(ל ע"א) ובר"ה אין תוקעין יחידין והא כי אתא ר' יצחק וכו'.—תמוה לי, דמה ראיה מר"ה ליובל, דהרי בר"ה דיו שאחד תוקע וכולם שומעים, וכדתנן לעיל (כז ב): מי שהיה עובר אחורי ביהכ"נ ושמע קול שופר וכו', אלא שהמהדרין היו תוקעין בעצמן. אבל ביובל יש חיוב על כל יחיד ויחיד לתקוע. וכ"ה דעת הרמב"ם שכתב בריש הלכות שופר: "מ"ע של תורה לשמוע תרועת השופר בר"ה שנאמר יום תרועה יהיה לכם". אבל בפ"י ה"י מהל' שמיטה כתב; מ"ע לתקוע בשופר וכו' בשנת היובל וכו' וכל יחיד ויחיד חייב לתקוע וכו' שופר של יובל ושל ר"ה אחד הוא לכל דבר וכו' אלא שביובל וכו' יחיד ויחיד חייב לתקוע וכו' ובר"ה שחל להיות בשבת לא היו תוקעין אלא בב"ד וכו' ואין כל יחיד ויחיד תוקע אלא בפני ב"ד. ע"כ. ויותר מבואר בספר המצות שלו שכתב במ"ע קלז: שצונו לתקוע בשופר בעשרה בתשרי שביובל, ובמ"ע ק"ע כתב: שצונו לשמוע קול שופר ביום ראשון מתשרי. והרי מפורש יוצא שבר"ה עיקר המצוה היא השמיעה, וביובל עיקר המצוה - לתקוע בעצמו. וכ"ה דעת ר"א מזרחי הביאו בל"מ ריש הל' שופר, ודלא כל"מ שם שהשוה ר"ה ליובל לדעת הרמב"ם מתוך סוגיא שלפנינו (ע"ש). וטעם החילוק שבין ר"ה ליובל הוא משום דבר"ה כתוב "יום תרועה יהיה לכם", וביאור זה שיתריעו ביום זה, ודיו שאחד מתריע וכולם שומעים; אבל ביוה"כ של יובל כתוב "תעבירו שופר", דהיינו מצוה לכל יחיד ויחיד לתקוע בפיו, ואין המצוה על היום כמו בר"ה, שהעיקר היא השמיעה, ולפיכך תיקנו לברך בר"ה על השמיעה "לשמוע קול שופר"; אבל ביוה"כ של יובל העיקר הוא התקיעה, ולפ"ז נראה שיש לברך ביובל "על תקיעת שופר".