(ט ב משנה) הביא צפריו ונתנגע לא עלו לו עד שיביא חטאתו ר' יהודה אומר עד שיביא אשמו.—ענין משנה זו לפי פשוטה, שאם הביא צפריו לנגעו שנרפא, ולא הספיק להביא קרבנותיו עד שחזר ונתנגע, לא עלו לו צפריו כדי לעשות את הנגע שחזר אחריהן לנגע מיוחד ויהא צריך להביא קרבנות על כל נגע ונגע, אלא שעדיין הם כנגע אחד עד שיביא חטאתו, שאם הביא חטאתו וחזר ונתנגע, צריך להביא אשם על כל נגע ונגע, ורי"א עד שיביא אשמו, שאם הביא אשמו וחזר ונתנגע מביא חטאת על כל נגע ונגע. והכי תניא בתוספתא שם פ"א הי"ד: "הביא צפריו ונתנגע הביא צפריו ונתנגע מביא קרבן על כל אחד ואחד דברי ר"א וחכ"א קרבן א' על הכל עד שיביא אשמו וכו' ר"ש אומר קרבן א' על הכל עד שיביא חטאתו". ולפ"ז אין צורך לומר "חסורי מחסרא" כמו שאמרו עלה בתלמוד. ועי' מ"ש באהלות פי"א מ"ז ופט"ז מ"ג, ערכין כז ב, מנחות קב ב ותמורה יב א.
(ט ב תוספות) ד"ה והיא וכו' תימה וכו' משמע דפשיטא דחייב וכו'.—נראה ליישב דמהכתוב "ואל אשה" ילפינן דגופין מחלקין לחטאת ולמלקיות, דעל כל העריות חייבין חטאת בשוגג, ובמקצת מלקות במזיד, והן מלמדין שבכל מקום גופין מחלקין לחטאות ולמלקיות. ועדיין לא ידענו בשפחה חרופה שהיא באשם, שגופין מחלקין בה, לכך כתוב בה "והיא שפחה" לחלק על כל שפחה ושפחה.