הכלל העולה בזה הפרק כי ישיבה יאמר לישיבת האדם על המקום. ועלי הכהן יושב על הכסא. ויאמר שנית אל האיש העומד על טוב שבעניניו כמו שאמר בעמידת ירושלים ובקיומה וראמה וישבה תחתיה. ואמר מושיבי עקרת הבית. ומזה הענין האחרון נאמר עליו אתה ה' לעולם תשב, הנצחי העומד אשר לא ישתנה בפנים מאופני השנוי לא שנוי בעצם כשנוי אשר ימצא לדברים ההווים ונפסדים, ואין לו שום ענין זולת עצמו שישתנה בו. הרצון כי לא ישתנה שנוי המקרה אחר שהמקרה אינו נמצא בו וגם כן לא ישתנה יחוסו לזולתו כמו שנאמר שבזמן העבר היה השם התחלת העולם ועתה אינו התחלת העולם, וכמו שנאמר שישתנה בידיעת הדברים ויקבל שנוי ידיעתו בדברים מצד השנוי הקורה להם, כי ידיעתו לא תתיחס לשום דבר מזולתו כמו שיתבאר בפרקי זה המאמר:
כי אין יחס בינו ובין זולתו כלל. לא ישתנה הוא לשום דבר מזולתו בהשתנות היחס ההיא. ואם יאמר אומר אחר שהשם לא ישתנה כלל איך תיוחס אל השמים שהם מתנועעים, ואמר כי תיוחס אל השמים לא מצד התנועה אבל מצד שהשמים אישיהם קיימים ונצחיים לעולם לא כאשר ישתנו אישי הארץ שהם הווים ונפסדים. וכן ג"כ כשיוחס השם אל אלו הדברים הנפסדים ויוחס מצד המינים שהם קיימים לא מצד ההוויה והפסד אלא שהמינים קיימים כאישי השמים:
אמר היושב על חוג הארץ. סבוב הארץ והחוג הוא תאר לחמר הראשון אשר לא יפסד כאישי השמים זה אמרו המפרשים. אבל לדעתי חוג הוא סבוב כי האישים הם קיימים בסבוב לא באיש אבל במין:
ה' למבול ישב. הוא רמז לבלבול הנמצאות השפלות והפסדם באיש לא במין, למה שהיחס הוא למיני הנמצאות לא לאישיהם ולכן נתייחס השם עליהם לא לכל דבר משתנה מצד שהוא משתנה. וראוי שיובן זה הפרק כי נרמז בו דברים מסתרי תורה אשר הגלוי אינו נאות: