אין
דנין בשבת כו' ולא מקדשין גזרה שמא יכתוב. הנה מסתמיות דברי רבינו נראה דס"ל שלא כדעת ר"ת שכתבו התוס' פ' משילין דבדאין לו אשה ובנים מותר וכן ג"כ בדיני נפשות דלי' דעדיף מינייהו שרי לדון ולדעתי יש להביא ראיה לדעת ר"ת מהא דגרסינן פ' אלו מגלחין די"ח ע"ב אמר שמואל מותר לארס אשה בח"ה ובעי לסיועיה התם ממתניתין דקתני אין נושאין נשים במועד הא ליארס שרי ודחי לא מיבעיא קאמר לא מבעיא ליארס דלא קא עביד מצוה אלא אפי' לישא נמי אסור והשתא קשה דאמאי לא סייעינן ליה ממתני' דפרק משילין דמדקתני אין מקדשין ביו"ט מכלל דבחה"מ שרי דאי בח"ה אסור אמאי קתני לה גבי י"ט וכה"ג הקשו התוס' בפרק המביא ד"ל ד"ה אין מטפחין לפירש רש"י שם יע"ש ולדעת ר"ת שכתבו התוס' דבדלית ליה אשה ובנים שרי לקדש בשבת י"ל דמשום הכי לא סייעינן לי' ממתני' משום דאיכא למדחי ולומר דלעולם דאפילו בח"ה אסור בדאית ליה אשה ובנים ומתניתין לדיוקא איצטריך לאשמועינן דאפי' ביו"ט דוקא משום רשות ובדאיכא אשה ובנים אסור הא בדליכא אשה ובנים שרי אכן לדעת רש"י ור' ק' טובא ותו דאף לדעת ר"ת ק' שהרי טעמא דאין נושאין נשים במועד קאמר התם שמואל דהיינו משום דאין מערבין שמחה בשמחה וכתבו התוס' שם דהיינו מדאורייתא ואם כן אם איתא דאפי' באירוסין שייך טעמא דאין מערבין שמחה בשמחה אם כן היכי קתני לה מתני' בהדי הנך דאסרי משום שבות ואפשר לומר דמתניתין ליכא לסיועי דאיצטרך למתניה ביו"ט למשרי אפילו במחזיר גרושתו מן הנשואין דבח"ה שרי כדתנן בפ"ק דמו"ק קמ"ל דביו"ט אסור משום גזירה שמא יכתוב ואי קשיא לך חלוקת ולא מיבמין דקתני מתנ' גבי יו"ט למאי אצטריך הא אפי' בחול המועד אסור י"ל דאיצטריך למיסר אפי' לעשות בה מאמר דכיון דליכא נישואין שרי בחול המועד ואי נמי בפי' בשקדשה מבע"י דבח"ה שרי וביו"ט אסור ועיין בהר"ן וק"ל:
וראיתי למוהר"ש אלגאזי בספר שפתי ישנים בתשובה דף קכ"ג ע"ב שהקשה לדעת ר"ת מהא דגרסינן במ"ק דף י"ד ע"ב דנין דיני נפשות ודיני מכות ופי' רש"י בח"ה אבל לא ביו"ט אסור משום שבות הא קמן דביו"ט לא דנין דיני נפשות גזירה שמא יכתוב אע"פ שהדנין דיני נפשות הן סנהדרין דליכא עדיף מינייהו ועוד הקשו לפי רבינו תם דלא משני בפ' אד"מ משום דאין דנין בשבת משום דכתיבה שרייא בשבת היכא דליכא עדיף מיניה א"כ דיני נפשות ידונו בתחילת דין בשבת לעיוני בדיני ואם יראו חובה ילינו למחר ואין לחוש שמא יכתבו דהא אמרת דבסנהדרין דליכא עדיף מינייהו שרי כתיבה בשבת ואין לומר אה"נ דדנין בשבת ביו"ט דמתני' לא קתני אלא דאין דנין בע"ש וי"ט ואלו בשבת וי"ט לא קתני משמע דבשבת ויו"ט דנין לעיוניה בדיניה דהא לא אפשר דאם כן כי פריך במועד קטן ודילמא לעיוניה בדיני' לימא ליה דאם כן אמאי תני תנא דנין דיני נפשות במועד דמשמע דהא ביו"ט אסור ואי לעיוני הא אמרת אפי' בשבת ויו"ט דנין עכ"ד ולא הבנתי דבריו דפשיטה ודאי דתחילת דיני נפשות לר"ת אין דנין בשבת ויו"ט משום דבעינן ב' סופרי הדיינין כותבין לפניהן דברי המזכין ודברי המחייבין כדתנן התם ומ"ש ר"ת דבסנהדרין דליכא דעדיף מינייהו שרי היינו לענין גמר דין דליכא כתיבה ואינו אלא משום גזירה שמא יכתוב ומש"ה בסנהדרין שרי ולא גזור משום מצוה אבל תחילת דין ודאי פשיטא דאסור ומ"ש דבסנהדרין שרי כתיבה בשבת אינו אלא דברי תימא וכי משום דמצוה לדון שרינן אב מלאכה דאורייתא הא ודאי ישתקע הדבר ולא יאמר וא"כ ברייתא דקתני דנין דיני נפשות ודיני מכות במועד בתחילת דין מיירי דביו"ט אסור משום דא"א לכתוב ובחה"מ שרי וזה פשוט ועיין בהרב חד"ה בפרק אד"מ. ודע שלדעת רש"י ז"ל דס"ל דאפילו בד"נ דליכא דעדיף מינייהו אין דנין בשבת ויו"ט וכתבו התוס' דהא דאמרינן בפ' אד"מ היכי ליעבד לידייניה במעלי שבתא וליקטליה בשבתא אין רציחה דוחה שבת ולא משני משום דאין דנין בשבת משום דניחא לי' לתלמודא למימר טעמא לאיסור מן התורה ולא מדרבנן יש ליישב שפיר מה שראיתי להר"ב כנה"ג ז"ל בס' דינא דחיי חלק עשין דק"ט ע"א שהקש' אההיא דגרסינן בפרק נגמר הדין דמ"ג ע"א וכרוז יוצא לפניו לפניו אין מעיקרא לא והתניא בע"פ תלוהו לישו' והכרוז יוצא לפניו מ' יום כו' שאני ישו' דקרוב למלכות הוה וז"ל ותימא לי ולדידיה מי ניחא והתנן בפרק אד"מ אין דנין לא בע"ש ולא בעיו"ט ומפרש בגמרא טעמא משום דלא אפשר דהיכי ליעביד לדייני' במעלי שבתא ולגמרי לדינים בשבתא ולקטלי' בשבת אין רציחה דוחה שבת ואי כסברת המקשה דלאחר שנגמר דינו הכרוז יוצא לפניו מ' יום עוד היום קשה מ"ט לא דיינינן ליה בשבת ואפי' שיגמור הדין בשבת אין הורגים אותו משום ההכרזה דבעי' שיכריזו מ' יום יע"ש שהניחו בצ"ע עכ"ל אכן כפי דברי התוס' הללו ניחא דתלמודא התם דיהיב טעמא לאסור מדאורייתא משום דאין רציחה דוחה שבת היינו לפום קושטא דמילתא דמסיק בפרק נגמר הדין דלפניו אין מעיקרא לא אבל לפום ס"ד דמקשה דהוה ס"ל דמעיקרא בעינן מ' יום להכרזה הוה ס"ל דטעמא דמתני' משום דאין דנין בשבת ומדרבנן ולא משום טעמא דרציחה ואף לתי' הב' שכתבו התו' דהתם לא שייך למגזר משום שמא יכתוב כיון שכבר כתבו דברי המזכין ודברי המחייבין מבע"י וכ"כ בפ' כ"ה איכא למימר דהיינו לפום קושטא דמילתא דס"ל לתלמודא דלפניו אין מעיקרא לא אבל לפום ס"ד דמקשה דהתם דמעיקרא בעינן מ' יום הוה ס"ל ע"כ דטעמא דמתניתין משום דאין דנין בשבת ואע"ג דליכא למגזר שמא יכתוב לא פלוג רבנן כנ"ל. כתב הריב"ש בתשובת סי' קנ"ו דאסור לפדות את הבן בשבת משום דדמי למקח וממכר והביאה מרן הב"י ז"ל בסי' של"ט יע"ש וראיתי להרב בני יעקב דק"ג ע"ד שנסתפק במי שפדה את בנו ונתחייב לתת לכהן ה' סלעים ונתן משכון עליהם אי בנו פדוי או לא מי אמרינן מנה אין כאן משכון אין כאן או לא וכתב שרבו מוהר"י אלפאנדרי ז"ל נסתפק בזה והביא ראי' מדברי הריב"ש הללו דלא מהני דאם איתא דמשכון מהני הא איתיה תקנתא שיתן לו משכון אלא ודאי דלא מהני יע"ש ולע"ד נראה שאין ראיה מדברי הריב"ש דאע"ג דמשכון מהני אפ"ה ס"ל להריב"ש דאסור ליתן משכון בשבת משום דהוי כקונה קנין בשבת ואפי' לצורך מצוה וכ"כ הר"ן ז"ל בריש פרק קמא דכתובות אההיא דאמרינן התם א"ל אתפשוה מטלטלי לכתובתה וז"ל וא"ת הא הו"ל קונה קנין בשבת ואסור כו' אי נמי אפשר דמבע"י מיירי והיה שהות ביום כדי להתפיסה מטלטלין ולא כדי לכתוב לה כתובה עכ"ל הרי מבואר דאפילו משכון אסור ליתן בשבת משום דדמי למו"מ ואף שהרא"ש ז"ל כתב בתשובה הביאה הטור ז"ל ח"מ סי' ע"ג דמי שנשבע לפרוע לו בז' בניסן ואירע ז' בניסן בשבת דמותר לתת לו משכון בשבת כדי לקיים שבועתו דחפצי שמים הוא שיקיים שבועתו איכא למימר דלא התי' הרא"ש אלא דוקא כההיא דנשבע לפרוע בז' בניסן דאי אפשר בלא"ה דאל"כ הרי הוא עובר על שבועתו משא"כ הכא כיון דאפשר לפדותו אחר השבת לא חשיבא כ"כ חפצי שמים וזה מוכרח שהרי לפי מ"ש מרן הב"י שם לדעת הרא"ש שרי לתת משכון ולשומו אותו וליתנו לו בתורת פרעון משום דחפצי שמים הוא ע"ש. ואם כן קשה דאמאי כתב הריב"ש דאין פודין את הבכור בשבת הא איתיה בתקנתא שיתן לו משכון וישום אותה ויתננו לו בתורת פרעון דבהא ודאי פשיטא דמהני בפדיון בכור דשוה כסף ככסף אלא משמע ודאי דס"ל דהכי לא חשיב חפצי שמים כל כך וכמ"ש ועיין במ"ש רש"י בפרק א"צ דף כ"ז ע"ב ד"ה בבהמת קדשים ובהר"ב מג"א ז"ל ס"י ודו"ק:
מעשה חושב
(מח) מכלל דבחה"מ שרי כו'. לענ"ד לק"מ דהא טעמא דאין נושאין נשים במועד הוא משום דאין מערבין שמחה בשמחה וא"כ במי שעשה שליח לקדש לו אשה והאשה גם היא עשתה שליח לקבל קדושיה ופגע שליח בשליח יחד והמשלחים אינם יודעים כלל כי יפגשו זה בזה יחד דבכה"ג משום שמחה ליכא דהא המקדש והמתקדשת אינם יודעים ממעשה הקדושין כלל ובחוה"מ שרי לי' לשליח האשה לקבל קדושיה משליח האיש כיון דליכא בזה משום אין מערבין שמחה בשמחה. אבל ביו"ט אסור משום שבות דשמא יכתוב כו' ומש"ה ליכא לסיועי לשמואל ממתניתין דפ' משילין דהא איצטרך לאסור קדושיה ביו"ט אפילו בכה"ג כשפגע שליח בשליח וכנ"ל:
עוד אפשר לומר למאי דאמרינן בפסחים דף ע"א ע"ב דבליל יו"ט ראשון אין שמחה משום דדרשינן התם המקרא והיית אך שמח אך חלק וא"כ הרי איצטרך למתני בפ' משילין הא דאין מקדשין ביו"ט משום שבות ולאשמועינן דאסור נמי לקדש בליל יו"ט הראשון דאע"ג דמשום אין מערבין שמחה בשמחה ליכא בזה מ"מ אסור משום שבות אבל בחוה"מ אפשר דלעולם אסור וא"כ הרי ליכא מזה סייעתא לשמואל ובזה ניחא נמי הא דאין מיבמין דאצטרך לאסור ליבם אפילו בליל יו"ט הראשון וכנ"ל וכן למ"ש התוס' להתיר משום ביטול פו"ר י"ל נמי משום דלא חשיב שמחה כ"א סעודת נשואין בלבד וה"ט דאין נושאין נשים במועד משום דבשביל סעודה זו נדחית הסעודה של שלמי שמחה וא"כ בליל יו"ט הראשון דליכא שלמי שמחה דהא מעטי' קרא וכנ"ל תו ליכא משום אין מערבין שמחה בשמחה (וצ"ע קצת בהא). ומכש"כ לרש"י דס"ל דאפילו ביום שמיני ליכא שמחה ולפ"ז הא אי לאו משום שבות הי' מותר לקדש בשמיני אפילו ביום לפי הנ"ל וא"כ האי דקאמר המחבר דלדעת רש"י קשה טובא, הרי לפמ"ש לק"מ ודו"ק:
ועוד יש ליישב בזה דמש"ה ליכא לסיועי לשמואל ממתניתין דפרק משילין משום די"ל דלעולם בחוה"מ נמי אין מקדשין והאי דקתני יו"ט משום דבא לאשמועינן שאפילו סמוך לחשיכה ביו"ט אחרון או סמוך לחשיכה ביום השני של עצרת ור"ה דאע"ג דהלילה שלאחר הקדושין הוא חול גמור וא"כ הרי אין כאן משום אין מערבין שמחה בשמחה ואפ"ה אין מקדשין משום שבות דשמא יכתוב כו' (ולמ"ד דגזרו שבות בין השמשות משכחת לה נמי בבין השמשות ודוק). אלא דקצת יש לפקפק בזה עדיין דהא שמואל אינו מתיר בחוה"מ אלא לארוס בלי סעודת אירוסין ומטעם דשמא יקדמנו אחר וא"כ הרי משמע מזה דהאירוסין עצמן יש בהן נמי שמחה קצת אבל מ"מ יש לחלק בין הפרקים ולומר דהיינו בשאין עושה סעודה כלל דאז הוי השמחה בהאירוסין עצמן אבל בכה"ג דעושה סעודה בלילה שלאחריה אז השמחה הוא בהסעודה ולא בהאירוסין עצמן:
(מט) אם איתא דאפילו באירוסין שייך טעמא דאין מערבין שמחה בשמחה (דהיינו דאורייתא כמ"ש התוס') א"כ היכי קתני לה מתניתין בהדי הנך דאסרי משום שבות. למ"ש התוס' מ"ק דף ח' ע"ב סוף ד"ה מפני ביטול פו"ר כו' דלא חשיב שמחה אלא סעודת נישואין א"כ כשאינו עושה סעודת אירוסין אין כאן איסור תורה עכ"פ וא"כ שפיר חשיב לי' במתניתין דמשילין להאי דאין מקדשין ביו"ט בהדי הנך דאסורי משום שבות מפני שמיירי התם בלא סעודת אירוסין. אלא דאכתי יקשה אמאי לא מסייעינן לשמואל מדיהיב במתניתן טעמא דאין מקדשין ביו"ט משום שבות מכלל דבחוה"מ דליכא שבות שרי דהא משמע דאפילו בלא סעודה הוי הס"ד דאסור לארוס עכ"פ מדרבנן שהרי שמואל לא שרי לעשות סעודת אירוסין ואפ"ה שקיל וטרי הש"ס אי יש סייעתא לשמואל. אמנם י"ל דהא המחבר לשיטת ר"ת מקשה ולדידי' לק"מ דהא י"ל דלהכי נקט אין מקדשין ביו"ט משום דלדיוקא אצטריך לאשמועינן דאפילו ביו"ט דוקא משום רשות וכדאית לי' אשה ובנים אסור אבל בדלית לי' אשה ובנים שרי אפילו ביו"ט ולעולם דאפילו בחוה"מ אסור כשיש לו אשה ובנים וכמ"ש הגאון המחבר ז"ל בעצמו וע"ש:
(נ) ומ"ש ר"ת כו' היינו לענין גמר דין דליכא כתיבה ואינו אלא משום גזירה שמא יכתוב. היינו דלא כהתוס' שכתבו ליישב אמאי יהיב הש"ס טעמא דלא קטלינן בשבת משום רציחה תיפוק לי' משום דאין דנין בשבת ולמאי שתירץ משום דכבר כתבו מבעוד יום ולא שייך למגזר שמא יכתוב א"כ לפ"ז הרי א"צ לאתויי מטעם דליכא דעדיף מנייהו שכתבו התוס' וע"ש:
(נא) אינן אלא דברי תימא. גם אני תמהתי כן ולחומר הקושיא י"ל דס"ל למוהר"ש אלגזי כדעת הרב בהגהת ש"ע או"ח סי' ש"ו סעיף י"א בשם אור זרוע דכתב שלהם אינו אסור אלא מדרבנן וס"ל דבדליכא דעדיף מנייהו לא גזרינן גם בשבות דכתיבה שלהם וסופרי הדיינין יכולים לכתוב דברי המזכים והמחייבים בכתיבה שלהם. אלא דכיון דס"ל להתוס' בגיטין דף ח' ע"ב ובב"ק פ' מרובה דף פ' ע"ב בד"ה אומר כו' דגם הכתיבה שלהם הוי דאורייתא איני יודע מנ"ל להקשות אר"ת דלמא כהתוס' ס"ל וכן דעת הרמב"ם וכבר תמה בזה הב"ש באה"ע סי' קכ"ו ס"ק א' על הרמ"א אי לא דנאמר לדחוק עוד דאפשר דנכרים יכתבו דברי המזכים והמחייבים אלא דלשונו לא משמע כן מדקאמר ואין לחוש שמא יכתבו בו שרי להו כתיבה בשבת ודו"ק:
Loading...
23:14
1
Loading...