1
(כג ב) פליגי בה רב אחא ורבינא וכו' הכא מאי וכו'.—נראה דבעייא זו אינה אלא אסיפא דוקא באומר "שבועה שלא אשתה יין ושמן ודבש", וכדאוקימנא לה במסרהב בו חבירו, דהא ליאסר ביין ושמן ודבש היה לו לומר "שבועה שלא אשתה" ותו לא, דודאי שעל מה שמסרהב בו הוא נשבע, ולכך חייב אכללא וחייב אפרטי; אבל ברישא כשאומר "שבועה שלא אוכל פת חטין ופת שעורין ופת כוסמין" ולא היה מסרהב בו חבירו משמע שאין ספק דפטור אכללא, דכאן לא סגי ליה לומר רק "שבועה שלא אוכל פת" ותו לא, דאי הכי היה אוסר עצמו בכל מיני פת, ומאחר שצריך היה לפרש המינים שאוסר על עצמו, לא מסתבר לחייבו על כלל הצריך לפרט וגם על הפרט. אבל מתוס' ד"ה "הכא" מבואר שדעתם, דהבעייא היא גם ארישא.