דע כי ההדמות וכו', זה הפרק עמוק מאד ולהבינו צריך לדעת כי המדברים היו מאמינים שהש"י יש לו ערך ויחס עם הנמצאות וכי יש לו גדר עמהם, והסכימו כלם על שאינו דומה לשום דבר מבריותיו, והסכימו כי היחס הוא כמדרגת הסוג ושאין לו דמיון הוא הבדל במה שיבדילהו מכל שאר הנמצאים, וא"כ השם יש לו גדר מסוג ומבדיל והיחס והערך הוא כמו הסוג ושאין לו דמיון עם נמצא מנבראיו הוא כמו הבדל, ואמר הרב שהכל מסכימין שאין לו דמיון עם שום נמצא מהנמצאים כל שכן שהתבאר במופת שאין לו יחס עם שום נמצא וכן אמרו הנביאים ואל מי תדמיון אל כו', ואחר שאין לו דמות אין לו יחס, ואחר שהונח זה שהוא מפתח להבין זה הפרק נתחיל ונאמר:
אמר הרב דע כי ההדמות הוא יחס וכו', דע כי כל שני דברים שהם מתדמים הם מתיחסים ולכן כל שני דברים שלא ישוער ביניהם יחס לא יצוייר ביניהם דמיון וכן כל מה שאין דמיון ביניהם אין יחס ביניהם, והמשל בו שלא יאמר זה החום דומה לזה המראה ולא זה הקול דומה לזאת המתיקות, אחר שאין בהם שום התיחסות כי אינם נכנסים תחת סוג אחד ולא יאמר זה הקול שוה לזה המראה ולא יותר חזק ולא יותר פחות אחר שאלו הדברים אינם נערכים ואינם תחת שום השואה כפי מה שהתבאר בפרק שנים וחמשים כי היחס אמנם ימצא לעולם בין שני דברים שתחת מין אחד קרוב, אמנם כשיהיו תחת סוג אחד אין יחס ביניהם כלל ולזה לא יאמר זה האדמימות יותר חזק מן הירקות או יותר חלושה ממנו או יותר שוה לה, אמנם כשיהיו שני דברים תחת שני סוגים עליונים אין יחס ביניהם בשום פנים וזה דבר מבואר בעצמו:
וכאשר התבאר במופת שאין יחס בינינו ובינו ית', ר"ל שאין יחס בינו ובין מה שזולתו יתחייב הסתלקות הדמיון ואחר שיסולק הדמיון מאי זה דבר שיהיה יחוייב שיסתלק היחס כי זאת ההקדמה מתהפכת כי כל מה שיש לו יחס יש לו דמיון וכל מה שיש לו דמיון יש לו יחס ולהפך:
ואחר שהונח זה הניח הרב הקדמה שנית והוא כי כל שני דברים שהם תחת מין אחד אלא שהם מתחלפים בגודל וקטנות או בחוזק או חולשה או כיוצא בהם ששניהם מתדמים בהכרח אע"פ שיתחלפו זה המין מן החלוף שיהיה אחד גדול בתכלית ואחד קטן בתכלית, והרצון בזה כי הדברים אשר הם תחת מין אחד אלא שהם מתחלפים מצד הכמות כגודל וקטנות או שיהיו מתחלפים מצד האיכות כחוזק וחולשה שהם מתדמים אע"פ שיש ביניהם זה השנוי והחלוף. והביא משל הרב מהכמות ואח"כ מן האיכות, לראשונה אמר הדמיון זה גרגיר חרדל וגלגל הכוכבים מתדמים ברחקים השלשה ואע"פ שזה בתכלית הגודל וזה בתכלית הקטנות ענין מציאות הרחקים בהם אחד שאם לא יהיו מתדמים ברחקים לא יאמר זה גדול מזה, וכן השעוה הנתכת בשמש ויסוד האש מתדמים בחום אע"פ שהחום ההוא בתכלית החוזק וזה החום בתכלית החולשה אלא שענין הראות זה האיכות בשניהם יחד אחד, הרי נתבאר מכל מה שאמר הרב כי בהסתלק היחס יסתלק הדמיון וכל מה שנמצא בו ביחס נמצא בו בדמיון, ואם השם יתיחס עם שום נמצא או יהיה בערך עם שום נמצא יחוייב לו הדמיון, ואם היה הדבר כן אין ראוי מי שיאמין שיש תארים לבורא יתעלה שיבין שהוא נמצא וחי וחכם ויכול ורוצה שאין אלו הענינים מיוחסים אליו ואלינו בענין אחד ויהיה החלוף בין תאריו ובין תארנו בגדול או בשלם או במתמיד או בקיים, כי מי שיאמין בתוארים העצמיים ראוי לו שיאמין שאין אלו התארים מיוחסים לו ית' ולנו ביחס אחד כלל, וגם ראוי שיאמין שלא יהיה חלוף בין התוארים ההם ובין תארנו בגדול או בשלם, ר"ל שיהיה חכמתו יותר גדולה שיכלול דברים רבים יותר מחכמתנו ולא ג"כ שהוא ידע הדברים יותר בשלמות ממה שנדע אנחנו, או במתמיד שיהיה הוא חכם תמידי בכל עת ובכל זמן ואנחנו בקצת העתים סכלים ובקצת העתים יודעים, או שידיעתו אינה נקנית מהזולת ולכן ידיעתו קיימת וידיעתנו היא נקנית מהזולת, זהו מה שרצה הרב באמרו גדול או שלם מתמיד או קיים, עד שיהיה מציאותו יותר קיים ממציאותנו כי הוא קיים בלא סבה ואנחנו קיימים בסבה ידועה לכן הוא יותר קיים. וחייו יותר מתמידים מחיינו, כי הוא חי לעולמי עולמים ואנחנו חיינו תלויים מנגד, ויכלתו יותר גדולה מיכלתנו וכו', ורצונו יותר גדול מרצוננו כי יכול על דברים רבים ויכלתנו הוא מעט, ורצוננו ג"כ מי שא"ל יכולת לא יוכל לרצות אלא כפי יכולתו אם הוא מהבעלי שכל, וחכמתו יותר שלימה מחכמתנו. בב' עניינים יחד שהוא יכלול על דברים רבים מה שלא נוכל אנחנו ואפי' הדברים הידועים לנו אינם ידועים לנו בשלמות, וא"כ יאמר הרב כי מי שיאמין התוארים העצמיים אין ראוי שיאמין התוארים ההם המיוחסים אלינו ואליו בשוה ולא ג"כ שיש חלוף בין התוארים בפחות ויתר, כי אין ראוי להבין כי התוארים הנמצאים לנו ולו יכללם גדר אחד והם מתחלפים בפחות ויתר, למה שהדברים אשר יאמר להם שהם נערכים הם הדברים אשר נאמר עליו הענין ההוא בהסכמה, ואם הדבר כן יתחייב שיהיו דומים אף שיהיה האחד גדול והאחד קטן ואחד חזק והאחד בתכלית החולשה וא"כ א"א שיהיו נערכים התוארים לו ולנו מבלי שימצא ביניהם קצת דמיון, והנה המדברים אמרו שיש לנו ולו ענין מתיחס ושהוא מסולק מהדמיון, כי בעלי התוארים אומרים שהתוארים הנמצאים לו ולנו יקבצם גדר אחד ואח"כ אמרו שהתוארים הנמצאים בנו ולו ית' אין לו דמיון עם התוארים אשר בנו וא"כ הביא מאמרם בהפכים, כי הם אמרו שכמו שעצמותו בלתי דומה לעצמותנו כן ראוי שיהיו תואריו העצמיים לתוארים אשר יחשבום בלתי דומים לתארים הנמצאים בנו וא"כ לא יקבצם גדר אחד, ולא כן יעשו המדברים אבל יחשבו שיקבצם גדר אחד ושאין דמיון ביניהם ואם יקבצם גדר אחד יתחייב שימצא הדמיון ומה שלא נמצא בו הדמיון אין לו גדר. הרי יתבאר כי לפי דעת המדברים שאומרים שהשם אין לו דמיון יחויב שלא יהיה לו יחס עם שום נמצא, ולכן התחיל הרב בזה הפרק דע כי ההדמות הוא יחס כי כל יחס הוא דמיון וכל דמיון הוא יחס וכל מי שאין לו דמיון אין לו יחס וכל מי שאין לו יחס א"ל דמיון וההפך ג"כ. הנה כבר התבאר למי שיבין ענין הדמיון שהוא ית' וכו', הרצון בו כי אחר שהתבאר שכל מי שיש לו דמיון הוא מתיחס ונאמר בפחות ויתר והשם אין לו דמיון בבריותיו א"כ יתחייב לפ"ז שנאמר אמנם יאמר עליו ועל זולתו נמצא בשתוף השם, וכן יאמר החכמה והיכולת והרצון והחיים עלינו ועליו בשיתוף השם אחר שהתבאר שאין דמיון בינינו ובינו כלל, או יאמר כי אחר שהתבאר שהנמצא נאמר עליו ועל זולתו בשתוף השם וכן החכמה והיכולת והרצון והחיים, וא"כ התבאר לפ"ז שלא ימצא לו דמיון עם שום נמצא כלל ואחר שהתבאר שהשם נמצא והחכמה והיכולת והרצון שבו נאמר בשתוף השם ואינו נאמר בהסכמה, רצה הרב לבאר שאינו נאמר בהסתפק, כי כבר ידעת שהשמות יהיו אם משותפים ואם מוסכמים, ואם מסופקים, והשמות המוסכמים אם הם מוסכמים במין יתייחסו, והמשותפים לא יתייחסו כלל, וגם המסכימים בסוג, ואמנם הדברים המסופקים כבר אפשר שיתייחסו כמראה הנאמר על הלבן והשחור ועל האמצעיים כי הוא נאמר בפחות א"כ כבר יחשוב חושב שהתוארים בינינו ובין השם יאמרו בהסתפק, והביא הרב מופת שא"א שיאמרו בהסתפק למה שהתבאר בהגיון כי השמות המסופקים הם שמות נגזרים וכל שם נגזר הוא שם נאמר על הנושא ואם היה המציאות הנאמר עליו ועלינו בהסתפק היה המציאות ההוא על נושא א"כ היה לו יחס ודמיון עם שאר הדברים, וכבר יתבאר שהוא ית' אין לו יחס א"כ יחוייב שלא ימצא לו ולנו שם נאמר בהסתפק, כל שכן כי בעלי התוארים אומרים שאלו הדברים המיוחסים לו ית' אינם מקרים וכו' ואלו התוארים אשר לנו הם כלם מקרים, א"כ מאין נפל הדמיון עד שיקבצם גדר אחד ויהיו נאמרים בהסכמה כמו שיחשבו כי לא ימלט אם התוארים הם נאמרים עלינו ועליו בשם וגדר או שיאמרו התוארים עלינו ועליו בהסתפקות, אם יאמרו עלינו ועליו בשם וגדר יתחייב שיהיה לו דמיון עם שאר הדברים וכבר התבטל זה, ואם יהיה מהשמות הנאמרים בהסתפק שלא יהיו נאמרים בשם וגדר יחויב שהתוארים ההם יהיו מקרים וכל המאמינים בתוארים יחשבו שאין השם בעל מקרים וא"כ מנין אמרו המדברים שיש שום יחס בינינו ובינו, וראוי להפלא מהם כי הם אמרו שיקבצם גדר אחד ויהיו נאמרים בהסכמה, זה מופת חותך על היות התוארים המיוחסים לו אין בין עניניהם וענין הנודעים אצלנו שתוף בשום פנים, והדבר יבא כן, התארים הנמצאים לנו הם מקרים כי המציאות מקרה קרה לנו וכן ההרגש וכן היכולת והרצון כי הם אינם מעצמות הדבר וא"כ הם מקרים ואלו אי אפשר שיהיו בהשי"ת כי כבר אמרו כלם כי לא ימצא לו שום מקרה א"כ יתבאר שאין שתוף בשום פנים בינינו ובינו ובפרט באלו התארים הנודעים אצלנו, ואין ראוי להאמין בעבור כי אלו התארים הם נאמרים בשתוף שהם מוסיפים על עצמו ית' כדמות אלו התוארים אשר הם נוספים על עצמנו. וזה הענין גדול המעלה אצל היודעים, כי ראוי להבין שהשם יתעלה אין לו יחס ולא דמות עם שום נמצא, ואחר שהונח זה ראוי למבינים שישמרו זה היסוד, וצוה הרב שישמרוהו ויבינוהו הבנה שלמה להיות מזומן למה שארצה לומר אותו ואם הוא מהדברים העמוקים: