בתארים יותר עמוק מן הקודם וכו'. אחר שהתבאר שהשם יתעלה אין לו דמות עם שום נמצא יחוייב שלא יהיה לו ערך ויחס אבל הכל מסכימין כי אין לו דמות א"כ אין לו יחס ואחר שהדבר כן ראוי שנבאר לך בתוארים דבר יותר עמוק, ואמר הרב שזה יותר עמוק מן הקודם למה שהכל מסכימין שיש לו אלו הג' תוארים והוא כי הוא ית' נמצא וכי הוא אחד וכי הוא קדמון, רצה לבאר כי אפי' אלו השלשה תוארים לא יצדקו עליו שהוא נמצא ולא שהוא אחד ולא שהוא קדמון, ואמנם שלא יצדק עליו שהוא נמצא בעבור כי כבר התבאר כי המציאות מקרה קרה לנמצא למה שאנחנו משערים מהות הדברים ונספק במציאותם וגם שהעצמות לא יעלל ואנחנו נאמר כי האדם נמצא ולמה הוא נמצא א"כ המציאות אינו מהדברים העצמיים וגם כי הנמצא א"א שיאמר בהסכמה כי יאמר בקדימה ואיחור ובפחות ויותר ואינו ג"כ בשתוף השם א"כ הוא יאמר בספוק והשמות המסופקים כמו שאמרנו הם שמות המקרים ולא יצדק שום מקרה על הש"י א"כ המציאות הנאמר על הנמצאות לא נאמר עליו, ודע כי כל פועל ובפרט אשר יש לו דעת ושכל ופועל בהשכל יחוייב שימצא מהות הדבר קודם שיצא למציאות, המשל בזה הבית הנמצא בשכל הבנאי הוא סבת מציאות הבית חוץ לשכל, ולמה שכל הדברים נמצאים בסבה הראשונה והוא יודע אותם א"כ מהות הדברים ימצאו ראשונה קודם מציאותם ולכן היה המציאות מקרה למהות, ואלו הטענות המביאות לרב שדבר ידוע הוא כי המציאות קרה לנמצא ומלבד אלו יש טענות רבות אחרות, וזה אמרו ידוע הוא כי המציאות מקרה קרה לנמצא ואם הוא מקרה יחוייב שיהיה נוסף על מהות הנמצא כי אשר מעצמות הדבר לא יהיה נוסף, ואף שהמציאות קרה לנמצא זה יהיה לו סבה למה שכל מקרה לדבר עלול והעלה אי אפשר שיהיה המהות כי הנעדר לא יהיה הסבה לשום נמצא א"כ יצטרך שימצא בכאן דבר שמציאותו ומהותו אחד וא"כ המציאות אשר לו יתעלה אין סבה למציאותו כי זה הענין אשר נאמר עליו שהוא ראוי המציאות כי מציאותו עצמותו ואמתת עצמו הוא מציאותו ואינו העצם קרה לו שימצא ותהיה מציאותו ענין נוסף כשאר כל הדברים אחר שאמתתם ועצמם הם זולת מציאותם אבל הוא יתעלה מחוייב המציאות תמיד ואינו עלול בשום דבר אינו מתחדש עליו המציאות ולא מקרה קרה לו וא"כ הוא נמצא ולא במציאות וכן חי לא בחיים ויכול לא ביכולת וחכם לא בחכמה אבל הכל שב אל ענין אחד אין רבוי כמו שיתבאר, והרצון בזה כי אחר שהש"י הוא מחוייב המציאות ומציאותו ומהותו הוא דבר אחד א"כ ראוי להאמין בו שאינו כשאר כל הנמצא שהוא נמצא במציאות למה שהמהות הוא זולת המציאות כמו שאדם הוא לבן בלובן וחכם בחכמה והנושא בו זולת הנשוא למה שמהות האדם אינו שיהיה לבן ולא חכם א"כ מי עשאו לבן וחכם הלובן והחכמה ולכן היה הלבן שם נגזר שהוא מורה על דבר שיש בו לובן, ואם הנמצא הוא שם נגזר עליו יתעלה לא יורה על שמהותו נמצא במציאות דבר אחד שאם היה הדבר כן היה מחוייב המציאות מורכב ממציאות ומהות והיה המציאות עלול אחר שכל מקרה הוא עלול ויהיה למחוייב המציאות סבה, ולכן כשנאמר בו שהוא נמצא אין ראוי שיובן כמו שיובן שם הלבן כי הלבן שהוא אדם הוא לבן בלובן, וכן כל הנמצאות לפי דעת הרב הן נמצאות בעבור המציאות אשר הוא זולת מהותן, ולכן כשנתאר לשי"ת שהוא נמצא ראוי שנאמר שהוא נמצא לא כשאר הנמצאים שהם מורכבים ממציאות ומהות אבל מציאותו ומהותו ועצמו הוא אחד, וכן הוא חי לא בחיים ויכול לא ביכולת וחכם לא בחכמה שאם היה הדבר כן היה מורכב משני דברים וכבר יתבאר שאין בו רבוי כלל אבל הוא אחד מכל צד, א"כ שם הנמצא אשר חשבו רבים שהוא נאמר על הש"י אין ראוי לומר עליו (אלא) אם לא נפרש ונאמר שהוא נמצא לא במציאות, ואחר שהתבאר שלא יצדק עליו יתעלה שהוא נמצא כשאר הנמצאים (אלא) אם לא נאמר עליו שהוא נמצא לא במציאות, כן לא יצדק עליו שהוא אחד אם לא נאמר ג"כ אחד לא באחדות, ומה שהביא לרב לזה הוא מה שאומר לך, כי למה שכבר אמרנו כי אשר הוא מעצמות הדבר לא יובן בלתו, כי האדם הוא מעצמותו שהוא חי מדבר, אבל א"א להבין האדם בלתי שיובן ראשונה חי מדבר ולמה שיובן האדם מבלתי שיובן בו שהוא אחד ורבים אבל כבר יספק אדם אם הוא אחד או רבים א"כ אינו מעצמות הדבר, וגם כי העצמות לא יעלל כי לא נאמר מי אשר שם האדם חי מדבר אבל נאמר מי אשר שמו אחד או רבים א"כ הוא מקרה, וגם כי האחד ורבים הם ממשיגי הכמה והכמה הוא מהמקרים, וגם כי הדבר האחד כמו המים כבר יהיו אחד וכבר יהיו רבים כי המים אשר בכלי כבר ישובו רבים ואם היה האחד מעצמות המים היה מחוייב שיפסדו המים בהתחלקם אבל המים הם עצמות אחד ויש בו רבים זה אחר זה והמים הרבים ישובו אחד, א"כ האחדות והרבוי למים הוא מקרה א"כ אינו מעצמות המים אבל כחום והקור שנתחדש למים, וגם מפני ששם האחד הוא מהשמות הנגזרים שהוא נגזר מהאחדות ולכן יראה בעבור אלו הטענות שהאחד הוא מקרה קרה לדברים, וזולת אלו הטענות יש טענות אחרות אבל יספיק אלו להבנת מ"ש הרב כי האחדות והרבוי מקרים יקרו לנמצא:
ואמרו כי זה יתבאר בספר הנקרא מה שאחר הטבע, ולא מצינו זה בשום מקום אבל נמצא הפך מ"ש הרב בהרבה מקומות, כי האחד והנמצא יורו על עצמי הדברים, אבל במקום אחד נמצא לאריסט"ו שאמר הנמצא והאחד הם מהכוללים והכוללים אינם נמצאים בעצמותם אבל נמצאו באישים וכל אשר נמצא בזולתו הוא מקרה אף שיהיו הכוללים הסוגים והמינים א"כ יראה מזה שהנמצא והאחד מקרים, וזה המאמר מאריסט"ו אין ראוי שיובן האחדות והמציאות אשר נמצא לכל אחד מהדברים הוא מקרה כמו שאין ראוי שיובן באמרו כי החיות והדבור הוא מהכוללים והמקרים כי לא יסופק אדם כי החיות אינו מעצמות האדם ולא הדבור אף שהוא כולל, אבל הרצון בזה כי למה שהיו כוללים בנפש בכל מה שינשא על דבר ויתואר בו הוא מקרה א"כ החיות הנמצא בשכל והדבור הם מקרים מצד שהם בנפש ואם יודיעו עצמי הדברים והם המציאות והמהות:
ואמרו וכמו שהמנין אינו עצם המנויים, הרצון בזה כי כמו שהרבוי הוא המספר אינו עצם המנויים כי האדם כבר יהיה אדם מבלתי שיהיה מנוי ומסופר, כן אין האחדות עצם הדבר המתאחד כי כבר יבין האדם המים מבלתי שיבין אם התייחד ואם לאו וישובו המים אחדים והאחדים ישובו רבים א"כ אינו מעצמות המים, אבל האחדות הוא מסוג הכמות המתפרק כמו הרבוי כי האחד והרבים הם מקבילים והמקבילים יכנסו תחת סוג אחד, ואלו השנים שהוא האחד והרבוי ישיגו הנמצאות והמזומנות לקבל כיוצא באלו המקרים אמנם מחוייב המציאות הפשוט באמת לא תשיגהו הרכבה כלל וכמו שהוא מן השקר עליו מקרה הרבוי כן מן השקר עליו מקרה האחדות כי אין האחדות ענין נוסף על עצמו, אבל אם נאמר לשם אחד ראוי שלא נאמר עליו בהחלט אבל נאמר עליו אחד לא באחדות כמו שנאמר עליו נמצא לא במציאות וא"כ הנמצא והאחד לא יאמרו עליו באופן שיאמרו על שאר הנמצאים אבל הוא אחד ונבדל משאר הדברים לא שיבדילהו מקרה האחדות ויהיה נוסף על מהותו כי אם היה הדבר כן יהיה הש"י מורכב ואלו הדברים לא יוכל המשכיל לשער בהם לדקותם ולא יוכל המלמד ללמד אותם במלות הנהוגות אשר הם הסבה הגדולה בהטעאה כי יצר לנו הדבור מאד בכל לשון:
ואמר הרב כי הכוונה באמרנו אחד הוא לבאר בו שאינו רבים וכמו שלא יצדק עליו שהוא רבים כן לא יצדק עליו שהוא אחד ולכן ראוי שנכוין באמרנו אחד לא באחדות כמו שכבר אמרנו למעלה נמצא לא במציאות:
ולמה שזה הפך המפורסם לומר כי לא יאמר על הש"י שהוא אחד ביאר הרב זה בדבר מבואר כי הכל אומרים על הש"י שהוא אינו מחודש וכל מי שאינו מחודש הוא קדמון וכל קדמון אמנם יאמר למי שישיגהו הזמן אשר הוא מקרה לתנועה הנמשכת אחר הגוף והוא ג"כ משער המצטרף, וזה דבר ידוע כי הקדמון יורה על נצחיות הזמן והוא מקרה בזמן כמו הארוך והקצר והם מקרה הקו, וכל מי שלא ישיגהו מקרה הזמן לא נאמר עליו באמת לא קדמון ולא חדש כמו שלא יאמר במתיקות לא מעוות ולא ישר ולא יאמר בקול לא מליח ולא תפל א"כ ראוי כשנאמר בו קדמון הוא להורות על שאינו מחודש כאמרנו אחד ענינו שאין דמיון לו לא שענין האחדות משיג לעצמו, א"כ יתבאר שלא יצדק על הש"י היותו נמצא בהחלט אלא נמצא לא במציאות וכן אחד לא באחדות, וכן קדמון הוא מבואר שהוא מורה על שאינו מחודש כי קדמון לא יורה עליו כלל, וכן לא יאמר עליו ראשון ואחרון אלא כתארו בעין ובאזן שהוא לבאר שלא ישיגהו שנוי לא שהוא יתעלה נופל תחת הזמן:
אמר שם טוב מה שאמר הרב כי הנמצא והאחד אינו מעצמות הדברים כי הוא דבר הפך האמת וכבר עשינו מאמר ע"ז וא"צ להאריך, אלא צריך לדעת כי המציאות והמהות מכל הדברים הוא אחד וכן ג"כ מהותם ואחדותם הוא אחד כי מי שאין לו מציאות אין לו מהות והמהות אשר יציירהו האדם אינו מהות האדם הנמצא חוץ לשכל אבל יש לו מציאות אחד ומהות אחד זולת מה שהוא בשכל, וגם האחדות הוא מעצמות הדברים כי מהות כל דבר ודבר הוא להיותו נבדל מהאחר, כי אמרנו אדם זאת המלה יבדילהו משאר הדברים וכן מהותו יבדילהו משאר הדברים ואינו נוסף על האדם והיותו אחד ואם האחד המספרי הוא מקרה, והדבור ע"ז ארוך ועמוק ולכן נקצר עתה בזה: