם אז מדע שיגיעהו לישראל ויאמת אצלם מציאות השם:
והוא אהיה אשר אהיה, וזה השם נגזר מן היה והוא המציאות, כי היה מורה על ענין הויה, ואין הפרש בין אמרך היה או נמצא בלשון עברי, והסוד כלו בשנותו המלה בעצמה המורה על המציאות והוא מלת אהיה המורה על הנמצא שיורה שהמתואר והתואר אחד כי מלת אשר מלה קושרת זכרון התואר הנדבק בו שהוא שם חסר צריך אל חבור כענין האלדי אלתי בערבי, והושם השם הראשון והוא המתואר אהיה ושם השני אשר תארו בו אהיה והוא הוא בעצמו וכאלו הוא הראה שהמתואר הוא התואר בעצמו, והיה זה ביאור ענין שהוא נמצא לא במציאות כי מציאותו הוא מהותו לא כענין שאר הנמצאות כי יש להם מהות בעצמם זולת מציאותם והמציאות להם מצד הפועל אבל השם יתעלה הוא נמצא לא במציאות כי מציאותו ומהותו דבר אחד, נמשך לזה לדעת ב"ס שהמציאות מקרה קרה למהות לבד בהתחלה הראשונה שמציאותה בעצמה ולכן היה מציאותו עצמותו, ופירושו כן, הנמצא אשר הוא הנמצא, כי התואר הוא המתואר והמציאות הוא המהות יהיה מחוייב המציאות, כי אם היה התואר זולתי המתואר לא היה מחוייב המציאות, ואף לפי דעת אמתי שהוא דעת אריסט"ו שסובר שהמציאות והמהות דבר אחד יהיה פירושו כן, הנמצא אשר הוא נמצא כי אינו נמצא בעבור זולתו ולא בעבור חלקים ממנו ולא בעבור שיש לו תליה עם נמצא אחר כמו אלו הגשמים ההווים הנפסדים כי מציאותם תלויים בדברים רבים וחמרם וצורתם והעלה הפועלת המחייבת ההרכבה, והגרמים השמימיים החלקיים היא סבת הכל ואף שלא יהיו הם עלה קודמת שהיא המגעת להם היא הנותנת להם החיות והיא סבת קיומם וחיותם ולכן לא יהיו הכרחיים בעצמם, והשכלים הנבדלים יקדם להם הסבה הנותנת להם המציאות והיא הסבה הראשונה, ואולם הסבה הראשונה היא נמצאת בעבור עצמה לא בעבור זולתה כ"א לא יהיה בכאן סבה ראשונה אשר לה המציאות בעצמה ילכו הסבות והמסובבים לבלתי תכלית וזה כבר יתבאר שהוא שקר א"כ יתבאר שיש הנה דבר מחוייב המציאות לא נעדר ולא יעדר:
וכאשר הודיעו ית' המופתים אשר יתקיים בהם מציאותו אצל חכמיהם וזה אמרו לך ואספת את זקני ישראל וייעד לו שהם יאמינו מה שיודיעם ויקבלוהו, כי לחכמים יחוייב שיאמינו בהם בתת להם מופת הקדמות צודקות וראשונות וזה אמרו ושמעו לקולך, והשיב מרע"ה הנה הם יקבלו שיש אלוה נמצא באלו המופתים מה יהיה המופת שיאמינו שזה האלוה הנמצא שלחני, והרצון בו כי העיון יאמת שיש בכאן נמצא ראשון ומחוייב המציאות אבל לא יאמת שזה המחוייב המציאות ישלח נביא להיישיר האנשים, ולמה שזה אי אפשר להודיעו לשום אדם בעיון המופתי נתן לו אות ומופתים לעשות בידים ואמר לו מה זה בידך. הרי יתבאר הספק הראשון כי השאלה היתה ראויה למה שבזמנים ההם לא היו יודעים שיש נמצא אלא הגשם וכחותיו ואם יאמר אומר שיש שם דבר נבדל מחומר יחוייב שיאמרו לו מה המופת על זה, ויתבאר ג"כ הספק השני הנאמר כי אם ידעו זה השם ג"כ משה היה יודעו כמוהם ואם לא ידעו מה האות שהשם שלחו כי הם לא ידעו שיש נמצא נבדל ואחר עשות המופת ידעוהו, כי לא היתה הכוונה ידיעת השם לבד, ויתבאר הספק הג' אחר שאמר לו השם ושמעו לקולך איך אומר והם לא יאמינו לי, כי זה אמת כי יאמר ושמעו לקולך לקבל שיש נמצא ראשון בעולם שהוא מחוייב המציאות אבל לא יאמינו שהשם שלחו ולזה נתן לו האות והמופת. ולמה שיש בכאן ספק והוא זה כ"א היה הענין שלא ידעו שיש נמצא מחויב המציאות היה ראוי שיאמר הנה אנכי בא אל בני ישראל ואמרו לי מי הוא זה אשר שלחך אם גשמי ונבדל, אבל מאחר שאמר מה שמו לא היה אלא בעבור שיודיעו שמו וא"כ ישאר הספק. ואמר הרב כי ענין אמרו מה שמו אמנם עניינו מי הוא אשר תחשוב ששלחך, ואמנם אמרו מה שמו להדרו ולגדלו בספור, כאלו אמר שעצמך ואמתתך לא יסכל אותה שום אדם אבל שמו אפשר שיהיה נסכל. לא לנקרא בשם ההוא, לא שיהיה נסכל מציאות השם ואף שע"ד האמת סכלותם היה על מציאותו יתעלה, הנה ביאר הרב כי כל השמות הם נגזרים זולת שם בן ד' אותיות להיותו בלתי מורה על תואר אבל על מציאות לבד לא דבר אחר, ר"ל מציאות עם מהות ולא שיש לו סבה קודמת עליו:
ובכלל המציאות המוחלט, ר"ל שהוא תדיר ר"ל מחוייב המציאות כי אינו מצד זולתו והכל מאתו והוא איננו צריך לזולתו:
והבן מה שהגיע אליו המאמר, בא הרב לומר לנו שיהיה לעולם נגד עינינו שהשם יתעלה אין לו תואר זולת עצמו ושהתואר והמתואר הוא אחד וכי הוא מחוייב המציאות צריך שישוללו ממנו דברים רבים. וזהו סוד קריאת שם המפורש:
אמר שם טוב בזה הפרק רמז הרב למה הרחיק מרע"ה והרבה והפציר ללכת בשליחותו של מקום, זו היא הסבה בעבור שלא קדם שליחות שום נביא שישולח לאנשים ויאמר שהשם דבר עמו וכאשר היה הוא המתחיל חשב שיאמרו עליו שהוא מהטועים או מהמשוגעים ולכן הרבה והפציר כדי שלא ילך עד שחרה אף ה' בו, והבן זה כי הוא נפלא: