צונו בברכת כהנים בשם ככתבו אשר הוא שם המפורש ולא היה נודע אל כל אדם איך יהיה הדבור בו ובאי זה תנועה יניע כל אות מאותיותיו וכו', אבל היו אנשי החכמה מוסרים זה לזה ר"ל תאר הדבור ולא היו מלמדים אותו לאדם אלא לתלמיד הגון פעם אחד בשבוע, ואמר הרב כי זה מה שאמרו שם בן ארבע אותיות חכמים מוסרים אותו לבניהם ולתלמידיהם פעם אחד בשבוע, אין הרצון בזה איך ידובר בו כי היה מספיק בזה פעם אחד בכל השנים, אבל היו מלמדים הענין אשר בעבורו ייוחד זה השם ויהיה בו סוד אלהי כי בידיעתו ימצא רוב סתרי החכמה האלהית, כי יורה על שהוא מחוייב המציאות והוא שכל בפועל ואין בו כח כלל ואינו משתנה ואין לו יחס עם שום נמצא ויודע את עצמו ויודע זולתו מצד שיודע את עצמו, ואינו יודע שום דבר מצד הדברים כי אם היה כן לא היה מחויב המציאות כי הידוע סבה ליודע, ואלו הדברים שהם סודות אלהות ראוי שלא יתגלו לכל ויונהגו בהם בקדושה ובטהרה:
עוד אמר הרב היה ג"כ אצלם שם בן שתים עשרה אותיות והקרוב אצלי שלא היה שם אחד אלא שתי שמות או שלשה כלל אותיותיהם שתים עשרה אותיות והיו מכנים בו שם בן ארבע:
וכתב הרב ר' משה הנרבוני הפלא מחכמת רמב"ם איך הבין הדבר מעצמו כמו שהוא כי נראה מדבריו שלא הביט אל ספר הבהיר עם מה שנאמר שם בשם בן י"ב, רבי נחוניא בן הקנה אומר שם יברכך ה' יאר ה' ישא ה' והוא שם בן י"ב אותיות ונקודו כן יפעל יפעל יפעל *). הנה נראה מזה ששם בן י"ב אותיות הוא ג' שמות כמו שאמר הרב רק שיראה אצלי שמבאר כל מה שבא בקריאת שם בן ד' כי הוא בכח קרוב לשם בן ד' אותיות ובפועל בן י"ב אותיות, ר"ל כשמורה על כי הוא יתעלה היה והווה ויהיה ובכלל המחוייב המציאות בשלוח, וכי שם בן ד' בנקודו המיוחד הידוע אצלם יכלול כל מה שיתבאר בשם בן י"ב אותיות, ושם בן ד' בשיש בו נקודות בג' אופנים מתחלפים ישוב שם בן י"ב אותיות ואמנם יתעלה שם בן ד' אותיות על שם בן י"ב, ואם האותיות אחדות בעצמן, והמכונה כאשר יכונה יורה על ענין אחד בעצמו כי כל אשר יהיה הענין יותר קצר יהיה ענינו יותר אלהי, כי שם המפורש הוא אצלנו כלוח קצר יורה על אמתתו יתעלה, ואתה יודע ההבדל האחרון והוא המשלים אמתת הנגדר והוא אשר במדרגת המצוייר וכל אשר לפניו הוא הנגדר והוא אשר במדרגה לפני המצוייר וכל אשר לפניו הוא אשר קודם המצוייר כי כל אשר לפניו הוא הנגדר בכח וההבדל האחרון היא הצורה המבוקש ענינה ומשים אותה מצויירת בפועל ולכן לא יתחלק כמשפט הצורה, והנה היה שם המפורש א"כ הוא בעצמו השכל הראשון אשר הוא השכל המשובח האחדי המחוייב המציאות המוחלט המשער כל הנמצאות, והתבונן ע"ז כי לוית חן הם לראשך, עד כאן דברי החכם הנזכר:
אמר שם טוב עם שאמר הרב כי שם בן י"ב היו מכנים בו שם בן ד' אותיות בכל מקום שהיה מזדמן עכ"ז לא היו מלמדים מה שיורה זה השם כמו שאמר החכם הנזכר, כי אם היה שם בן ד' אותיות יורה מה שיורה שם בן י"ב אלא שההפרש ביניהם בין הכח והפעל לא היו מלמדים אותו למי שבקש ללמדו, וזה דבר מבואר כי הביאור בזה השם ראוי שיהיה אסור וההעלם בו ראוי שיהיה מותר ואיך היה הדבר בהפך, אבל שם בן י"ב אותיות היה מורה על עניינים מהאלהות אשר ההעלם בהם אינו כ"כ מחוייב. וכאשר היו אנשים פרוצים לומדים זה השם בן י"ב אותיות ומפסידים בו אמונות כמו שיקרה לכל מי שאינו שלם כשידע שהדבר אינו כמו שהיה מדמה אותו תחלה. וכתב ב"ר בפתיחתו לפי' השמע כי המתפלספים והם הבלתי שלמים בחכמה כשיראו בתורה שאינה מה