(ח א תוספות) ד"ה הוכשרו וכו' תימה למאי הלכתא הוכשרו וכו'.—תמיהתם נפלאה מאד, שהרי פשוט דנפקא מינה לענין מלקות, שאם אכל מבשר ואימורין לאחר זריקה לוקה משום טומאה, ומפורש תנן הכא "הוזה דמן חייבין עליהן משום פגול נותר וטמא". ואולי תמיהת התוס' היא לרבא דסבר (לשיטת התוס' לקמן ע"ב ד"ה לא בא), שטומאת טבול יום אינה אלא מדרבנן ואין בה מלקות. ואף לשיטה זו עדיין י"ל דלוקה מכת מרדות.
(שם) ד"ה נזרק וכו' פי' עליהן על הכבשים וכו'.—גם זה פלא, דכבשים עצמם כבר שנינו ברישא "חטאת ואשם וזבחי שלמי ציבור (פי' כבשים שמביאים עם הלחם) וכו' נזרק דמן חייבין עליהן וכו'". ואולי יש להגיה כאן: "עליהן על שתי הלחם" וכפי' רש"י.
(שם) אינן מועלין לשתי הלחם וכו'.—אינו מובן, ועי' הגירסא בשמ"ק כאן. ונראה להגיה כאן: "אינה מועלת לשתי הלחם כיון דאינו גוף הכבשים", פי' דאף דזריקה מועלת ליוצא לר"ע, ולכך בשר קדשי קדשים שיצא, ואח"כ זרק את הדם אין מועלין בבשר - אין זה אלא בגוף הקרבן, אבל לחם גוף אחר הוא, ואין זריקה מועלת בו, ואינו יוצא מידי מעילה אפי' לר"ע אם יצא קודם זריקה (עי' מנחות מז ב). ואע"ג דבשתי חטאות - זריקת דמה של אחת מהן פוטרת אף את חברתה מן המעילה, הטעם הוא משום שאם רצה היה זורק תחלה את דם חברתה. (ועי' תוס' לעיל ז ב ד"ה אמר ובתוי"ט כאן).