המחמם
את הברזל כדי כו' ה"ז תולדת מבעיר כו'. כתב ה"ה ז"ל ובהשגות א"א ז"ל כו' ומ"מ י"ל כמ"ש ז"ל שהצירוף מדבריהם ומפשט הסוגיא שבפרק כירה נראה שהצירוף הוא דברי תורה כו' ויש להק' מהיכא משמע ליה כן הא איכא למימר דכי פריך בפרק כירה והלא מצרף היינו משום דצירוף אסור מדרבנן וכבר הוקשה כן להר"ב ל"מ ז"ל ותי' וז"ל וי"ל דמשמע ליה כן משום דאלת"ה אלא דהא דהצירוף הוא מדבריהם אמאי לא תי' דאתיא אפילו כר"י וע"כ לא קאמר ר"י אלא בדבר שאיסורו מדאוריית' אבל דבר שאיסורו מדרבנן מודו לר"ש דאפושי פלוגתא לא מפשינן אלא ודאי שאיסור צירוף מדאורייתא ולבסוף דחאו לזה התירוץ דא"כ ביומא דל"ה כשתי' אביי ואמר אין שבות במקדש אמאי ל"ק דאפי' שבות ליכא דר"י מודה בזה הצירוף שהוא מדבריהם כמ"ש ה"ה בסמוך א"ד ע"ש. והנה מה שדחה הרב תירוצו מההיא דיומא לא אירייא כפי מ"ש הוא עצמו ז"ל בה' עבודת יוה"כ ואכתבנו בסמוך דרבינו ז"ל ס"ל דצירוף עששיות הוי פסיק רישיה וא"א שלא יצרף ואע"ג דבפרק כירה כשהקשה שם והלא מצרף לא הוי פסיק רישיה מדמתרץ דאתיא כר"ש דאמר דשא"מ מותר מ"מ הך צירוף עששיות הוי פסיק רישיה יע"ש וא"כ מש"ה שפיר איצטרך התם לטעמיה דאין שבות במקדש משום דהוי פסיק רישיה ובפסיק רישיה אפי' באיסורא דרבנן מודה ה"ה דאסיר וכדמוכח בגמרא בדוכתי טובא ועיין בהרב מג"א סי' שי"ד ושלא כדעת הרב תה"ד ז"ל יע"ש אמנם הכא בפרק כירה דצירוף דמיחם לא הוי פסיק רישיה אלא דשא"מ ק"ל לה"ה שפיר דאם איתא דהוי מדר' אמאי ל"ק דאפי' ר"י מודה דדשא"מ מותר אמנם עיקר תירוצו ליתא חדא שהרי כתב ה"ה בסמוך אבל ביומא כו' נראה בזו הסוגיא בביאור שהצירוף מדבריהם ויש לדחות שהיא לדעת אביי בלבד ואין הלכה כמותו אלא כרב ביבי דאמר דוקא שלא הגיע לצירוף והשתא גם הכרח הרב המגיד זכרונו לברכה דהצרוף דאורייתא הוא כמו שכתב הוא זכרונו לברכה ואם כן אכתי תיקשי ליה היא גופא לאביי דהא אביי אית ליה דצירוף דרבנן ואפ"ה קאמר בפרק כירה דמיחם שפינה ממנו מים לא יתן מים כל עיקר מפני שמצרף ור"י היא דאמר דשא"מ אסור ותו שהרי התו' ז"ל שם בפרק כירה וביומא הכריחו דלר"י אפי' באיסור דרבנן ס"ל דדשא"מ אסור לכן נ"ל דכונת ה"ה ז"ל דמשמע ליה הכי מהא דקאמר התם אלא אי אתמר הכי אתמר כו' ושמואל אמר אפי' שיעור לצרף מותר למימרא דשמואל כר"ש ס"ל כו' והאמר שמואל מכבין גחלת של מתכת כו' ואי ס"ד ס"ל כר"ש אפילו של עץ נמי והשתא אם איתא דצרוף דרבנן אמאי לא משני דלעולם דשמואל כר"י ס"ל באיסור דאורייתא דדשא"מ אסור אלא באיסור' דרבנן הוא דס"ל כר"ש וס"ל כותיה בחדא ופליג עליה בחדא ומש"ה במשאצ"ל ס"ל נמי כר"י ותדע שבפרק ב"מ דכ"ה דקאמר התם בהדיא רב אמר אין הלכה כר"ש בגרירה ושמואל אמר הלכה כר"ש בגרירה והשתא ק' דאמאי נטר תלמודא להקשות עד הכא ולא פריך הכי לעיל מיניה אלא משמע דההיא לא ק"ל משום דאיכא למימר דדוקא בגרירה ס"ל כר"ש דדבר שאינו מתכוין מותר משום דאינו אלא מדרבנן דהוי חורש כלאחר יד כדאיתא בס"פכירה אבל באיסור דאורייתא מודה דאסור כר"י אמנם הכא גבי צירוף דאורייתא פריך שפיר למימרא דשמואל כר"ש ס"ל כו' זה נ"ל לומר בכונת ה"ה ז"ל וראיתי להריטב"א ז"ל בשיטה כ"י שהכריע מסוגייא דפרק כירה דצירוף דרבנן הפך דעת ה"ה ז"ל שכתב וז"ל אבל מה שאומר ר"י דצרוף במתכוין איסור' דאורייתא ק"ק דפרכינן לקמן ולצרף לכתחילה מי שרי וכיון דלא פרכי' אלא לכתחילה משמע דלא הוי אלא מדרבנן וי"ל דלרווחא דמילתא פרכינן הכי דאפילו תימא דרבנן לכתחילה מי שרי ולבסוף כתב דהנכון דצירוף דרבנן ולדעתי ראיה זו שכתבנו בדעת ה"ה היא ראיה נכונה וכמ"ש עוד ה"ה ויש לדחות שהיא לדעת אביי ואין הלכה כמותו אלא כרב ביבי דאמר דוקא שלא הגיע לצירוף יש לדקדק דא"כ היכי כתב רבינו בפ"ג מה' עבודת יה"כ היה כהן גדול זקן או חולה מלבנין עששיות של ברזל מבערב ולמחר מטילין אותן במים כדי להפיג צינתן שאין שבות במקדש ואי ס"ל לרבינו דהלכה כר' ביבי הי"ל לחלק ולומר דדוקא כשלא הגיעו לצירוף ותו דאי בשלא הגיעו לצירוף מאי אין שבות במקדש דקאמר הא אפי' שבות ליכא וכדמוכח בהדיא מדברי התוס' דפ' כירה ד"ה והלא מצרף יע"ש ואי מפני זה כתב ה"ה ולזה יראה לי דעת רבינו כמ"ש בפ"ב מה' עיה"ך לא היה ליה לומר דעת רבינו נוטה שהרי מבואר בהדיא כן ולכן נ"ל דדעת ה"ה ז"ל דצירוף עששיות הוי דשא"מ ולא הוי פסיק רישיה הפך דעת הרב לח"מ ז"ל וכמו שכן הוא דעת התוס' ז"ל ביומא ד"ה הנ"מ יע"ש והשתא מש"ה לא חלק רבינו ז"ל בין הגיע לצירוף ללא הגיע דאע"ג דלית הלכתא כאביי דס"ל צרוף מדרבנן אלא הוי דאורייתא מ"מ הא קי"ל כר"ש ז"ל דדשא"מ מותר אפי' באיסורין דאורייתא ומ"ש ה"ה ואין הלכה כמותו אלא כרב ביבי דאמר דדוקא בשלא הגיע לצירוף היינו משום דאביי ורב ביבי שקלו וטרו אברייתא דר"י דאמר עששיות של ברזל היו מחמין אותן מבערב ואם כן אי צירוף דאורייתא ע"כ צריכין למימר דמ"ש ר"י עששיות של ברזל היו מחמין היינו בשלא הגיעו לצירוף כיון דר"י אית ליה בעלמא דשא"מ אסור וז"ש ה"ה דאין הלכה כאביי אלא כרב ביבי דאמר דר"י איירי דוקא כשלא הגיע לצירוף אמנם אנן בדידן כיון דקי"ל כר"ש דדבר שאינו מתכוין מותר אפילו בהגיע לצירוף שרי מה"ט איברא דלפי זה קשה טובא דא"כ איך כתב רבינו בהלכות עיה"ך טעמא דכיון דאין שבות במקדש הא כיון דקי"ל כר"ש דדבר שא"מ מותר ליתא איסורא כלל דה"ט לא נאמר בגמ' אלא לר"י דס"ל דשא"מ אסור מדרבנן כמ"ש התוס' שם ומכח קושיא זו כתב הרב לח"מ ז"ל שם דס"ל לרבינו דצירוף עששיות הוי פ"ר דא"א שלא יצרף ויש לזה הכרח מדמדמי ליה להביא דבשר ערלתו וכמ"ש התוס' שם ואע"ג דצירוף דמיחם לא הוי פ"ר מ"מ צרוף עששיות הוי פ"ר ותי' אביי דדבר שא"מ אפי' בפ"ר מותר וכדהוה ס"ד מעיקרא בפ' ר"א דמילה והקשו דקשיא אביי מדידיה אדידיה דאע"ג דאית ליה לאביי מעיקרא קודם שקבל מרביה דלר"ש פ"ר מותר מ"מ לר"י הוי פסיק רישיה אסור ואם כן הכא דקיימינן אליבא דר"י איך מתרץ אליביה דפ"ר מותר ותי' כי אמר אביי התם דפ"ר אסור הנ"מ בכל התורה כולה אבל הכא איסור צירוף מדרבנן כלומר בשאינו מתכוין אע"ג דפסיק רישיה אינו אסור אלא מדרבנן אע"ג דבמתכוין אסור מן התורה ומש"ה תלה אביי טעם ההיתר משום דהוי דבר שאינו מתכוין דאז ליכא אלא איסורא דרבנן ויש ראיה לזה ממ"ש רבינו בפרק י' המכבה גחלת פטור ואם נתכוין לצירוף חייב וכתב שם ה"ה דכל שאינו מתכוין אין לומר בו פ"ר ולא ימות וליחייב מפני שכשהוא מתכוין עושה מלאכה עכת"ד. ודבריו תמוהים שלפי הנראה שהבין בדעת ה"ה ז"ל דכל שאינו מתכוין לצרף אע"ג דהוי פ"ר אפ"ה אינו אסור אלא מדרבנן והא ליתא שהרי כפי חלוק ה"ה ז"ל כל שאינו מתכוין לצרף אפילו לכתחילה מותר והראיה שהביא מוכחת דהא גבי קטימת קיסם כל שקוטמו להריח בו מותר לכתחילה כמ"ש רבינו בפירקין דלעיל דין ז' ודברי ה"ה ז"ל אינן לזה הענין כלל וכמ"ש הוא עצמו כאן בה' אלו יע"ש ובצירוף עששיות כיון שהן כלים אפילו ה"ה ז"ל מודה דהוי פ"ר ומחייב וכמ"ש כאן באורך יעיין שם. ומהתימא עליו שסותר את עצמו ואין לומר דס"ל לרבינו דפ"ר גבי שבת כיון דבעינן מלאכת מחשבת אינו אסור אלא מדרבנן שהרי ממ"ש ברפ"א משמע בהדיא דס"ל דהוי מן התורה וכן מוכח בהדיא מדגרסינן בפרק הבונה דק"ג אם ליפות הקרקע כ"ש אטו כולהו לאו ליפות הקרקע נינהו כו' אביי אמר אפילו תימא בשדה שאינו אגם וכגון דלא קא מכוין והא אביי ורבא דאמרי תרוייהו מודה ר"ש בפ"ר והשתא אי פ"ר מדרבנן מאי קו' נימא דברייתא ה"ק אם מכוין ליפות את הקרקע מחייב חטאת בכ"ש ואי אינו מכוין אלא לאכילה אינו חייב חטאת עד כגרוגרות אלא ודאי מוכח בהדיא דפ"ר מחייב מן התורה לכ"ע ואם כן גבי עששיות נמי כיון דהוי פ"ר אמאי לא מחייב מדאורייתא גם אין לומר דאע"ג דפ"ר בעלמא הוי מן התורה מ"מ צירוף עששיות כיון דהוי פ"ר דלא ניחא ליה וכמ"ש הר"ן ז"ל בפרק ח' שרצים יע"ש אינו אסור אלא מדרבנן ואף להחולקים על הערוך ז"ל וס"ל דפ"ר דלא ניחא ליה אסור מ"מ מודו מיהא דאינו אסור אלא מדרבנן וכמ"ש ה"ה ז"ל ברפ"א והתוספות ז"ל שם ביומא ובפ"ק דכתובות יע"ש שהרי מבואר מדבריהם למעיין שם שדברי הערוך והחולקים עליו לא נאמרו אלא לדעת ר"ש אמנם לדעת ר"י ה"נ דאסור מן התורה וכמבואר מההיא דפר' לולב הגזול ודפר"א דמילה כמו שיע"ש ואם כן הכא ביומא דקיימי' אליבא דר"י היכי משמע דצירוף הוי מדרבנן הא כיון דהוי פ"ר אסור מדאורייתא לדעת ר"י:
אשר על כן נ"ל לומר דודאי צירוף עששיות הוי דבר שא"מ כמ"ש התוס' ואם כן לדידן דקי"ל הלכתא כר"ש דדשא"מ מותר א"כ הכא גבי עששיות אפי' שבות ליכא ומ"ש רבינו טעמא דאין שבות במקדש לאו משום לתא דצירוף קאמר אלא משום לתא דכבוי דק"ל דכיון דכבוי בגחלת של מתכת אסור מדרבנן כמ"ש רש"י בפרק כירה ורבינו ז"ל לקמן א"כ איך היו מטילין אותן במים הא קא מכבה ועל זה בא לתרץ דמה שהותר כבוי זה היינו משום דאין שבות במקדש ובגמרא לא הקשו משום לתא דכיבוי דהא פשיטא ליה טעמא דאין שבות במקדש וכי הקשו משום מצרף דס"ד לומר דצירוף דאורייתא ותי' רב ביבי בשלא הגיע לצירוף ושוב אחר זמן רב מצאתי בתוס' ישינים שהקשו כן וז"ל הקשה ריב"א מדאמרינן בפרק כירה מכבין גחלת של מתכת בר"ה משמע הא ברה"י אסור מדרבנן והכא שרינן להטיל עששיות ותי' דאין שבות במקדש עכ"ל יע"ש זה נ"ל ליישב דעת רבינו לפום זה הצד שכתב ה"ה ז"ל דצירוף עששיות דאורייתא לדעת רבינו:
עוד הקשה הרב לחם משנה ז"ל לפי הסכמת ה"ה שדעת רבינו דצירוף עששיות דרבנן וגריס בגמ' כגי' התוס' אין שבות במקדש דאם כן לפי זה למה תלה אביי טעם דהיתר בדבר שאינו מתכוין אפילו במתכוין נמי ליכא אלא איסורא דרבנן ואין שבות במקדש וצ"ע עכ"ד. והיה נ"ל לומר דס"ל לאביי דאי מטעמא דצירוף דרבנן גרידא לא היינו מקילין לומר אין שבות במקדש כיון שהיו יכולין לעשותו בהיתר להחם מים חמים מבערב כמ"ש רבינו או מערבין מים חמין כו' וכ"כ מרן הכ"מ ז"ל בפרק ח' מהלכות בית הבחירה דין י"ב ד"ה תו' מלילי שבת דכל שאפשר לעשותו בהיתר לא אמרי' אין שבות במקדש ועיין בהרב מש"ל שם וא"כ מש"ה הוצרך אביי לטעמא דדשא"מ דהשתא כיון דאיסור צירוף אינו אלא מדרבנן ודשא"מ לר"י אינו אסור אלא מדרבנן כמ"ש התו' הו"ל שבות דשבות ובכה"ג אפי' באפשר לעשותו בהיתר אמרי' אין שבות במקדש אלא דהא ליתא שהרי כתב ה"ה ז"ל שדעת רבי' נוטה כדעת הרמב"ן ז"ל ממ"ש בהלכות עיה"ך ולפי מ"ש לעיל נראה דמאי דמשמע ליה הכי היינו מדסתם רבינו ולא פי' הטעם מפני דה"ל דשא"מ כמ"ש בגמ' משמע דאפי' במתכוין שרי רבינו וע"כ ה"ט משום דצירוף עששיות הוי דרבנן ואין שבות במקדש א"כ נראה שדעת ה"ה ז"ל דאפילו במתכוין דליכא אלא חד שבות אפי"ה אמרינן אין שבות במקדש ואע"ג דאפשר לעשותו בהיתר ותו שהרי במ"ש למעלה אכתי איכא שבות דמכבה וא"כ אכתי תקשי דהיכי שרינן שבות דמכבה דאינו אלא חד שבות כיון דאפשר לעשותו בהיתר ובר מן דין דמדברי ה"ה שכתב בסמוך ד"ה אבל נראה דס"ל דלר"י דשא"מ אסור מן התורה ושלא כדעת התוס' שכ"כ ואפי' לר"י דמחייב בדשא"מ כו' וא"כ הדרא קושיא לדוכתא ומצאתי להריטב"א ז"ל בשיטה כ"י בפרק כירה שכתב בשיטת ה"ה דצירוף דרבנן וכנראה שנרגש מזה וכתב וז"ל לפי' הנכון דצירוף דרבנן וה"ק ה"מ בכל התורה כולה אבל הכא צירוף דרבנן ואין שבות במקדש ואפי' במתכוין וכ"ש זה שאינו מתכוין דמותר אפי' במדינה לר"ש וזהו מה שתי' אביי שם מעיקרא אבל הכא צירוף דרבנן והו"ל דבר שא"מ ומותר ותרי טעמי להיתירא נקט אביי אלא שהתלמוד לא הבין והיה סבור דחד טעמא קאמר משום דשא"מ ולבסוף פי' דאפי' במתכוין קאמר דהוי צירוף דרבנן ושרי במקדש וכ"ש דשרי בשאינו מתכוין אפילו במדינה לדידן דקי"ל כר"ש כנ"ל נכון עכ"ל ובמ"ש עוד ה"ה משם הרמב"ן וז"ל ואי קשיא הא דאמרינן בפר"א דמילה ממתקין את החרדל בגחלת ואוקימנן בשל מתכת אלמא ליכא צירוף גמור במתכת איכא למימר כו' יש לדקדק דנראה דס"ל להרמב"ן דאע"ג דאינו מתכוין לצרף אפ"ה אסור מן התורה משום דהו"ל פ"ר ושלא כדעת רבי' דס"ל דכל שאינו מתכוין לצרף אין ראוי לומר בו פ"ר כמ"ש ה"ה לקמן דאם כן מאי ק"ל מההיא דממתקין את החרדל בגחלת התם שאני דכיון דאינו מתכוין לצרף אלא למתק את החרדל אין כאן אלא איסורא דרבנן דמכבה ומשום הכי התירו לצורך י"ט וכיון שכן קשה דאכתי תקשי ליה להרמב"ן מדשמואל דאמר מכבין את החרדל בגחלת של מתכת אבל לא של עץ דהיכי שרינן לכבות גחלת של מתכת הא איכא איסור צירוף דאורייתא אפי' בשא"מ וצ"ל שדעת הרמב"ם כדעת בה"ג שכתב הר"ן דאפילו איסור דאורייתא שרינן משום דאיכא סכנה יע"ש ומיהו הא ק"ל דאכתי תקשי ליה להרמב"ן דהיכי שרינן למתק את החרדל בגחלת של מתכת הא איכא איסורא דאורייתא דהמחמם את המתכת עד שתעשה גחלת חייב משום מבשל כמ"ש רבי' בפ"ט ומשום מבעיר כמ"ש כאן וא"כ כי היכי דלא שרינן למתק בגחלת של עץ משום דאיכא אסורא דאורייתא וכיון דאפשר לעשותו מעי"ט לא התירו כמ"ש רש"י שם ואי נמי לדעת הרמב"ן ז"ל שכתב במלחמות בפ"ב די"ט דה"ט דלא שרינן כבוי גחלת של עץ דהוי דאורייתא משום אוכל נפש דכיון דכיבוי זה אינו עושה אוכל אלא מתקן את האוכל הו"ל כטחינ' חטים וכיוצא א"כ מה"ט נמי יהא אסור לחמם את המתכת כיון דאיכא מלאכה דאורייתא משום מבשל ומבעיר ואינו עושה אוכל אלא מתקן ולומר דמ"ש ממתקין את החרדל בגחלת של מתכת בגחלת שלבנו אותה מעי"ט קאמר הא ודאי דחיקה טובא דאם כן לא לישתמיט לשום אחד מהפוסקים ז"ל שהביאו הך דינא דממתקין את החרדל לפרש ולא הו"ל למסתם סתומי כולי האי ונראה ליישב דמטעמא דמחמם המתכת לא ק"ל משום דאע"ג דחייב משום מבשל ומשום מבעיר אפ"ה התירו לצורך י"ט ואע"ג דאינו אלא תיקון אוכל דלא שרינן מה"ט בגחלת של עץ וא"נ משום דאפשר לעשותו מעי"ט לדעת רש"י אפ"ה התירו מטעם דמתוך שהותרה הבערה ובישול לצורך אוכל נפש הותרה נמי שלא לצורך כיון דאיכא צורך קצת ושמחת י"ט אמנם מטעם צירוף ק"ל שפיר משום דגבי כיבוי לא אמרינן מתוך דלא משכחת לה כיבוי שיהא לצורך אוכל נפש וכמו שכן נראה מדברי התוס' ז"ל בפ"ב דביצה דכ"ג ד"ה ע"ג חרש וכ"כ הב"ח ז"ל סימן תק"ז ועיין בפר"ח ז"ל סימן תצ"ה סק"א ואם כן היינו דק"ל להרמב"ן שפיר דכיון דצירוף דאורייתא היכי שרינן בשל מתכת הו"ל למשרי דומיא דגחלת של עץ ומיהו לפי מה שהעלה הפר"ח ז"ל סימן הנזכר שדעת רבינו דדוקא בהוצאה והבערה אמרינן מתוך אבל לא בשאר מלאכות אכתי קושין במקומה עומדת אלא שדברי הפר"ח ז"ל שם יש בהן מן הקושי וכבר הארכנו בזה במקום אחר ועיין במ"ש בפרק א' מהלכות יו"ט:
עוד כתב ה"ה וממה שאמרו שהיו מתחממים מערב יה"כ ולא היו מחממין ביוה"כ יש ללמוד שיש בחימום חיוב לפי שאין שבות במקדש אע"פ שיש לדחות כו' ונראה ודאי שכונת דבריו במ"ש אע"פ שיש לדחות היינו לומר דלעולם דאינו אלא משום שבות ואפילו הכי לא התירו לחממן ביה"כ כיון שיכולים לעשותו מעיה"כ ואם כן יש להוכיח מ"ש הרב ל"מ ז"ל בפ"א מהלכות קרבן פסח דכל שבות דאפשר לעשותו מע"ש לא אמרינן אין שבות במקדש ע"ש אלא שדברי הרב ל"מ תמוהין מסוגייא דפ' המוצא תפילין וכבר תמה עליו מורינו הרב בספר עץ החיים יע"ש ובס' סם חיי הנדפס בקרב ימים למוהר"ח עשאל ז"ל ע"ש ומ"מ יש לדחות שאף ה"ה ז"ל מודה דאף בשבות שאפשר לעשותו מע"ש אמרינן אין שבות במקדש וה"ט דחותכין יבלת במקדש אע"ג דאפשר לעשותו מע"ש מיהו היינו דוקא בשעבר ולא עשאו מע"ש אמנם לכתחילה ודאי כ"ע מודו דאסור להניחו כדי לעשותו בשבת ואם כן היינו דקא דחי ה"ה שפיר דאפילו תימא דאין בחימום הברזל חיוב אפילו הכי לכתחילה לא היו מניחין אותו לחממו ביום הכפורים כיון דיכולים לעשותו מערב יום הכפורים וזה פשוט ודו"ק:
טוען מידע...
י״ב:א׳
א
טוען מידע...