Sha'ar HaPesukim, Book of Isaiah

נביאים אחרונים:

סימן א':

ידע שור קונהו:

הנה זה הפסוק נאמר על העגל שעשו הערב רב במדבר, שהיה נכלל משור וחמור יחד. והנה ישראל שנקראים עמי של השי"ת, לא ידעו ולא יתבוננו, במה שהיו עושים הערב רב, הנקרא עם סתם, ולא עמי. והנה ר"ת 'ידע 'שור 'קונהו 'וחמור הוא ישק"ו. וז"ס פסוק מ"ש (הושע י"ג ב') זובחי אדם עגלים ישקון. ר"ל, שהרגו לחור, והיו נושקים העגל, הכלול משנים כנזכר. ונקרא עגלים, וכל מי שנשק לעגל, היו שפתותיו מזהיבות, ומשה היה הורגם, כמ"ש חז"ל:

וכבר ידעת כי הערב רב, בכלל הוהב שהשליכו לבור, השליכו טס של זהב, שכתוב בו עלה שור, שהשליך משה לים, ועלה ארונו של יוסף, ובכח שם זה, ויצא העגל הזה. ודע, כי בטס ההוא, היה כתוב בו שם השני, של שם בן ע"ב שמות, שהוא שם יל"י, והוא בסוד בינה, עיש בה חמשים שערים, והם גבורות, כמנין השם הנזכר. והוא סוד שם י"ה בפשוטו י"ה, ובמלויו יו"ד ה"י, שעולה כמוהו חמשים. וכמו שהודעהיך בענין קבלת שבת, בפסוק 'יהוה 'למבול 'ישב כי גם שם נרמז בר"ת יל"י, כי בשם זה עולות הנשמות בכל ע"ש, ולכן בו עלה העגל, וזהו עלה שור. ולכן נרמז בר"ת 'ישראל 'לא 'ידע, ר"ת יל"י. 'עמי 'לא 'התבונן, ר"ת על"ה. לרמוז, כי בשם יל"י הנזכר, עלה העגל, וישראל לא ידעו, ולא התבוננו בהשלכת הטס הזה, וחשבו כי העגל עלה מעצמו, ולכן טעו אחריו:

(מזולתו) אמר שמואל, עוד מצאתי בפסוק ידע שור קונהו ענין אחד קרוב אל הנזכר לעיל בפסוק ידע שור קונהו, וז"ל, פי', השור שעשו במדבר, ידע מי הוא שעשאו וקנהו, והם הערב רב וחמור, שהם נמשלים לחמור. אבל השור לא נאמר בו אלא קונהו, שדרשו רז"ל שהשליכו טס של זהב, שהיה כתוב בו עלה שור. ישראל לא ידע בענין זה כלל, כי הרי הערב רב הם שעשו אותו. 'עמי 'לא 'התבונן, ר"ת עלה, כי ישראל הנקרא עמי, לא ידעו ולא התבוננו, כאשר הערב רב השליכו לאש הטס שהיה כתוב בו עלה שור כנזכר. או ירצה, תדע מי עשה את העגל, הערב רב, שכתוב וגם ערב רב עלה אתם, וכבר הודעתיך, כי שם הב' מע"ב שמות של ויסע ויבא תט, הוא יל"י, והוא הממונה על כח השור העליון ולזה נרמז זה השם בר"ת 'ישראל 'לא 'ידע. (ע"כ מזולתו):

אם תאבו ושמעתם טוב הארץ תאכלו:

ירצה, רז"ל אמרו אם תמאנו ומריתם חרב תאכלו, חרובין תאכלו. אפשר לפרש הפסוק אם תאבו ושמעתם, יתקיים בכם ברכת יצחק ליעקב, ויתן לך האלהים מטל השמים ומשמני הארץ, זהו טוב הארץ תאכלו. אבל אם תמאנו ומריתם, חרב תאכלו, כי פי ה' דבר שאל תאמר בלבבך כל זה דרך גוזמא, כדי להפחידנו, כדי שנשוב בתשובה, כי בודאי הקב"ה לא יעשה כך, כי הלא פי ה' דבר, כמ"ש יצחק ועל חרבך תחיה, ר"ל, אם יעקב לא יעסוק בתורה. והנה ברכות יצחק ליעקב ועשו, אינם בהזדמן, אלא רוח הקדש עצמו היה, השכינה הנקראת פי ה', היא ששרתה על יצחק בעת ההיא. וזהו כי פי ה' דבר, ומוכרחים הם להתקיים הברכות ההם, של יעקב, או של עשו:

שרפים עומדים ממעל לו וגו':

ואמר בשתים יכסה פניו, כדי שלא יסתכל למעלה. ואמר בשתים, לפי שיש אור פנימי ואו"מ כנודע, כי אור המקיף גדול הוא מאור פנימי, כי הוא כדמיון הצל של הנשמה, שהוא גדול מהנשמה עצמה. ולכן הוצרכו ב' כנפים, לכסות אור מקיף, ואור פנימי. ובשתים יעופף, לשוב אל מקומם. והנה 'בשתים 'יכסה 'פניו, ר"ת בגימטריא צ"ב. 'ובב' 'יכסה 'רגליו, ר"ת למפרע רי"ו. יעופף, יע"ו בגימטריא אלהי"ם. פ"ף, בגימטריא ק"ס, ועם הכולל יהיה בגימטריא קס"א, כמנין אהי"ה במלוי יודי"ן. והנה אלהי"ם הוא אור פנימי, ואהי"ה הוא אור מקיף. וענין יעופף, כנגד ז' קצוות, שהם כמד המנורה והבן כל זה:

אמר שמואל, לא הבנתי מנין הצ"ב דקאמר מה הוא, ואולי הוא כמספר הוי"ה ואדנו"ת, וע"ה בגימטריא צ"ב. [א"א עיין שה"ק דף קנ"ב, ועיין בסידור הרש"ש זיע"א בהקדמת אנא בכח]:

ואומר אוי לי כי נדמיתי כי וגו':

הנה בתחלת נבואתו, ראה את שם אדנ"י, שהוא למטה משם ההוי"ה כנודע. והיה יושב על כסא רם ונשא. ואח"כ שרפים עומדים ממעל לו, ועונין לפניו קדושה, ק' ק'' ה' צבאות. ואז תמה ישעיה בעצמו, שאם הוא ראה לשם אדני, איך עונים לפניו קדושה כזו, שהיא שם של הוי"ה, שהוא יותר עליון. ולכן אמר, אוי לי כי נדמיתי, ודמיון מוטעה היה זה, ואינו נבואה גמורה. וא"ת למה בא לך דמיון זה המוטעה, כי הנה הסיבה היא, כי איש טמא שפתים וכו' ולכן נדמיתי בנבואה מוטעית. אבל האמת הוא, כי את המלך ה' צבאות עצמי ראו עיני, ולא בשם אדנ"י, ואז ויעף אלי א' מן השרפים ויגע על פי ושרף את שפתי, בשביל שטעיתי במה שאמרתי, כי את המלך ה' צבאות עצמו ראו עיני, כי אינך כך, אלא ממש וארא את אדנ"י, שהוא למטה. כי כמו שיש שרפים וקדושה למעלה, כך יש שרפים עונים קדושה זו למטה ג"כ בשם אדנ"י, וע"י נגיעת הרצפה בשפתיך, וסר עונך וחטאתך תכופר:

ואשמע את קול אדני אומר את מי אשלח ומי ילך לנו:

ענין שינויים אלו, כי תחלה אמר לשון יחיד, ולשון שליחות. ואח"כ אמר בלשון רבים, ולשון הליכה, כמש"ה את מי אשלח ומי ילך לנו. אבל הענין הוא כמ"ש בזוהר, כי ירמיהו כלו תוכחה. וישעיה, חציו נחמה, וחציו תוכחה. והנה השי"ת היה רוצה לשלוח את ישעיה, לשתי בחינות אלו, על התוכהה לישראל, ועל הנחמה אם יהיו טובים. וכנגד הנחמה אמר, את מי אשלח, כי על הטובה הוא מכנה שמו עליה, כי הוא המשלחה, ולכן נזכר בלשון שליחות. גם נאמרה בלשון יחיד, אשלח, יען כי הוא האל הטוב היחידי, פועל הטובות. וכנגד התוכחה אמר, ומי ילך לנו, כמו שהולך מעצמו, בלי משלח, כי אין הקב"ה מזכיר שמו על הרעה. וג"כ לכן אמר, ומי ילך לנו בלשון רבים, כי דבר התוכחה, הוא מן כל ב"ד עליון יחד, ואין הקב"ה נזכר יחידי בענין התוכחה:

ויען ישעיה הנביא ע"ה ואומר, הנני שלחני בשליחות טובה, בענין הנחמות, ולא של תוכחות. אז ענהו ה', כי בפעם הזאת היה מוכרח ללכת לענין התוכחות, ולכן ויאמר לך ואמרת אל העם הזה, שמעו שמוע ואל תבינו וראו ראו ואל תדעו השמן לב העם הזה, כי הם כלם דברי תוכחות, ולכן הזכיר בה לשון הליכה, לך ואמרת, ולא לשון שליחות:

עוד היום בנוב לעמוד:

ארז"ל כי עדיין נשאר אותו היום של עון נוב עיר הכהנים שהרגם שאול, ואז היה סנחריב חונה על ירושלים ללכדה, ואפשר לפרש עם זה ענין הפסוק, כי לכן נרמז הבל בר"ת 'היום 'בנוב 'לעמוד. והענין הוא, כמה שנתבאר אצלינו בשער הגלגולים כי חזקיהו המלך משרש קין. והנה קין חטא, שהרג להבל אחיו, ועתה עדיין היה נשאר אותו היום תלוי עון ההוא של קין שהרג להבל, ולא נתקן הטוב בחזקיהו, וז"ש עוד היום, שהוא עון הריגת הבל:

סימן ט"ו:

ומה יענה מלאכי גוי כי ה' יסד ציון וכו':

ירצה, כי אחר שהקב"ה יגאל את ישראל, מה יהיה עניית הקול, שיענה ותדבר השכינה את ע' שרים של האומות והגוים, שהם מלאכים עליונים כנודע, ונקראים מלאכי גוי. ותירז ואמר, כי מה שתאמר להם השכינה הוא, כי ה' יסד ציון ובנאה, ומכאן ואילך בה יחסו עניי עמו, והם ישראל שהיו מעונים תחת ידם. אבל העמים שהם תחת ממשלתם, לא יחסו בציון וילכו לאבדון, כמש"ה כי כל העמים ילכו איש בשם אלהיו:

סימן י"ט:

משא מצרים הנה ה' רוכב על ע"ב ק"ל:

כבר ידעת, כי שם ההוי"ה בפשוטה ביושר, היא בגימטריא כ"ו. ובפשוטה בבחי' ריבוע ואחוריים פשוטים, כזה, י', י"ה, יה"ו, יהו"ה, יהיו בגימטריא ע"ב. ובהיותם מליאים באלפי"ן, כזה, יו"ד, יו"ד ה"א, יו"ד ה"א וא"ו, יו"ד ה"א וא"ו ה"א, יעלו ק"ל. נמצא, כי בהתחברות שם של ההוי"ה העולה כ"ו, ורוכב על ע"ב ק"ל הנזכר, שהם האחוריים העולים ר"ב, יהיו רוכב. ודע, כי כל אלו יוצאים משרש החכמה, מן ל"ב נתיבותיה, וכלם יחד, ל"ב, וכ"ו, וע"ב, וק"ל, בגימטריא ס"ר. כמבואר אצלינו בפסוק וירא ה' כי סר לראות:

וסכסכתי מצרים במצרים:

כבר הודעתיך בענין שר המשקים ושר האופים, איך מצרים, הם הקליפות הנאחזות בגרון, שהוא מקום צר מאד, ושם הם עמידת המוחין דקטנות ברדתם, אחר שבאים מוחין דגדלות. גם נתבאר בסוד מן המצר קראתי י"ה, כי התקון הא' שבדיקנא עילאה, הוא ג"כ נקרא מצר, כי הוא מקום צר, ושם הם שרשי הדינים העליונים, הנקרא א"ל זועם, להשבית ולהכניע הקליפות. ולזה אמר וסכסכתי מצרים וגו'. ר"ל כי בהתערב מצר העליון של הדיקנא, ומאיר במצר התחתון הנקרא גרון, נכרתים הקליפות של מצרים ומתבטלים:

סימן כ"א:

אמר שומר אתא בקר וגם לילה אם:

תבעיון בעיו שובו אתיו:

הנה מלת אתיו, תרגום של בואו, לפי שהשב בתשובה על חטאיו, יש עליו מלאכים מקטרגים, וזוכרים עונות ראשונים. לכן הקב"ה מדבר עם השבים בלשון תרגום, כדי שלא יבינו המלאכים, כי הם אינם בקיאים בלשון תרגום, ע"ד מ"ש בפסוק ואתא מרבבות קדש וכו' ע"ש:

יחיו מתיך נבלתי יקומון:

(מזולתו) ירצה בזה, שכל מי שאינו עוזר בממונו לת"ח בעה"ז, יתקיים בו בזמן התחיה, וארץ רפאים תפיל, כי אותם שנתרפו ידם להיטיב לבעלי תורה, וע"כ נקראים רפאים, כנזכר בפרשת בראשית בס"ה, יהיו אז כמו נפלים, יען כי גרמו כי רבים חללים הפילה, זה שלא הגיע להוראה, מחמת כי אינו עוזר לו לעסוק בתורה ואני חושב שאין זה מדברי מורי ו"ל. (ע"כ מזולתו):

כי צו לצו קו לקו:

הנה מלת צ"ו הוא לשון הקדש עילג, כי הם שתי אותיות צאו, מן מצוה. ומלת זעיר, היא תיבה שלימה, אלא שהוא תרגום של מעט. ונמצא, כי לשון נבואה זו, שהיה הקב"ה מדבר עם ישראל, קצתה היא בלשון הקדש עילג, וקצתה בלשון אחרת שהיא תרגום. וזה ש"ה, כי צו לצו זעיר שם. והנה הטעם אל השינויים האלו המעורבים, בבחי' לעגי שפה ולשון אחרת הוא, בלעגי שפה ובלשון אחרת ידבר נבואתו אל העם הזה, לפי שאינם ראויים לנבואה הגונה. ועתה אל תתלוצצו פן יחזקו מוסרכם:

רז"ל הוכיחו מן הפסוק הזה, כי כל המתלוצץ, יסורין באין עליו. ונרחיב עד"ז שאר הפסוק, ונדייק מלת ועתה, ומלת פן, שהם מיותרות. אבל הענין הוא, כי הפריצים והליצנים שבדור ההוא, יאמרו לנפשם, אחר כי הקב"ה משלח עלינו יסורין גדולים וחזקים, כנזכר בפסוקים הקודמים לזה, א"כ נחזור לליצנות שלנו, כיון שסוף סוף יש לנו יסורין. לזה אמר הנביא, ועתה אל תתלוצצו, כלומר, אעפ"י שעתה בעת כזאת, אני אומר לכם שאביא עליכם יסורין, לא תאמרו אם כן מה נרויח, אם נתבטל מן הליצנות, ולכן נחזור לליצנות שלנו. בעבור כי הנה אם כך תעשו, יחזקו מוסריכם, יותר מן היסורין הראשונים. וא"ת, והרי אי אפשר להיות קשין מהיסורין שנזכר למעלה, לזה חזר ואמר, כי כלה ונחרצה שמעתי, ח"ו, שהוא קשה מן היסורין לאין תכלית ח"ו:

סימן כ"ט:

ויאמר ה' יען כי נגש העם הזה יכר:

הענין הוא, שהקב"ה לעולם מודד מדה כנגד מדה, ולכן אמר הכתוב ויאמר אדנ"י, (הגהה א"ש, כי לכן נכתב באדנ"י, שהוא דינא דמלכות דינא), ואמר, יען כי העם הזה בפיו ובשפתיו כבדוני, מן השפה ולחוץ, ולבו רחק ממני, ותהי יראתם אותי שלא בכוונה, רק מצות אנשים מלומדה, שהורגלו בכך. לכן אפרע להם מדה כנגד מדה. וז"ש, לכן הנני יוסיף להפליא את העם הזה הפלא ופלא, לעשות דבר שלא כדרך העולם, והוא ואבדה חכמת חכמיו, ובינת נבוניו תסתתר. כי תשתכח מהם החכמה והבינה, והם ישארו קיימים, ויקראו אותם חכמים ונבונים, אעפ"י שאין בהם עתה חכמה ובינה, אלא מחמת שהורגלו תחלה לקראם חכמים, ויהיה גם זה מצות אנשים מלומדה, לקראם כך. ולזה לא אמר ואבדו חכמיו ונבוניו, אלא חכמת חכמיו, ובינת נבוניו:

אמר שמואל, בחכמה שהאדם מקבל אותה מרבותיו, אמר הכתוב ואבדה חכמת חכמיו, דשייך בה אבידה. האמנם הבינה שהיא מדעתו, שמבין דבר מתוך דבר, לא שייך בה אבידה, ולזה אמר ובינת נבוניו תסתתר ממנו, ואתיא כמ"ד שנבון גדול מחכם:

סימן ל"ח:

דורי נסע ונגלה מני כאהל רעי וגו':

הנה תיבת נס"ע, מורכבת מג' אותיות על הסדר שיש באלפ"א בית"א, וסודם מבואר, עם מה שהודעתיך בענין הה' חסדים המתפשטי' בז"א, מחסד שבו עד הוד שבו. וכבר ידעת, כי הב' חסדים המתפשטים בחו"ג, ושליש החסד הג' המתפשט עד החזה, שהוא סוף שליש ראשון שבת"ת, הם חסדים סתומים, ע"י הכלי של היסוד דאימא. וב' שלישים תחתונים שבת"ת וב' חסדים שבנו"ה, הם אורות מגולים מאד. והנה הה' חסדים, הם ה' הויו"ת במלואם באלפי"ן, כל הוי"ה מעשר אותיות, הרי חמשים אותיות, למעלה בשרשם במקום הדעת. וגם כי כל חסד כלול מעשר, הרי חמשים. ואלו הם חמשים שערי בינה, שיוצאים מן השער והפתח שנפתח ביסוד דאימא, ובהיותם שם למעלה, הם נ'. וזהו אות נ' דבמלת נס"ע:

ואח"כ כשמתפשטים בגופא דזעיר, הם ה' הויו"ת פשוטות, כל אחת כמספר כ"ו, אשר חמישתם יחד בגימטריא ק"ל. והנה אם תחלק ההוי"ה שבחסד שבת"ת לג' שלישים, צריך לחלקה שהיא בגי' כ"ו, לג' חלקים, וישארו ח' למעלה שליש אחד. וי"ח למטה, שני שלישים, והם השני שלישים המגולים. ואעפ"י שאין החלק הזה חלוק שוה, כאשר ביארנו בדין האונאה, וע"ש עכ"ז קים לן כי אחרי רבים להטות, ולכן למטה שהם ב' שלישים, והם רבים, לוקחים יותר מן שליש העליון שהוא יחיד. וגם כי לעולם הגלוי לוקח יותר מן המכוסה, ואי אפשר לחלקה לשלישים מכוונים. ואם נחלקם תשעה ושבעה עשר, נמצא המכוסה לוקח יותר, ולכן נחלק אותם ע"ד האמור. והנה כ"ו וכ"ו שבשתי ההויו"ת שבחו"ג, וח' שבשליש העליון של ת"ת, הם ס' של תיבת נס"ע:

וי"ח שבשני שלישי הת"ת, וכ"ו וכ"ו שבשתי ההויו"ת שבנו"ה, הם ע' של תיבת נס"ע. והנה אות ס' מורה על הסתום, כי היא סתומה, וגם כי סמ"ך אותיות מס"ך. אבל אות ע', מורה על הגלוי, כי הוא עי"ן פקוחה. נמצא כי ג' נסיעות ומדורות החסדים ממקום למקום, הם ממש אותיות נס"ע. וכבר ידעת, כי אח"כ כל הה' חסדים נגלים למטה, וז"ש נגלה. וזש"ה, דורי נסע ונגלה, ועיין ג"כ ביאור פסוק זה בש"א שער ההקדמות:

הנה לשלום מר לי מר:

ארז"ל, כי חזקיהו לא היה רוצה לישא אשה, מפני שצפה ברוח הקדש, שיצאו ממנו בנים רשעים. ואחר שהוכרח לישא אשה, מפני שליחות ישעיהו, שא"ל כי מת אתה ולא תחיה, הוצרך לקחת אשה. ועכ"ז יצאו ממנו ב' בנים, ושניהם רשעים, והם, מנשה, ורבשקה. וכשהיה מוליכם לבית המדרש על שני כתיפיו, אמר רבשקה, יאי צואריה דאבא, להקריב עליו קרבן לע"ז, וחבטו בקרקע, ומת. ומנשה אמר, יאי צואריה דאבא לצלות עליו דגים, וקיימו. וזש"ה, הנה לשלום מר לי מר, ר"ל, אפילו כששגר לו הקב"ה ישעיה שלום, שאחיה מחולי זה, מר לי מר, ר"ל, מר לי בשורה הנז', מפני נוטריקון של מ"ר, והם 'מנשה 'רבשקה, שאוליד בנים, ויהיו רשעים, ולא היתה הבשורה בעונותי טובה לגמרי. (מזולתו):

האמנם עדיין אנו צריכים לפרש, כפל מ"ר מ"ר בפסוק, וירצה, כי המר האחד כבר פירשנו אותו, ואמרנו, כי כאשר קויתי טוב ושלום מפי ישעיה משמו יתברך, ושגר לי שלום, שאחיה מחולי זה, היה לי מרירות על מר, כי הוצרך לישא אשה, ולהוליד מנשה ורבשקה, שיצאו לתרבות רעה, והם ר"ת מ"ר הראשון. גם ירמוז המר השני, למ"ש חז"ל, כי הנה שני מלאכים הם המקדימים גם הם אל הנשמה שלום ביציאתה מן העה"ז, ואומרים לה יבא שלום וכו'. ור"ת שלהם מ"ר, והם, 'מיכאל 'רפאל. ואמר כי אפילו אותם המלאכים המקדימים לאדם שלום בעת פטירתו, הם לי עתה מ"ר, אם ימות, כיון שלא קיים מצות פריה ורביה. (ע"כ מזולתו):

אמר שמואל, קשה ליה, כי מאחר שידע שהם עתידים לצאת מנשה ורבשקה, הנרמזים במר הראשון, כיצד אומר כיון שלא קיים מצות פריה ורביה. אימא הכי, כיון שעתידים לצאת ממנו רשעים, לכן מר לי מר בשעת המיתה, כי לא יקדימו לי שלום בעת פטירתי בעבורם, כנלע"ד:

מי מדד בשעלו מים:

בשער ההקדמות נתבאר הפסוק הזה ביתר שאת. עוד ירצה, כי כבר ידעת, כי הנקבה הנקרא ארץ, מתחיל מדת קומתה מן החזה דז"א ולמטה, אשר הוא בסוף שליש העליון דת"ת. וז"ש, וכל בשליש עפר הארץ, כי בסוף שליש העליון, מדד קומת עפר הארץ, שהיא הנקבה. ואל מי תדמיוני ואשוה יאמר קדוש:

ירצה, לא יש זולתי כדי שתדמיוני אליו, ואעפ"י שיש בדעתכם, שכבר ימצא מי שתדמיוני אליו, ותחשבו שאהיה שוה לו, הנה אותו שתדמיוני אליו, הוא יודה ויאמר, כי אני הוא הקדוש, ואין זולתי. או ירצה, במה שנודע מש"ה כי שמי בקרבו, ואחז"ל, זה מט"ט, ששמו כשם רבו, ואמר, אעפ"י שתטעו במאמר ההוא, ותחשבו כי תוכלו להדמות ולשוות אותי אל המלאך הנזכר, הנה הוא בעצמו, יודה ויאמר ויעיד עלי, כי אני הוא הקדוש, ומכ"ש אתם שתודו לי:

וקוי ה' יחליפו כח:

הנה שם הוי"ה בריבועו, עולה ע"ב, כזה, י', י"ה, יה"ו, יהו"ה. ושם אהי"ה, ברבועו עולה מ"ד, כזה, א', א"ה, אה"י, אהי"ה. ושניהם בגימטריא קו"י. וכאשר יתמלאו אלו הרבועים במלויהם, יש בכל מילוי מהם כ"ח אותיות. וזש"ה, וקוי ה', שהם ב' שמות הנזכר, שהם בגימטריא קוי, כאשר יתמלאו, יחליפו כח. ודע, כי אלו ב' אחוריים, שהם בגימטריא קוי, הם כמספר זע"ם ע"ה, לשני האחוריים. והטעם הוא, לפי שהקליפות הנקראים זעם, נאחזים לפעמים בהם, להיותם אחוריים, ולכן הם בגימטריא זעם כדוגמתם:

סימן מ"א:

מי העיר ממזרח צדק יקראהו לרגלו:

הנה ר"ת 'ממזרח 'צדק 'יקראהו 'לרגלו הוא מצי"ל:

אמר שמואל, להורות, כי צדק הצילו:

אשר החזקתיך מקצות הארץ:

דע, כי שם אהו"ה, היוצאין מן ר"ת 'את 'השמים 'ואת 'הארץ, אם תמלאנו במילוי יודי"ן, כזה, אל"ף ה"י וי"ו ה"י, יעלה מספרו קס"ג. ואם תמלאנו בשם הוי"ה דס"ג, כזה, אל"ף ה"י וא"ו ה"י, יעלה מספרו קנ"ד. ואם תמלאנו בשם הוי"ה דמ"ה דאלפי"ן, כזה, אל"ף ה"א וא"ו ה"א, יעלה מספרו קל"ו. ואם תמלאנו בשם הוי"ה דב"ן דההי"ן, כזה, אל"ף ה"ה ו"ו ה"ה, יעלה מספרו קמ"ג. סך הארבעה מלויים הנזכר, הם תקצ"ו. והוא בגימטריא קצות ואלו הם הנקראים קצות הארץ, כי אלו השמות הם סוד ארבע כנפות הארץ:

א"ש, כמה יגעתי עד שישבתי השמות האלו, וצריך למלאת אותו, כמו ההוי"ה בארבע צירופים, דע"ב ס"ג מ"ה ב"ן, ומספר שם זה הוא טו"ב. החרשים שמעו והעורים הביטו לראות:

הנה ראיה היא, בהיות האדם רואה בחפץ שיושב אצלו. והבטה היא, מלמעלה למטה. כמ"ש חז"ל על פסוק הבט נא השמימה. והנה מי שהוא עוה שמעולם לא ראה, הלואי יסתכל בתכלית ההסתכלות הגדול, הנקרא הבטה כדי שיוכל אח"כ להסתכל ההסתכלות האמצעי, הנקרא ראיה, כנודע כי מי שהוא בקצה האחד, צריך להתרחק אל קצה האחר, כדי לבוא אח"כ ולהתקיים במצוע. וז"ש, הביטו לראות תחלה, כדי לראות אח"כ:

סימן מ"ג:

כה אמר ה' הנותן בים דרך:

(מזולתו) הנה נודע, כי המלכות העליונה נקראת ים, והנה הקליפות הם סמוכים לה, והשי"ת נתן בים ההוא דרך, לעבור הקליפות בה, כנזכר בזוהר על פסוק ויעמוד מלאך ה' במשעול הכרמים. וכמו שיתבאר בפסוק הפוצה את דוד עבדו מחרב רעה, ע"ש. (ע"כ מזולתו):

סימן מ"ד:

כה אמר ה' מלך ישראל וגואלו ה' צבאות אני ראשון ואני אחרון:

ודע, כי שם ההוי"ה מתחלף באותיות הקודמות אליהם, והם טדה"ד, (הגהה א"ש, והם כמספר האותיות כ"ב), גם מתחלף באותיות של אחריהם, והם כוז"ה (א"ש, והם ט"ל, כמספר יה"ו דאלפי"ן), והם שני שמות קדושים, ושניהם בגימטריא אנ"י, לרמוז כי אני ראשון ואני אחרון, היה ויהיה. ושם ההוי"ה באמצע, שהוא הוה. והכל אחד יחיד ומיוחד:

א"ש, הנה אותיות אנ"י, עם אותיות ההוי"ה עצמם שהוא כ"ו, עולים בגימטריא ע"ז והיינו ויתן עז למלכו:

סימן מ"ט:

שאי סביב עיניך וראי גו', הנה ר"ת כלם 'נקבצו 'באו 'לך הוא נבל. והענין הוא, כמה שנתבאר אצלינו בשער הגלגולים, כי כל הנשמות שבגוף, יתוקנו טרם בא הגאולה, ואפילו איזו ניצוץ קדושה מועטת, לא ידח ממנו נדח, כי אפילו בלעם, לפי שהיה בו קצת ניצוץ קדושה, נתגלגל בנבל הכרמלי, ושם היתה תחלת תקונו בקדושה, ומשם ואילך נשלמו כל הניצוצות שהיו כלולים בו. ועד"ז יהיה בכל שרשי הנשמות, כלם יתוקנו קודם הגאולה, ואז יתגאלו. ואז שאי סביב עיניך וראי, כי כל ניצוצות נשמות בניך, שהיו מפוזרות בין הקליפות, נקבצו ובאו לך אל הקדושה, ונתקנו. אפילו הניצוצות של בלעם, שנתגלגלו בנבל, שלא חשב אנוש, נקבצו ובאו לך:

ואמרת בלבבך מי ילד אלה:

(מזולתו) הנה מלת מ"י, היא בינה, אימא עילאה, וילדה את הששה קצוות, הנקרא ז"א, ונקרא אל"ה. וחבור שניהם הוא אלהי"ם, כמבואר בהקדמת פרשת בראשית, בזהר בפסוק שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה. (ע"כ מזולתו):

סימן נ"א:

ואשים דברי בפיך ובצל ידי כסיתיך גו':

הנה ר"ת 'לנטוע 'שמים 'וליסוד 'ארץ הוא לשו"א. וירמוז אל מ"ש בזוהר בהקדמת ספר בראשית על זה הפסוק בעצמו, כי המחדש חדושי תורה כהלכתן, נוטע שמים, ויוסד ארץ חדשים. אבל אם הם שלא כהלכתן, נוטע שמים ויוסד ארץ של תהו ושוא, של הקליפות ח"ו, הנרמזים בר"ת כנזכר. (ע"כ מזולתו):

סימן נ"ב:

כי כה אמר ה' חנם נמכרתם ולא בכסף תגאלו:

הא אתינן להודעא בהאי קרא, דכתיב הנם נמכרתם ולא בכסף תגאלו. דחנם היינו סטרא אחרא, דהוי כל עובדוי למגנא. כדקאמר ר"ש, ולא בכסף תגאלו, דלא להוי פורקנא דילהון, מסטרא דחסד, דהוי כסף. אלא מסטרא דזהב, דהיינו אימא עילאה, דלימות המשיח הויא כינור דשמנה נימין, דהיינו אימא עילאה. והיינו דאמרינן במסכת שבת דאמרו ישראל על יצחק, כי אתה אבינו, דגבורה עילאה דאתאחדת באימא עילאה, להוי לכו פורקנא. והיינו כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות, והתם מסטרא דיובלא נפקו. אלא דהתם אתגליא אימא עילאה בתתאה, ובתתאה נפקו. והשתא לאו הכי, אלא דאתגליא אימא עילאה ביצחק, ובה יסקון. וכלא כדקא חזי:

והיינו דכתיב, יושב בשמים ישחק, ואפיק צ' ועייל ש', וקרי ישחק, דאיהי אימא עילאה דאשתכלילת ביצחק. והיינו יושב בשמים יצחק, דאיהי אימא עילאה אתכלילת ביצחק, ומשום דעאלו בקליפין דאינון חנם, פריק לון באתר דלא שלטי קליפין דהיינו אימא עילאה. והשתא אתי שפיר דקאמר, כימי צאתך מארץ מצרים, ובתר הכי אמר אראנו נפלאות, דע"י עלמא דאתכסיא, להוי פורקנא. וכמד"א, ועבד הלוי הוא. ולהכי אתמר באתכסיא, וכלא שפיר והיינו דכתיב ה' כגבור יצא:

ועתה מה לי פה נאם ה' גו':

(מזולתו) הנה ר"ת כל 'היום 'שמי 'מנואץ למפרע, הוא משה, ירמוז אל מ"ש בזוהר בר"מ בפרשת נשא, וגם בהרבה מקומות, דעתיד משה לאתגלגלא בכל דרא ודרא, והוא מנואץ ונבזה בעיני הערב רב, המתגלגלים ג"כ בכל דור ודור. ועד שיכלו גלגולי הערב רב, תמיד הוא מתגלגל ומנואץ בתוכם בגלותא בתראה. (ע"כ מזולתו):

חשף ה' את זרוע וגו':

הנה מלת חש"ף, בגימטריא צד"ק צד"ק, שהם אימא עילאה ואימא תתאה, והם לאה ורחל, שעליהם נאמר בפסוק צדק צדק תרדוף:

סימן נ"ד:

כי ההרים ימושו והגבעות תמוטנה וגו':

הנה בזוהר בפרשת משפטים במאמר הסבא כתב, כי יש הרים למעלה מהרים, וגבעות למעלה מגבעות, וגם נתבאר זה בתיקונין. והענין הוא, כי חג"ת נקרא הרים, ונה"י נקרא גבעות. ונודע, כי נה"י דאימא, נכנסים ממש תוך כל פרצוף זעיר, ומתפשטים בכלו, ג' פרקין ראשונים, בג' ספירות ראשונות, חב"ד דזעיר. וג' אמצעיים, בחג"ת דזעיר וג' פירקין תתאין, בנה"י דזעיר. ועד"ז נעשת כל פרצוף נוקבא דזעיר, בנה"י דיליה, אלא שאין הנה"י דזעיר נכנסים ממש תוך נוקביה, אבל נוקביה עומדת דבוקה באחורי נה"י דזעיר. ולבחי' תלת פירקין קדמאין דנה"י דאימא שהם למעלה מחג"ת דזעיר, וגם כי בחי' אימא גבוהה מזעיר, לכן הנה"י דאימא נקרא הרים, למעלה מהרים שהם חג"ת דזעיר. אבל הנה"י דזעיר, נקראים גבעות, לפי שהם תחת חג"ת דזעיר שהם הרים, ואלו הגבעות הנזכר הם למעלה מגבעות, שהם נה"י דנוקבא:

ובזה נבא לביאור הכתוב, כי ההרים ימושו וכו', כי הוא מדבר בענין הנסירה, הצריכה אל זו"ן, בהיותם אב"א, כדי שתוכל להפרד ולחזור פב"פ, להזדווג עמו. וביארנו כי צריך בראשונה להפיל תרדמה על ז"א, ואז מסתלקים ונעקרים נה"י דאימא מתוך זעיר, ויוצאים ממנו. וכפי שיעור יציאתם ממנו, כך שיעור מיעוטה וירידתה למטה, עד היסוד שבו מאחוריו, בסוד נקודה. ואח"כ נה"י דאימא נכנסים בנוקביה, ואז נגדלת בכל קומת זעיר מאחוריו, על ידי הארת נצח הוד יסוד דאימא שבתוכה, ואינה צריכה אז לקבל הארותיה דרך אחורי בעלה זעיר, ועי"כ נפרדת ממנו, וזו היא הנסירה:

ואחר שננסרה ונפרדה ממנו, וגדלה בכל קומת זעיר באחוריה ע"י הארת נה"י דאימא שבתוכה, אז חוזרים נה"י דאימא להסתלק מתוכה, והיא מתמעטת שנית, ומתמוטטת מעט מעט. וכפי מה שיוצא מתוכה מוחין נה"י דאימא, כך כפי השיעור ההוא היא מתמוטטת, ומתמעטת ויורדת למטה באחוריו, עד שנשארת למטה בבחי' נקודה אחת, למטה תחת היסוד דזעיר מאחוריו. ואז כשגמר הסתלקות נה"י דאימא מתוכה, ונגמר ירידתה ומעוטה כנזכר. אז תכף חוזרת להתהפך מצד פנים דזעיר, מכח הרושם של האורות שהאירו בה הנה"י דאימא, ונשארו עדיין בה בבחי' רשימו, ואח"כ חוזרת ונגדלת מעט מעט, בהיותה פב"פ עם זעיר, כנזכר באורך בביאור ברכת אבות דתפלת שחרית של חול, וע"ש:

והנה נה"י דאימא, כשמסתלקים מתוך ז"א, נאמר בהם כי ההרים ימושו, שהם נה"י דאימא, הנקראים הרים עילאין, כנזכר לעיל. והם ימושו ממש, ומסתלקים לגמרי מתוכו דזעיר, בעת הפלת תרדמה כנזכר. וכנגד מה שאירע אח"כ, והוא הסתלקות נה"י דאימא מתוך הנקבה, כי אז הגבעות, שהם נה"י דז"א, מתפרדים מן הנקבה היושבת מאחוריו, ומתמוטטים זה מזה, נאמר בהם תמוטנה, אבל לא נאמר בהם ימושו, כי במקומם נשארים עומדים, והנקבה מתמוטטת מהם מהם למטה כנזכר, כי אינם ממש בתוך הנקבה. אבל נה"י דאימא, שהם ממש בתוך זעיר, נאמר בהם ימושו, כי אי אפשר להם להנתן תוך נוקביה, עד שיוסרו וימושו לגמרי מתוך זעיר:

גם צריך לתת טעם, למה לנה"י דאימא, שהיא נקבה, קראם הרים זכרים. ולנה"י דזעיר, שהוא זכר, קראם גבעות נקבות. וזה יובן כמ"ש בזוהר פרשת ויחי, כי בינה אתקריאת עלמא דדכורא, משום דאסתיימא בדכורא. וביאורו הוא, כי הנה"י דילה, שהם סיומא דילה, נכנסים תוך זעיר שהוא דכורא, ולכן נקראים הרים זכרים. אבל הנה"י דזעיר, האחוריים שלהם מהם נעשית הנוקבא, ולכן נקראים גבעות, נקבות:

גם דע, כי ההרי"ם בגימטריא ר"ס, שהוא בגימטריא עשר שמות של ההוי"ה, שהם ה"ח וה"ג שבדעת, והם בתוך נה"י דאימא שבתוך זעיר. ובעת הנסירה, אלו החסדים וגבורות הנקראים הרים כנזכר, מסתלקים מתוכו לגמרי, ולכן נאמר בהם ימושו כנזכר, כי עיקר הנסירה נעשית ע"י החו"ג, בסוד ויסגור בשר תחתנה. ומלת והגבעות עם ז' אותיותיו, הם בגימטריא צבאו"ת, שהם נו"ה דזעיר כנודע:

או יהיה פי' שני, וזה יותר אמיתי לפי דעתי, שזהו מה ששמעתי ממורי ז"ל, הנה ההרים הם נה"י דזעיר, ונקראים הרים אעפ"י שהם נה"י, בערך נה"י דנוקביה הנקרא גבעות. והענין הוא, כי הנקבה נעשת מן הגבורות כנודע, ולכן עומדת באחורי זעיר, לפי שכל האחוריים הם דינים וגבורות, וכל הגבורות שבו, הולכות באחוריו, כדי שמשם תצא הנקבה. ולכן האחוריים דזעיר, כלם בחי' אלהים בבחינת אחוריים, שהם הנקרא ריבוע שלהם כנודע. והנה האחוריים, שהוא הריבוע של שם אלהים, כזה, א', א"ל, אל"ה, אלה"י, אלהי"ם, בגימטריא ר', ועם ה' אותיותיו, הרי ה"ר. ולכן האחוריים של זעיר, נקראים הרים:

ונודע, כי בזמן הנסירה, כל הגבורות שבזעיר, יוצאות לצד אחוריו, וננסרים מן הזעיר, וניתנים לנוקביה. וז"ש, כי ההרים ימושו, פי', האחוריים של זעיר, הנקראים הרים כנזכר, ימושו ומסתלקים לגמרי ממקומם, מן האחוריים של זעיר, וניתנים בנוקביה, ונשארים החסדים במקומם, בסוד ויסגור בשר תחתנה, כמ"ש באדרת נשא, ויהיב באתרהא חסד ורחמי. אבל הגבעות, שהם נה"י דנוקבא כנזכר נשארים עמה, ואינם ננסרים ממנה, כי אדרבא היא לוקחת גם הדינים והגבורות של זעיר. ולכך לא כתיב בהם ימושו, אמנם שייך בהם לשון התמוטטות, כי הנה בהיותה ננסרת, היא יורדת מעט מעט, מספירה לספירה עד שיורדת תחת אחורי יסוד כנז"ל, וכמבואר אצלינו בתפלה ר"ה ע"ש:

והנה אחר שירדה שם בסוד מעוט, נקודה קטנה, צריכה לחזור פב"פ עמו, ומהיכן יש לה הארה לחזור עמו פב"פ, לזה אמר וחסדי מאתך לא ימוש. פי', כי בזמן היותה מתמוטטת ויורדת עד היסוד כנזכר, לסבת הסתלקות נה"י דאימא מתוכם, עכ"ז אור החסדים המתפשטים בגופא דזעיר, בוקעת ויוצאת דרך אחוריו, ומאיר בה, ולא ימיש תמיד מלהאיר בה ובכח הארה הזו, היא יכולה לחזור פב"פ, אעפ"י שנסתלקו ממנה נה"י דאימא:

עוד יש מציאות אחר, והוא, וברית שלומי לא תמוט. פי', כי בכל גופא דז"א, יש בו בחי' אחור ופנים, חוץ מן היסוד הנקרא ברית שלומי, שאין בו בחי' אחור, לפי שהוא יוצא מצד הפנים של האדם, כנודע וכלו בחי' פנים, ואין בו אחור. ולכן ברדת הנקבה עד היסוד, אין שם אליה עוד התמוטטות, כמו שיש למעלה, שהיתה נעקרת מהם ונפרדת. אבל בהגיעה ביסוד, נדבקת בה ואינה נפרדת ונעתקת ממנו כלל. אבל בהיותה נדבקת בו, יורדת מן היסוד עד סוף העטרה, ובהגיעה שם, נהפכת דרך פני העטרה ועולה למעלה. באופן, כי בהיותה ביסוד, בין באחוריה בין בפניו, אינה נפרדת ממנו כלל. וזהו וברית שלומי לא תמוט:

והנה אחר שחזרה להיות פב"פ בעטרת היסוד, בהיותה שם בסוד נקודה קטנה, אז חוזרים ונכנסים בה הנה"י דאימא, ונגדלת בהיותה פב"פ. וזש"ה, 'אמר 'מרחמך 'יהוה, ר"ת אמ"י, כי נה"י דאימא מרחמים עליה, ומגדילים אותה פב"פ כנזכר:

גם נלע"ד ששמעתי ממורי ז"ל, כי ההרים הם חג"ת דזעיר. והגבעות, הם נה"י דזעיר. ואמר, כי ההרים ימושו, פי', כי בהיות הנקבה באחורי זעיר זעיר למטה, כנגד נצח הוד יסוד דזעיר כנודע, עכ"ז גם מן ההרים שהם חג"ת דזעיר, שלמעלה על ראשה, יש לה הארה מהם ג"כ, ונמצא, כי בעת הנסירה מתרחקת מהם, כי היא מתמוטטת ויורדת למטה, ולכן ההרים ההם ימושו מלהאיר בה, ומסירים הארתה ממנה. אבל הגבעות שהם נה"י דזעיר, אינם מסלקים הארתם ממנה, לפי שאעפ"י שיש לנקבה התמוטטות בהם, עכ"ז אינה מתרחקת מהם, ואינה יורדת למטה מהם, כי תמיד היא באחוריהם. אלא ההפרש הוא, שלפעמים מתמוטטת ויורדת בסופם, אבל אינה יורדת עוד למטה במדרגה אחרת. ועוד, כי אף אחר שיורדת בסופם, חוזרת לחזור עמהם פב"פ, ולכן לא נזכר בהם כי אם התמוטטות לבד. ופסוק ושמתי כדכד שמשותיך, עיין ביאורו בשער ההקדמות דף קל"ט ע"א:

בצדקה תכונני וגו':

הנה ר"ת וס"ת של בצדקה תכונני, הוא בתיה. והענין הוא, כי בתיה בת פרעק, היא נשמה קדושה, שעשקוה הקליפות, באותה הקליפה הנקרא קליפת נוגה, כנזכר בויקהל בס"ה, אשר ע"י זאת הקליפה, נתפתת חוה, והטיל בה הנחש זוהמא. והנה ע"י הצדקה שעשתה עם משה, זכתה להתכונן וליכנס בקדושה, ולהתגייר. וזהו בצדקה תכונני:

ואם תחבר אותיות נגה, שהיא הקליפה, אשר בתוכה היתה עשוקה נשמת בתיה בת פרעה, וע"י הצדקה שעשתה עם משה, נטהרה ונרחצה מאלו הקליפות והגלולים, שנטמאה ע"י פרעה אביה, בגלולי קליפת נוגה ויצתה משם. וא"כ תחבר אותיות משה ונגה חסר ו', יהיו בגימטריא ב"ת מן בתיה עם הכולל, גם נוגה מלא בוא"ו ומשה, וז' אותיותיהם וכללותם, יעלו בגימטריא בתיה:

גם נקראת בתיה, לפי שגדלה את משה, אשר הוא נמשך מאחוריים של אבא, שהוא הוי"ה דיודי"ן, ועולים קפ"ד. ומבחי' הפנים של אימא, שהיא אהי"ה דיודי"ן, העולה קס"א. ושניהם בגימטריא משה. כי נמשך מאו"א, שהם ב' אותיות י"ה כנודע. וכבר ידעת, כי המלכות נקראת בת, והיא שם אדנ"י. ונמצא, כי היא נעשית בת, ע"י ב' שמות הנז"ל, הנמשכים מן י"ה, שהם בגימטריא משה. ונמצא, כי אם תוסיף שם אדנ"י, הנקרא בת, עם משה, יהיה הכל בגימטריא בתיה, כשתוסיף עוד עליהם ז' אותיות של אדנ"י ומשה, ולכן נקראת בתיה:

ואמנם כוונת בתיה, כשירדה לרחוץ על היאור, שמעתי בו שני דרכים בשם מורי ז"ל, ואכתוב שניהם, עם שהם חלוקים. הדרך הא' הוא, כי משה בגימטריא א"ל שד"י, שהוא בעולם הבריאה כנודע, והיתה כונתה להמשיך קדושה מעולם האצילות לעולם הבריאה, כי שם הוא משה כנזכר. וזהו לרחוץ על היאור, כי יאו"ר בגימטריא בריאה, יאור עם הכולל. וגם יש בו קצת אותיות של בריאה. וע"י הארה זו, הנמשכת מן אצילות אל הבריאה, הנקרא יאור כנזכר כי שם הוא משה כנזכה ירוחצו ויטהרו ב' עולמות התחתונים, שהם יצירה ועשיה, מן הקליפות. אשר שתי עולמות אלו, הם נקראים, היצירה, א"ל יהו"ה. והעשיה, א"ל אדנ"י כנודע:

הדרך הב' הוא, כי מלת היאור, הוא חסירה ר, יאר כתיב, והיא בגימטריא אל"ף למ"ד יהו"ה אשר ביצירה, והם בגימטריא רי"א, כמנין יאר. והמשיכה בחי' א"ל שד"י שהוא משה בגימטריא, מן הבריאה אל היצירה, הנקראת יא"ר, שהוא אל"ף למ"ד יהו"ה כנזכר. ועי"כ נטהרה מגלולי אביה מקליפת נוגה שהיתה מעורבת בה, כי אין היצירה נטהרת אלא ע"י הבריאה:

וכבר נתבאר, כי משה בגימטריא קפ"ד וקס"א כנזכר, ולכן משם הוי"ה שהיא קפ"ד, נעשה שם אל"ף למ"ד יהו"ה שביצירה, כי שם ההוי"ה בפשוטה עולה כ"ו. וכשתחברנה עם האחוריים שלה שבמלוי יודי"ן, שהיא קפ"ד, יעלה יא"ר, כמנין אל"ף למ"ד יהו"ה שביצירה. ואמנם משם אהי"ה שבשם משה כנזכר, נעשה ממנו א"ל שד"י שבבריאה שהי)ו ג"כ בגימטריא משה:

הגהה א"ש, עוד נלע"ד לומר, כי היא"ר הוא בגימטריא רי"ו, להורות כי רחצה ברי"ו הנזכר, מגלולי בית אביה, כנלע"ד:

נחזור לענין ראשון, כי הנה מלת בצדקה, עם י' של תכונני, בגימטריא יאר, שהוא בחי' אל"ף למ"ד יהו"ה של היצירה:

עוד פי' שני, בצדקה תכונני, הנה במלת צדקה, תמצא אותיות ק"ץ. ואמנם אות הץ' פשוטה, מורכבת משתי אותיות י"ן פשוט, כזה, י"ן. והוא סוד חיבור זו"ן, הנקראים י"ן. ובהפרדם יו"ד מן הנון, יחזור תיבת קץ, ויהיה קי"ן. וז"ס פסוק ויהי מקץ ימים ויבא קין. והנה אות ק' מורה, על זמן היות זו"ן אב"א, בסוד הרגל שיש לאות קוף, שנאמר אז עליה רגליה יורדות מות, שהוא בחי' הנחש הכרוך על עקיבה. וכאשר האדם מקיים מצות הצדקה, גורם שרגל הק' נחתך. והוסר משם הנחש, וחוזרת היא פב"פ עמו עם זעיר, ואז נעשת אות ק' בחי' ה'. כי נחתך הרגל ההוא האחוז בה, וזהו בהיותה פב"פ. והנה זהו ע"י מילוי הוי"ה של ס"ג, העולה ל"ז, שנותן זעיר אליה, ואז זו הה"א נעשת הב"ל, כמנין ל"ז הנזכר. ונמצא כי קין והבל הם אחים, זה בבחי' ק', וזה בבחי' ה'. והרי כל בחי' אלו נרמזו במלת צדקה:

סימן נ"ו:

ונתתי להם בביתי ובחומותי יד ושם אש"ר ל"א יכר"ת:

מלת אש"ר ל"א יכר"ת, הוא אותיות ש"ר אכתריא"ל:

סימן נ"ט:

ובא לציון גואל גו':

ארז"ל אין בן דוד בא, שהוא הגואל, עד שיכלו להתתקן כל הנשמות שבגוף. ולכן ר"ת, 'גואל 'ולשבי 'פשע, הוא גוף, לרמוז, כי לא יבא בציון הגואל, עד שיכלו כל הנשמות שבגוף, ויתוקנו, ויהיו שבי פשע:

הגהה א"ש, נלע"ד, כי שבי פשע, ירמוז, להחזיר ולצרף האותיות מפשע, הגורם לחסרון השפע מן העולם, לאותית שפע:

גם ר"ת 'ביעקב 'נאם 'יהו"ה 'ואני הוא בני"ו, לרמוז, כי הנה האדם המוציא שז"ל, מוסר טפות זרעו שהם בניו, אל הקליפות החיצונים כנודע. וכאשר האדם ההוא חוזר בתשובה שלימה, אז חוזרות הנשמות ההם, אל אוצר הקדושה, הנקרא גוף. וכל זמן שאינם חוזרות, המשיח מתעכב. וזש"ה, ובא לציון גואל, כאשר ישובו מן הפשע, שהוא טיפת זרע לבטלה שהם בניו, ויחזירום אל הגוף הנזכר:

הקטן יהיה לאלף והצעיר לגוי עצום גו':

הנה אין בן דוד בא, עד שיכלו כל הנשמות שבגוף, כמש"ל בפסוק ובא לציון גואל. גם נודע, כי אם ישראל ישובו בתשובה, יבא מיד הגואל, כמש"ה, היום אם בקולו תשמעו (תהלים צ"ד, ו') ואם אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות, איך יתקיים זה וזה. לזה אמר הכתוב, הקטון יהיה לאלף והצעיר לגוי עצום, ויולידו נשמות לאין מספר, ויכלו לצאת כל הנשמות, כיון ששבו בתשובה, כנזכר בפסוק שלפניו, שהוא, ועמך כלם צדיקים, והרי נתקיימו שתיהם וכו'. ונמצא כי הגאולה באה בעתה, לפי שכבר יצאו כל הנשמות. והוא אחישנה, כי על ידי התשובה, אקדים זמן הגאולה, ואעשה נס גדול כזה, שהקטן יהיה לאלף, והרי הוא בעתה ואחישנה:

סימן ס"ד:

ומעולם לא שמעו ולא האזינו עין לא ראתה אלהים זולתך וגו':

הפסוק הזה, סרסהו ודרשהה אלהים יעשה למחכה לו, עין לא ראתה אלהים זולתך. והענין הוא, במ"ש בזוהר כי כל מי שיושב בנחת, ומחכה ודייק להבין כל מלה ומלה דאורייתא על תקונה. יעשה לו אלהים ג"כ נחת רוח אחר, כי יתן לו שכר נפלא, אשר עין צדיקים אחרים לא ראו שכר כמוהו, זולתי הקב"ה, שהכל גלוי לפניו. וזה אומרה עיניך יהיה, עין, שלא ראתה שום עין אחר, מה שעיניך תראה, זולתו יתברך, כי הוא יודע וצופה הכל, ומי יזכה אל היות לו עין כזה, ואמה כי דבר זה יעשהו האלהים למחכה לו: