חי שם צומח המרגיש כמ"ש כל רמש אשר הוא חי. ונאמר שנית על הרפואה מן החולי החזק כמ"ש ויחי מחליו. וכן המות שם המיתה ושם החלי החזק כמ"ש וימת לבו בקרבו. ולזה ביאר בבן צרפית ויהי חליו חזק מאד עד אשר לא נותרה בו נשמה להורות לנו שמת ויצאה נפשו ממנו:
ואמרו קצת האנדלוסים. אמרו כי אף שנאמר בו לא נותרה בו נשמה כי לא מת אבל נתבטלה נשימתו עד שלא נשארה לו נשימה כלל שהרי כתיב בדניאל ונשמה לא נשארה בי והוא ודאי לא מת, ודעת הרב כדעת האנדלוסים אלא שייחסו להם להעלים הענין:
ויאמר שלישית על קנות החכמה כמ"ש ויהי חיים לנפשך:
ולכן היו הדעות האמתיות חיים והדעות הנפסדות מות. ובעבור זה צדיקים אפי' במיתתן קרויים חיים כי נשאר להם השכל הנקנה ולכן היו חיים לעולמי עולמים, והרשעים אפי' בחייהם קרויים מתים למה שיש להם דעות נפסדות והבן זה, ובכאן רמז הרב לפי דעתו מהו התחיה, ולכן אמר בפרק זה ודע זה: