(לו א) רב צייר כורא וכו'.—עי' מ"ש רשב"ם בב"ב (קסא א). ונראה שרב רמז בחותמו למאמרו בשבת (קיח ב): "כל המענג את השבת נותנין לו משאלות לבו" "ומענגו בתבשיל של תרדין ודגים גדולים". ור' חנינא רמז על המסופר ביומא (פז ב), דר' חנינא ראה בחלומו לרב, דזקפוהו בדיקלא. וע"י זה לא נתפייס ר' חנינא לרב עד שירד לבבל, ושם נעשה לראש, ור' חנינא היה לראש בא"י והאריך ימים רבים. ולכן חתם ר"ח בחרותא, שהוא ענף עץ דקל (כפי' רש"י) לזכר נס זה שנתגלה לו בחלומו. ורב חסדא צייר סמ"ך לזכר נס השליו, שהיו ממציאים לו בין העצים, כדאיתא ביומא (עה ב). ושליו בעברית נכתב בארמית בסמ"ך (סליו), כתר' אונ', וכ"ה ביומא שם. ור' הושעיא צייר עי"ן ע"פ דתני ר' הושעיא בפסחים (קיב ב): "מרחיקין משור מועד כמלא עיניו". ונראה שע"י מעשה, שקרה לעצמו או לאחרים, שניצל משור המועד, שנה כן. ורבה בר רב הונא צייר מכותא, שהיא וילון של ספינה (כפירש"י) או ספינה עצמה (כערוך ע' מכתא) לזכר מה שאירע לו במטרוניתא, שאסרה לו את הספינה בכשפים והוא התירה, כדאיתא בשבת (פא ב). ועי' בירושלמי פ"ט ה"ט [נ רע"ד], ד"שמואל כתב חרותא". וגם זה י"ל, שהוא על שם המעשה שבב"ק (צב א), שהדקלים שלו הכחישו את הגפנים, וצוה לאריסו להביא לו את הקור של הדקלים כדי לייבשן ולתקן את הגפנים.
שוב מצאנו בבכורי העתים תקפ"ח צד 17-18, שכתב הרב שי"ר ז"ל, שענף של דקל, שהיו משתמשים בפריו לרפואה כללית, היה מורה על החותם, שהוא רופא מומחה. ור' חנינא ושמואל היו רופאים מובהקים.
(שם תוספות) ד"ה בזמן וכו' דבעזרא מני לכל י"ב שבטים.—כבר התפלא ע"ז בס' נתיבות עולם (מדה יז, ווילנא תרי"ט דף נב ע"ב), כי "לא מצינו בעזרא ונחמיה רק יהודה ובנימין". ואנחנו מצאנו (דה"א ח ג) גם אפרים ומנשה. ועי' במצודות שם שכתב, שגם משאר השבטים היו שם. ומצאנו עוד בספר הגאולה לרמב"ן שער א' שכתב, דנראה מפשט הכתוב, כי לפני גלות הארץ ביד סנחריב נאספו אל ערי יהודה משכניהם מנשה ואפרים ושמעון שהיה בתוך נחלתם (פי' בתוך נחלת בני יהודה, עי' יהושע יט א), כ"ש ביאשיה "אשר אספו הלוים שומרי הסף מיד מנשה ואפרים ומכל שארית ישראל" (דה"ב לד ט). וקודם לזמן הזה בימי אסא כתיב "ויקבץ את כל יהודה ובנימין והגרים עמהם מאפרים ומנשה ומשמעון כי נפלו עליו מישראל לרב" (דה"ב טו ט). ואלה גלו עם יהודה ובנימין לבבל וגם עלו עמהם יחד לא"י. וע"ש שהביא הא דתני בסדר עולם פכ"ט: "כל הקהל כאחד ארבע רבוא אלפים שלש מאות ששים" (עז' ג סד, נחמ' ז סו), בפרטם אינם אלא שלשים אלף. ושנים עשר אלף היכן הם? אלו שעלו משאר השבטים.