שחשבו קודם הלמוד הרסו ולא הנהיגו נפשם בטבע ישר הנראה בנמצאים ושבו יותר מגונים מכל אנשים אשר אינם מכת הפילוסופים ולא מכת המון העם, כי המון העם יעשו פעולות המעלה כדי לקבל שכר או לברוח מן העונש והאיש הפילוסופי יעשה אם בעבור שיורם השכל הישר שהם פעולות ראויים להעשות וירחיק מהדברים המגונים בעבור שלא לעשותם וכדי שלא לנגד עצמו כי הוא בעל שכל ודי בזה. ואמנם האנשים הרעים אשר הכניסו לעיין בפילוסופיא הקלו מעליהם עול מלכות שמים, בעבור כי ראו כי לא יתחייב מעשות התורה והמצוה שכרן הנאמר כפי החיוב הטבעי וג"כ לא ימצא כפי המציאות עשות דבר מבלתי קבלת שכר ועזוב מעשות המגונה מבלתי קבלת העונש אינו מורגל להם כי לא הרגילו קודם זה עד שנשארו ערומים מזה ומזה, ואלו הם האנשים הרעים אשר רמז הרב באמרו וכאשר היו אנשים רעים כמו שיקרה לכל מי שאינו שלם שידע שהדבר אינו כמו שהיה מצייר, ואמר אפלטון כי דומה זה למי שימצא נער קטן הושלך על פני השדה והביאו אל ביתו וגדלו והיו אומרים לזה הנער שזה היה אביו וזה האיש היה עושה בזה הנער כל מה שיעשה בבנו וזה הנער היה מכבדו כמו שאר האנשים המכבדים את אביהן והנער חשב שהיה אביו כל ימיו עד שבא איש אחד ואמר לו שזה האיש אינו אביו אלא שמצאו באשפה והביאו אל ביתו וגדלו ועשה בו כמו שיעשה לבנו, ולמה שהנער היה מכבד אותו בעבור שהיו אומרים שהוא אביו ועתה נודע לו שהוא אסופי היה מבזה אותו כי אמר שאיננו אביו ואין ראוי לו לכבדו כ"כ, ואם היה לו דעת ושכל היה מחוייב לו לכבדו יותר ממה שהיה אביו כ"א היה אביו היה מחוייב לגדלו אבל זה הביאו אל ביתו אע"פ שאין לו עמו מאומה והיה מחוייב לנער לעשות יותר כבוד משיהיה אביו אבל לחסרון דעתו לא עשה כן, הלא ידעת מה שאמר אנטיגנוס אל תהיו כעבדים וכו' והוא בתכלית השלמות ויצאו האנשים מזה המאמר למה שיצאו ונאמר עליו חכמים הזהרו בדבריכם הרי יתבאר לך מזה למה האנשים הבלתי שלמים לומדי החכמות הם רעים והבן זה:
אח"ז ביאר הרב שהיה אצלם ג"כ שם בן מ"ב אותיות וידוע אצל כל בעל ציור שא"א בשום פנים שיהיו מ"ב אותיות מלה אחת אמנם היו אלה המלות רבות כלל אותיותיהם מ"ב, ואין ספק שהמלות ההם מורות על הענינים בהכרח הענינים ההם יקרבו לאמתת ציור עצמו יתעלה כאמרנו חי וחכם ורוצה ויכול ויודע, כי כל אלו המלות יקרבו לאמתת ציור עצמו כשיובנו אלו המלות לסלק ממנו יתעלה התארים, כאמרנו חי שאינו בלתי משיג א"ע, ואמרנו שהוא חכם שהוא אינו סכל, ולכן אלו הדברים הרבים יבואו להבנת השם יתעלה, וזה אמרו והבן זה:
עוד אמר הרב כי זה הדבר אשר ילומד היה למוד העניינים שמורים עליהם השמות ההם לא הדבור לבד באותיות הערומות מכל ציור, ולא נקרא כלל שם בן י"ב אותיות ולא שם בן מ"ב אותיות שם המפורש אבל שם המפורש הוא השם המיוחד לו כמו שאמר, אמנם אלו השנים האחרים היו מלמדים אותם קצת חכמה אלהית, בכאן גלה הרב דעתו ששם בן י"ב אותיות אינו מורה על שמורה עליו שם המפורש כמו שאין אדני מורה עליו ואם הוא מכונה בו, וכן הענין בשם בן מ"ב, והביא ראיה על היותו מלמד קצת חכמה ואמרם ע"ז בשם בן מ"ב וכו':
ואינו מעמיד על מדותיו. ר"ל שיעבור על מדותיו כאמרם ז"ל המעביר על מדותיו מעבירין לו על פשעיו, ודע כי המדות הרעות ייוחסו לאדם ואמנם המדות הטובות ייוחסו לו יתעלה שהם דרכי השם:
ואמרו אהוב למעלה. מצד השפע הנשפע עליו, ונחמד למטה מצד שיש בו מעלה נכבדת מזולתו:
ומה מאד רחוק מה שיובן מזה המאמר אצל רוב בני אדם ההמוניים כי הם רחוקים מכונת אומרו כי הם יחשבו שהם אותיות שדבר בהם וכו', ואומרו שהם סתרי תורה כמו שאמרנו אמרו הרב ז"ל למעלה בפ' ל"ה ז"ל ומה ענין שמותיו המורים על אחד כלם ענינים עמוקים והם סתרי תורה באמת. ואמרו וכבר התבאר בספרים המחוברים בחכמה האלהית שזאת החכמה א"א לשכחה, ר"ל השגת השכל הפועל והוא ענין אמרו ותלמודו מתקיים בידו, ואמנם א"א בה השכחה למה שהשכחה תהיה בדברים החמריים אשר אין המשכיל הוא המושכל ויצטרך השכל אל העמדת הדמיון והדברים המדומים כבר ישכחם האדם, ואמנם הדבר אשר לא יפול תחת רשת הדמיון הוא מופשט והיה השכל והמשכיל והמושכל אחד מכל צד והוא בפועל תמיד על ענין אחד ולזה א"א בו השכחה, כי היודע הוא הידוע והוא הידיעה, ולכן אמר הרב כי השגת השכל הפועל א"א בו שכחה, וכאשר אמר הרב מהו הנרצה בשם המפורש ומהו הנרצה בשם בן י"ב ושם בן מ"ב אותיות נתן סבה למה הביא האנשים להאמין ענייני השמות בקמיעים, וזה אמרו וכאשר מצאו האנשים הרעים הפתאים וכו', הרצון כי כאשר חשבו כי שם בן י"ב אותיות ושם בן מ"ב אותיות שהיו שמות ואינם מורים על ענין, חשבו האנשים הרעים לחבר שמות מראשי תיבות הפסוקים או מאמצע הפסוקים או מהקצה ויחברום ויביא לחשוב בקהל הסכלים שהם שמות יעשו פעולות נפלאים, והנה קרא לאלו האנשים אנשים רעים ופתאים, אמנם קראם פתאים למה שחשבו כי שם בן מ"ב וי"ב הם אותיות לא יורו על ענין כלל והם מלות מופשטות מכל ציור יצטרכו אל קדושה וטהרה מה שכבר נאמר וזה תכלית הפתיות, ואמנם קראם רעים למה שיתרחב לאלו בעבור זה לעשות שמות מאותיות מחוברות לא יורו על ענין ויאמרו שזה יעשה ויפעל כשיכתב או כשיאמר על תואר כך ומה היטיב באמרו סוף דבר פתי יאמין לכל דבר:
ואמר החכם ר' משה הנרבוני מה שיראה לעם מפעולות הקמיעים והשמות אינו מבטל דברי הרב כי הוא במקרה ומפועל הדמיון:
אמר שם טוב מה שאמר זה החכם ממה שיראה זה לא יראה כלל, אלא אם אדם אחד היה חולה או אשה עומדת על משבר ויתלו הקמיע עליהם ויתרפאו או ילדו תכף למה שהגיע הזמן לא זולת:
עוד כתב הרב נרבוני. ואנחנו ראינו איש מחלושי השכל היה מזכיר שם ונועץ מרצע בירכו ולא היה מזיקו כלל ולא היה דם יוצא ממנו ומיד שהייתי מנסה להגישו אלי לא היה בי כח והייתי מרגיש בפירוק חבור והשם ההוא שמענוהו יחד מעת הנערות מאדם אחד וזה לחוזק דמיונו וחולשת שכלו, ואצלי שהיה מכת הנמנע היה נמנע, ע"כ:
אמר שם טוב זה דעת נפסד ודמיון בטל כי הדמיון לא יבטל ההרגש, ואם היה זה הדבר כמו שזה החכם חשב הרבה אנשים לא היו נשרפים בעת השליכם לאש על ייחוד השם בעבור חוזק דמיונם שהשם יצילם, אבל מה שאמר כי אותו השם שמענוהו בעת הנערות כבר יתבאר כי לא זכירת האותיות יעשהו אבל היה עושה בדרך אחד שצריך ליקח דבר אחד ולמשוח במקום אשר יכנס שם המרצע כדי שלא ירגיש בפירוק החבור או להרדים האדם ובטל החוש ממנו וזה כבר אפשר שיעשה, ואמנם שהאותיות על צד סגולה יפעלו בדברים זה מכת הנמנע ועליהם אמר סוף דבר וכו' כ"א היה הדבר כן היו הנמצאות נמשכות למאמר אומר וזה שקר ודבר כזב, אלא אם לא יהיה על צד התפלה והבקשה:
ואשוב אל ענינים כבר העירונו שכל שם שיש לו הוא נגזר אלא השם המפורש, וצריך שנדבר בזה השם והוא אהיה אשר אהיה בפרק נפרד במה שבו מן הענין הדק אשר אנחנו בו ר"ל הרחקת התוארים, וגם כי בזה הפרק יתבאר כי אין כוונת משה באומרו מה שמו מה אומר אליהם אלא ידיעת המלות אבל לא ידיעה על מה מורה שמו: