כבר זכרנו פעמים, כוונת הרב בזה הפרק לסלק ספק אחד והוא כמו שהושאלו לו השמע והראות והריח למה לא הושאלו לו הטעם והמשוש, שהוא ישיג המוטעמים והממוששים כי משפט השגתם א', ואם תשלל ממנו השגה אחת מהם תחוייב שלילת השגה כלם ר"ל הה' חושים, ואם תחייב לו השגה אחת מהם ר"ל השגת מה שישיגהו חוש מהם יתחייב שישיג כל מושגי הה', ומצאנו וירא ה' וירח ה' ולא מצאנו ויטעם השם וימשש השם:
ואמר הרב בתשובת זה הספק שעלת כל מה שהתישב בדמיון כל אדם שהשם לא יפגש לגשמים פגישת גשם לגשם שהרי בעיניהם לא יראוהו, והב' חושים האלו ר"ל הטעם והמשוש לא ישיגום מורגשיהם עד שימששו, אמנם חוש הראות והשמע והריח ישיגו מורגשיהם מרחוק ואע"פ שמושגיהם הם רחוקים מאד מהם ע"כ היה נאות בדמיון ההמון ליחסם לש"י. ועוד נתן סבה שנית כי השמע והראות מספיק להורות על השיגו פעולותינו כמו שאמר דע מה למעלה ממך עין רואה ואזן שומעת. ואמנם ייוחס אליו הריח ג"כ לומר שהשם יקבל קרבנותיהם, ואמנם שאר החושים אינם צריכים:
אמר שם טוב הנה לא ייוחסו אלו החושים לשי"ת בעבור סבה נכבדת יותר ממה שאמר הרב, כי יתבאר בספר הנפש כי אלו החושים הם הכרח לקיים מציאות החי, ואולם שאר החושים ימצאו לו על צד היותר טוב כי אפשר לחיות בלתם, וגם כי אלו החושים הם חרפה לנו, ר"ל חוש המשוש והטעם הם חרפה לנו ולכן לא ייוחסו להשי"ת להיותם גלויי החסרון. ואמר הרב כי לא הושאל לו רעיון ואם כבר נמצאו פסוקים אשר תארו לשי"ת הדמיון, כמ"ש אם לא כאשר דמיתי, כוונתם כאשר חשבתי, וי"א כאשר שמתי בדמיון הנביאים והוא פעל יוצא כמ"ש וביד הנביאים אדמה, והכלל הוא כי כל כח בין שיהיה גשמי או רוחני אשר הם בתחלת המחשבה יראה להמון שהם שלמיות ייוחסו לו ומה שיראה להם שהם חסרון לא ייחסוהו הנביאים, וע"ד האמת כלם חסרון לש"י כי אין לו תאר עצמו ראוי לו נוסף ע"ע כמו שיבא עליו מופת. והרצון בו אם יסולק הגשמות בעבור שבא עליו המופת עם שבא הרבה בספרי הנביאים ראוי שיסולקו הכחות והתארים בעבור שבא המופת עליהם: