כי ששת ימים וגו': אין גם אחת מעשרת הדברות שיהיה טעם המצוה מפורש אצלה, אלא בקצת מהן מפורש מתן שכרן או עונשם, כי אנכי ה' אלהיך אל קנא וגו', כי לא ינקה ה' וגו', למען יאריכון ימיך וגו', וכן כאן לא פירש כלל טעם מצות השבת, כי לא אמר למען תזכור כי ששת ימים עשה ה' וגו'; והנה במשנה תורה כתוב וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויוציאך ה' אלהיך משם ביד חזקה ובזרוע נטויה על כן צוך ה' אלהיך לעשות את יום השבת, וגם זה אמנם איננו (כמו שחשבתי בבה"ע תקפ"ח ע' 91) הטעם האמתי אשר בעבורו צוה אותנו לשמור את יום השבת, כדרך שלא יתכן לומר כי לכך נצטוינו שלא להטות משפט גר ויתום כדי שנזכור יציאת מצרים, מפני שכן כתוב (דברים כ"ד י"ז י"ח) לא תטה משפט גר יתום ולא תחבול בגד אלמנה וזכרת כי עבד היית במצרים ויפדך ה' אלהיך משם על כן אנכי מצוך לעשות את הדבר הזה, וכדבר הזה כתוב ג"כ במצות העניק תעניק לו (שם ט"ו י"ד), ובמצות כי תחבוט זיתך וכי תבצר כרמך (שם כ"ד כ' כ"א), וכן בחג השבועות במצות ושמחת לפני ה' אלהיך אתה ובנך ובתך עבדך ואמתך והלוי והגר והיתום והאלמנה (שם י"ו י"א י"ב), ובא זה ולמה על זה (כדברי ידידי החכם יש"ר בפירושו לס' בחינת הדת עמוד 63), שבכל פעם שצוה הכתוב על החמלה והחנינה והעזר אל הגרים ואל העבדים הוסיף זכרון יציאת מצרים, כאומר גם אתה היית עבד וגר במצרים, ולכן חל עליך יותר משאר בני אדם החוב לחון הגרים והעבדים, ושלא להטות משפטם ולהעניק לשם מאשר לך ולהניח להם העוללות ולשמוח לבבם בחגך וכדומה, למדנו א"כ שאף בדברות האחרונות לא הוזקק הכתוב לזכור יציאת מצרים אלא לפי שאמר שם למען ינוח עבדך ואמתך כמוך ולכן יצדק שיציאת מצרים הוא הטעם רק להשבתת העבד והאמה ממלאכה. עכ"ל, ואשר אני אחזה לי כי מליצת על כן צוך ועל כן אנכי מצוך הנאמרת בכל המצות האלה אין פירושה על כן כדי שתזכור יציאת מצרים, ונ"ל שאין זכרון יציאת מצרים הטעם לאותן המצות כלל, ולא להשבתת העבד והאמה ממלאכה; אלא טעמה מפני שהאל יודע שתזכור כי גר ועבד היית, ועל כן לא יקשה בעיניך לעשות חסד עם הגרים והעבדים והעניים, כי לבך (אחרי כל מה שסבלת) נוטה אל החמלה והחנינה; על כן היה שצוך האל לעשות את כל החסדים האלה, ולא נמנע מלצוות אותך בכל אלה שמא יכבד משאם עליך, כי אמנם בטוח הוא כי עשה תעשה בלב שלם ובנפש חפצה. והיוצא לנו מזה כי גם במשנה תורה לא נזכר כלל טעם מצות השבת; ובמקום אחר כתוב (שמות ל"ד י"ג) כי אות היא ביני וביניכם לדורותיכם לדעת כי אני ה' מקדשכם, וזה אמנם הגדלת מצות ה' ואיננה טעמה באמת, שהרי כמה דברים היו יכולים להיות אות כמו כן בינו ובינינו. ואולם דעת הרמב"ם בטעם השבת כך היא (מורה ח"ג פמ"ג): ענין השבת טעמו מפורסם ואין צריך לביאור, כבר נודע מה שבו מהמנוחה עד שיהיה שביעית חיי האדם בהנאה ובמנוחה מן העמל והטרח שלא ימלט ממנו קטן וגדול, עם מה שמתמיד ומקיים לדורות הדעת הנכבד מאד, והיא האמונה בחדוש העולם, עכ"ל; והנה לדעת הזאת יש לשאול מה צורך לצוות לבני חורין על המנוחה? כי הם הלא ישבתו כל עת שירצו, והיה די לצוות על שביתת העבדים והבהמה (וזה יקשה יותר לדעת החכם יאסט שאמר (אללגעמיינע געשיכטע דעס איזר' פאלקעס ח"א עמוד קי"ב) כי עיקר הטעם הוא מנוחת העבדים והבהמה); על כן נ"ל שראוי לחלק בין שביתת הישראל ושביתת עבדיו ובהמתו, כי שביתת עבדו ובהמתו מכוונת לעצמה, לחמלה וחנינה עליהם, ואמנם שביתת ישראל עצמם ביום השביעי היא ג"כ לתועלת ישראל עצמם בלא ספק, אך לא כדי שינוחו בלבד, אחר שהרשות בידם לנוח כל זמן שירצו, אבל הוא כדי שתהיה מנוחת כלם ביום מיוחד, ועי"כ יוכלו להקבץ יחדו לאכול ולשתות ולדבר אלה עם אלה ותתרבה האהבה ביניהם וגם יוכלו להתאסף בבתי עבודת האל ולשמוע תורה מפי החכמים, ולכך היה שאמר כאן וינח, ולא וישבות, להזכיר את ישראל שלא לבד ישבתו מן המלאכה, אלא ג"כ ינוחו ויקראו לשבת עונג, וזה יביאם להקבץ יחדו אגודות אגודות כדי להתענג ביום המנוחה, וה' צירף לזה תועלת אחרת שיהיה יום השבת זכר למעשה בראשית, שעי"כ יזכרו כי אל אחד לבדו ברא את השמים ואת הארץ, והנה אין אלוה מבלעדיו; ומרוב חביבות המצוה הזאת לפניו ית' מפני עוצם התועלת הנמשכת ממנה בקבוץ המדיני ולהיותה עם זה שכר לעיקר הגדול שהוא יחוד האל, ועוד להיותה חק פרטי ומיוחד לישראל, כי לא היה דבר כמהו אצל שום א' מהגוים הקדמונים עובדי אלילים, אמר ה' שהיא לאות בינו ובינינו.