בשער תקון הוסתות מ"ש הרב דיוצא לדרך פוקד אשתו ואפילו סמוך לוסתה כדגרסינן ביבמות והא פריש לה בביאה ממש. ליתא ואין הפקידה אלא פקודת שלום ונטילת רשות בלבד ואפילו באשתו נדה וה"ג לה ביבמות בספרים מדוקדקים ועונה שאמרו לא לעונת הוסת יציאתו לדרך ומה שהגיהו בספרים אפילו סמוך לוסתה אע"ג דאמר רבא חייב אדם לפרוש מאשתו סמוך לוסתה עונה, הגהה הוא שהוגהה משמו של ר' יצחק דמרן לוי ז"ל וליתא כל עיקר ולא נמצאת בספר ישן מעולם ואין לי בזה להאריך הלא כתובה על ספר הישר:
עוד כתב הרב וקי"ל כר' יהודה דאמר כל היום שלה ומאי כל היום עונת היום וה"מ בשרגילה לראות ביום. נראה מדברי הרב שהוא מפרש כל היום שלה לאיסור וברגילה למחזי בתחלת יממא וכן כל הלילה שלה לאסור וברגילה למחזי בסוף ליליא ואנן איפכא מפרשינן לה ומאי כל היום שלה להתיר מכלל שהיה אסורה בלילה וברגילה למחזי בסוף ליליא וכן הלילה שלה להתיר מכלל שהיא אסורה ביום וברגילה למיחזי בתחלת יממא ראיה לדברינו מדתנן בפרק תינוקת ראתה ועודה בבית אביה ביש"א נותנין לה בעילת מצוה וביה"א כל הלילה שלה אלמא כל שלה להתיר הוא ותו לא מידי: [הג"ה] כתב הרז"ה ז"ל ואנן איפכא מפרשינן לה ומאי כל היום שלה להתיר ובאמת בפי' רש"י דף ס"ג הוא כדברי הרז"ה אבל הרמב"ם בפי' המשנה וכן הרא"ש ז"ל פירשו כדברי הראב"ד דכל היום שלה לאיסור הוא מלבד שהוא דחוק לפרש דר"י פליג במתני את"ק להחמיר רק מכח דיוקא לפי' הרז"ה ז"ל יש להוכיח ג"כ כפי' הראב"ד ז"ל דמקשה הש"ס אהא דאמר רבא הלכה כר' יהודא והאמר ר"י והזרתם את בני ישראל מטומאתם מכאן אזהרה נבני ישראל שיפרשו מנשותיהן סמוך לוסתן וכמה אמר רבא עונה מאי לאו עונה אחריתי ומשני לא אותה עונה וכו' וצריכי דאי ממתניתין ה"א לטהרות אין לבעלה לא ואי מהתם ה"א עונה אחריתי ולפי' הראב"ד ז"ל אתי שפיר דמיירי מתניתין בראתה בהנץ החמה בתחלת יממא א"כ שמעינן דפליג ר"י ואמר כל היום שלה לאיסור אבל בלילה שלפניו מותר א"כ מוכח שפיר דאינו אסורה רק אותה עונה וא"כ מוכח מהא דאמר רבא הלכה כר"י דאינה אסורה רק אותה עונה אבל לפי' הרז"ה ז"ל מיירי מתני' בראתה סוף הלילה ור"י פליג ואמר דכל היום שלה להתירא הא לפניו אסור איך מוכח דרק עונה אחת לפניו אסור דלמא כל היום שלם להתיר ולפניו עד עונה אחריתי או מעל"ע ובאמת נראה דרבא בא רק לפרש דברי ר' ירמיה דאמר אזהרה לב"י שיפרשו מנשותיהן עונה סמוך לוסתן ואמר רבא כמה עונה ופשטא דלישנא משמע עונה קודם עונת הוסת לא שתי עונות דרבא עונה אחת קאמר ולא שתי עונות ובראתה מתחילת היום הוי עונה אחריתי הלילה שלפניו ולזה מקשה הש"ס על רבא מאי לאו עונה אחריתי וע"ז משני לא אותה עונה דחזינן ביה. ובזה דברי הש"ך תמוהים בסימן קפ"ד סק"ז שהעלה בדברי הא"ז לחלק באם יש לה שעה קבוע ביום העונה הן בתחלתו או בסופו אינה אסורה רק אותה עונה אבל אם אין לה שעת קבוע לראייתה בעונה שלה אסורה עונה לפניו מלבד שהדברים מצד עצמם תמוהים לומר שאם ראתה בתחילת היום מותרת בלילה שלפניו ואם לפעמים מאחרת לראות באמצע היום או בסופו יהיה אסורה כל הלילה וכבר עמדו בזה האחרונים הלא הוא בספרותיהם קשה ג"כ לפ"ז מאי פריך הש"ס אמלתא דרבא מאי לאו עונה אחריתי דלמא רבא מיירי ג"כ באין לה שעה קבוע ובאמת היא אסורה בעונה אחריתה ומתניתין היתה למודה לראות עם הנץ וכו'. וראיתי בנה"כ שהביא ראיה לסתור מ"ש מה"ת למקשה לומר עונה אחריתי דהא רבא עונה קאמר ולא ב' עונות עכ"ל כיון דרבא אמלתא דר"י קאי לפרושי ופשטא דלישנא משמע עונה סמוך לוסתן אם ראתה בהנץ הוי עונה אחריתי בלילה שלפניו דהיינו עונה סמוך לעונת הוסת ודחק הש"ס לא אותה עונה מכח פסקא דרבא דפסק כר"י כמ"ש ולפ"ז מה צריך הש"ס למיעבד צריכותא הא באמת תרי מילי נינהו לפי מ"ש דרבא מסתמא בכל גווני מיירי דצריך לפרוש אותה עונה ביש לה שעה קבוע ובאין לה שעה קבוע העונה אחריתי וזה לא נשמע כלל מהא דאמר הלכה כר"י:
עוד כתב הרב והיכא דרגילה למיחזי בהנץ החמה או לאחר הנץ החמה ודאי נקטינן לחומרא ואסורה כל הלילה וכל היום. נ"ל בזה ט"ס ובעיני כך היא הצעת הדברים ולא ידעינן אי קודם הנץ החמה או לאחר הנץ החמה מ"מ קשיא לי אם יש ספק בדבר אין זו רגילה לראות בהנץ החמה ואין לנו קביעות וסת מספק אלא בדבר ברור ואם היא רגילה בהנץ החמה אין בזה ספק ובידוע שהוא יום ואמאי נקטינן לחומרא ולא מצינו חומר זה בדברי רבותינו להיות אסורה כל הלילה וכל היום אלא ביום או בלילה ועוד הא הוא דאמר וסתות דרבנן וספק דדבריהם להקל ולא ירדתי בזה לסוף דעתו כלל: [הג"ה] ראיתי בהגהות של הראב"ד ונדפס בשנת תק"א אשר המביא ספר הנ"ל לדפוס בברלין סמך עליו בכל דבריו ומהם יצאה הג"ה זו בלשון הראב"ד תיבת אי נמי כמו שכתב בפנים שם והיכא דרגילה למחזי בהנץ חמה גופא אי נמי דלא קים לה במלתא שפיר וכו' באמת בדפוס וויניציא שס"ב תסר תיבת א"נ רק הם הוסיפו מדעתם ולפ"ז הוא טעות דהמובן לפי הגה"ה שלהם דתרי מילי נינהו קשה הא בודאי ברגילה בהנץ חמה הא ודאי יום הוא רק צ"ל כמו בדפוס הראשון ואי רגילה לראות בהנץ החמה דלא קים לה במלתא שפיר וכו' דא"א לצמצם בראייה מועטת וראיה ברורה לזה שהרי הראב"ד ז"ל כתב באותו הענין שם ואנן אכרענן בהא מלתא וכו' מהא דתניא וכו' עם הנץ החמה וכו' והא א"א דלא עיילא ראייה בתוך נץ החמה ותתסר ביממא ובלילא ע"כ. וכוונתו הא דאמרינן הא דחזי בסוף לילא היינו שהתחילה זמן ראייתה בלילה ודאי ונמשכה ראיתה עד הנץ החמה והיינו עד הנץ שכתב בסמוך ממש א"א דלא עיילא פורתא בתוך הנץ וכו' מזה מוכח דבתר תחילת ראיית' אזלינן אבל כאן דראתה בהנץ גופא לפניו ולא לאחריו עז"כ כיון דא"א למיקם עלה דמלתא טמאה ביום ולא בלילה כיון דביום הוא בחזקת נדה דראיה ודאי בהנץ א"א למיקם עלה דמלתא כהנ"ל ולזה כתבתי בפנים שנראה מדברי הרז"ה שאם ראתה בהנץ החמה אפשר לעמוד עליו אף בהנץ גופא שהוא יום ואם ספק לה אם ראתה קודם הנץ או לאחריו הרי הוא כוסת שאינה קבוע כלל ולא צריכה פרישה כלל אבל אפשר לומר דלא דמי כלל לאשה שאין לה וסת קבוע דא"א לתקנה כלל דתפרוש קודם ראייתה דלא ידוע זמן ראייתה אבל בכה"ג בהאי ספיקא דאפשר לתקנה שתאסר ביום הזה ובלילה שלפניה לא עקרינן תקנתא דרבנן אף דוסתות דרבנן והוי קצת כמו תרי קולי דסתרי ולפי שהעליתי דין זה אם ספק לה אי קודם וכו' לא נזכר כלל בדברי הראב"ד:
עוד כתב בוסתות דגופא כגון מפהקת ומעטשת וחוששת בפי כריסה וכל אותן השנויים במשנתינו אינה אסורה אלא עם וסתה בלבד בין שיש לה יום קבוע לאותן הסימנין בין שאין לה. הא קשיא טובא בשלמא למודה לראות לימים וקפיצות אפשר שתשמור את עצמה ואינה אסורה עד שתקפוץ באותו יום אלא מפהקת ומעטשת וכל שמנו חכמים במשנתינו שהוא מאורע שיכול לבא לה בתוך שמושה איך תהא מותרת כל אותה עונה שקבעה בה הוסת מאחר שיש לה יום קבוע לאותן וסתות ומה שהביא ראיה לדבר מדקתני עלה במתניתין רבי יוסי אומר אף ימים ושעות וסתות למאן קאמר לאו לר"י בר פלוגתיה אלמא בוסתות דגופא מודה ר' יהודה דלא מיתסרא אלא לשעתא אין בזה שום ראיה דכל הני מילי בוסתות דגופה שאין להם יום קבוע אבל אם יש להם יום קבוע דינן כדין וסתות דימים ואין הפרש ביניהן אלא בקפיצות ובכל דבר שהיא יכולה להשמר ממנו בשעת תשמיש: [הג"ה] החילוק שכתב הרז"ה בקפיצות היא בידה אפשר וכו' ולא תקפץ וכו' אלא מפהקת אפשר שתבא לה בעת שימושה כו' אף שיש לבעה"ד לחלק ולומר הא אשה שאין לה וסת נמי מותרת לשמש אבל הר"ן בחידושיו כתב דבקפיצה אונס גורם לוסת שיבא אבל כאן הוסת גורם שתהא מעטשת וכו' וא"כ בודאי יש לחוש בקבוע לאותו יום ממש כמו וסת הימים רק יש לדון לפי הסברא זו אם ג' עונות לא נתעטשה ולא ראתה אפשר נעקר הוסת כמובן וצ"ע:
עוד כתב ואם רגילה לראות מקצת הראיה לאחר הוסת אסורה מן הוסת ואילך כל היום. ואנן לא תנן הכי אלא היתה למודה לראות בתחלת הוסת כל טהרות שעשתה בתוך הוסת טהורות הא למדנו שאין לחוש אלא לג' פרקים הללו שהן תחלת הוסת ותוך הוסת וסוף הוסת ומי שמוסיף לנו פרק רביעי להיות חוששת לאחר הוסת צריך להביא ראיה על כן ולדידן לא שנא רואה מתוך הלילה לאחר הלילה ומתוך הוסת לאחר הוסת אינה חוששת אלא לתחלת ראיתה שהיא העיקר: [הג"ה] ומ"ש הרז"ה ואם רגילה לראות מקצת הראיה וכו' ואנן לא תנן הכי אלא היתה למודה לראות בתחלת הוסת כל טהרות שעשתה בתוך הוסת טהורות וכו'. גירסא זו במשנה לא נמצא בספרי הש"ס ולא בספרי הראשונים רק כל הטהרות שעשתה בתוך הוסת טמאות ומזה למד הראב"ד ז"ל אף דבוסתות דגופה לא חיישינן לאחר הוסת דכיון שלא ראתה בה מותרת מיד אעפ"כ בראתה תחלת הוסת טמאה בתוך הוסת הה"ד אם ראייתה נמשכת לאחר וסת טמאה אותה העונה ולפי גרסתו דגרס טהורות אמאי לא כייל התנא בבא דלמודה לראות תחלת הוסת עם בבא דלמודה לראות בסוף הוסת דשניהם טהורות בתוך הוסת הטהרות שעשתה:
עוד כתב אם קבעה וסת לשעות ולא לימים אינה חוששת אלא לשעתא בלבד דע"כ לא קאפליג ר' יהודה אלא בלמודה לשעות ולימים אבל אם קבוע לה וסת לשעה ולא קבוע לה וסת ליומא ודאי קביעותה דשעה מהניא ולא אתי וסת שאינו קבוע דיומא ועקר לה לקביעותה דשעה. ולא הבינותי בזה מהו רוצה לומר אם רוצה לומר שהאשה קובעת וסת בשעות שלא בימים זה תימא הוא שלא מצינו קביעות שעות שלא בימים בכל דברי רבותינו ואם כן הרי האשה הזאת אסורה כל ימיה באותה שעה ואין לנו כיוצא בה בכל התלמוד ומה שהביא ראיה מההיא איתתא דסלקא מטבילת מצוה הוות חזיא זה במעשה היה תלוי ולא בשעה שאם אין לה יום קבוע אין לה שעה קבוע ואין בזו שום ראיה: [הג"ה] ומ"ש הרז"ה ואם קבעה וסת לשעות וכו'. נראה דהראב"ד ז"ל מיירי וסת לשעות ע"פ מעשה דהיינו אם תראה דבר זה רגילה לראות דם ולמד ז"ל מהאי עובדא דקאמר הבעלי לו ע"ג הנהר דאחר הבעילה תכנס לעיר ותראה בודאי מ"מ לא נאסרה מקודם כמו כן אף שיודעות בודאי שיארע לה תיכף דבר שעל ידי זה תראה מ"מ לא נאסרת מקודם:
עוד כתב וסת שהוא קבוע אפילו עברו ג' עונות כמותן ולא ראתה אפילו אם חזרה וראתה בו ביום אחר כמה הפסקות חזר הוסת למקומו שאורח בזמנו בא דתניא היתה למודה לראות יום ך' ושנתה ליום ל' זה וזה אסורים הגיע יום ך' ולא ראתה מותרת לשמש עד יום ל' וחוששת ליום ל' הגיע יום ל' וראתה יום ך' ולא ראתה יום ל' ולא ראתה יום ך' וראתה הותר יום ל' ונאסר יום ך' מפני שאורח בזמנו בא. ואנן לא הכין גרסינן לה ולא מצאתי אותה גירסא בשום ספר בעולם אלא כך היתה למודה להיות רואה יום ך' ושנתה ליום ל' זה וזה אסורין הגיע יום ך' ולא ראתה מותרת לשמש עד יום ל' וחוששת ליום ל' הגיע יום ל' וראתה הגיע יום ך' וראתה הגיע יום ל' ולא ראתה הותר יום ל' ונאסר יום ך' מפני שאורח בזמנו בא כך הוא לשון הברייתא בדקדוק ולעולם כל שתעקר ממנה ג"פ טהרה את הוסת ואם חזרה ליום וסתה הראשון לאחר מיכן ה"ז שנוי אם ראתה בנתיים מתוך אחרות ואם לא ראתה כלום בנתיים או שראתה בלא קביעות וסת הרי היא כבתחילה ואינה חוששת עד שתקבענה ג' פעמים וכמו שאנו עתידים עוד לפרש וכן בהפסקת ימי עבורה וימי מניקתה אם נעקרו בהם וסתותיה ג' פעמים הרי הן עקורות ואם ראתה אחר כך הרי היא כרואה בתחילה לענין קביעות וסת שאינו קבוע עד שתקבענה ג' פעמים זה נ"ל לפי דעתי אלא שראיתי בפי' רש"י ז"ל הצעת הברייתא שהזכרנו למעלה וכמדומה לי מתוך פירושו שהוא גורם כלשון הראשון וכתבתי כל זה לפי שהיא מלאכת שמים:
עוד כתב הרב ולמדנו דבר זה ממה שאמרו לענין מעת לעת דאילו זקנה שפסקה ג' עונות ולא ראתה ולבסוף ראתה דיין שעתן בראיה ראשונה ואלו גבי מניקת כיון שעברו ימי מניקתה ראיתה מטמאה מעת לעת אפילו בראי' ראשונה אלמא וסת במקומו עומד ודמיה למקומן הן חוזרין ולא נסתלקו ממנה אלא לשעתה. זהו תורף דברי הרב ויש לנו בזה כמה תשובות להשיב ולומר אפילו מעוברת ומניקה לדברי האומר כל אשה שעברו עליה ג' עונות דיין שעתן אף אלו דיין שעתן אפילו לאחר ימי עבורן ולאחר ימי מניקתן כיון שעברו עליהם ג' עונות ולא אמרו דיין כל ימי עבורן ודיין ימי מניקתן להוציא אחר ימי עבורן ואחר ימי מניקתן אלא להביא כל הראיות שהן רואות תוך הימים הללו ולאפוקי מרב דאמר אכולהו ולעולם אם ראתה אחר כך הכי נמי דיין שעתן והוא שעברו עליה ג' עונות למ"ד כל אשה שעברו עליה ג' עונות דיין שעתן ולא אמרינן חזרו דמיה למקומן ועוד מה יש להביא ראיה מטומאת מעת לעת לקביעות וסתות והם ב' דברים שהם זה כנגד זה שזו מטמאה מעת לעת וזו דיין שעתן לתנא דידן דס"ל כל אשה שיש לה וסת דיין שעתן ואפילו לר"א דל"ל אלא ד' נשים שני' קביעות וסת לכי שי"ל אם חזרו הדמים עדיין לא חזרה הוסת ועוד הטעם שנתן לדבריו מפני שכל הפסקה שבאה מחמת הגורם נסתלק הגורם חזר הוסת למקומו והגורם להפסקת עוברת ומניקת מפני שאיבריה מתפרקין ואין נפשה חוזרה עליה עד כ"ד חודש יש להשיב לדבריו של הרב שהוא מדמה חזרת הוסת למקומה לחזרת דמים למקומן וכן נאמר באשה שאין לה וסת אחר ימי עבורה ואחר ימי מניקתה חזרו הדמים למקומן ומטמאה מעת לעת א"כ הא דתניא ושוין ברואה אחר דם טהור שדייה שעתא ואסקינן לוי דאמר כתנא דשוין ואמאי הרי נסתלק הגורם ונסתם הטהור ונפתח הטמא ואע"ג דקיי"ל כרב דאמר מעיין א' הוא התורה טמאתו והתורה טהרתו מ"מ אנו מביאין ראיה מדברי לוי דלית ליה האי כללא דכייל הרב דפלוגתא דרב ולוי לאו בהדין כללא תליא מילתא ולאו משום הדין כללא פליג רב עליה דלוי דהאי כללא ליתא כלל. [הג"ה] ומ"ש הרז"ה ולמדנו דבר זה וכו'. מדברי הראב"ד ז"ל נראה שסברתו אם נסתלק הגורם הוה כמו שהיתה קודם הסילוק וראיה ראשונה שתראה אתר סליקת הגורם מטמאה מע"ל אם ראייתה היה תמיד על ידי הפלגה ולא שייך לומר אורח בזמנו בא ואם היה לה וסת קבוע לימי החדש אזי באמת דיה שעתא אף בראיה ראשונה דחזקה אורח בזמנו בא כמ"ש בעצמו דחיישינן לה תיכף לעונות וסת החדש ומה שהקשה הרז"ה ז"ל א"כ הא דתניא ושוין ברואה אחר דם טוהר שדיה שעתא ואסיקנא דלוי וכו' הרי הראב"ד ז"ל כתב דמניקת דיה שעתא כ"ד חדש אע"פ שמת בנה או גמלתו א"כ ברואה אחר דם טוהר ללוי דיה שעתא הואיל והוא בתוך כ"ד תדש והש"ס פריך נדה דל"ו לרב דאמר מעיין אחד וא"כ אם לא נסתם מעין הרי אין זו ראייה ראשונה כל זמן שלא פסק המעיין ואמאי דיה שעתה וכן פרש"י שם עין היטב בסוגיא:
עוד כתב הרב רוב דמים שבאשה טמאים ואשכחן דסמיך רבנן עליה דהאי רובא אפילו לקולא דתניא קשתה שנים ושלישי הפילה וכו'. ואני אומר שאין בזו שום ראיה דכי אמרינן א"א לפתיחת הקבר בלא דם טמא קאמרינן וכיון דא"א אין אנו צריכין לראות הדם והרי מצינו בהלכות גדולות דחשו רבנן בכולהו נשי דלמא משלמת דם טמא לדם טהור אלמא ליכא למיסמך על הדין רובא להקל ואף תקנת רבי בשדות דאתקין ראתה שנים תשב ששה והן, פירשוה המפרשים אי משום דילמא יום ראשון דם טהור הוה ואף הוא אומר כשטמא אוי לי שמא טעיתי ולא סמך על רובה וגדולה מכל אלו שלא מנאה ר' יוחנן באותן מקומות שהלכו חכמים אחר הרוב ועשאוה כודאי זה ראיה לדברינו דכי אמרינן א"א לפתיחת הקבר בלא דם בלא דם טמא קאמרינן ולא משום דעל רובא סמכינן ואנו תמהים האיך הניח חשש דם טהור וחשש לשופעת ומדלפת אי דחז' ושפעה כנהרא ליתא כלל ומדלפת נמי מיעוטא דמעוטא הוא ולא שכיח:
עוד כתב הלכך הוו להו כל ימי העונה כיום א' ושעה א' ואפילו לר' יוסי דמיקל בעונות הוסתות בשעת הוסת מודה דחיישא. והא איהו הוא דכתב ברואה ראיה מרובה מתוך הנץ החמה דבתר תחלת ראיה אזלינן ואסורה בלילה ומותרת ביום ואם הכל בשעה א' הרי זה אסורה בין ביום ובין בלילה ואפילו לר' יוסי וכ"ש לר' יהודא ואם אנו חוששין לכל הנשים לשופעת ומדלפת אזיל ליה שיעוריה דרבא דאמר וכמה עונה הואיל והכל בשעה א' הרי כל הנשים אסורות יום ולילה ויותר מהמה אלא ודאי שאין לחוש אלא לתחילת הראיה ומכאן ואילך דמים שבתוך ימי נדתה הם ואינה קובעת בהם וסת כדאסיקנא בסוף פרק בנות כותים וא"ת דילמא מיקבע הוא דלא קבעא אבל מיחש חיישא ליתא דתנן אף על פי שאמרו דיה שעתה צריכה להיות בודקת חוץ מן הנדה ומ שקלינן וטרינן עלה בגמרא ילפינן שאינה צריכה בדיקה כלל לא לקבוע ולא לחוש היכא דחזיא ממעיין פתוח לפי שכל הדמים מפתח המעין הם שופעין: [הג"ה] ומ"ש הרז"ה ליתא דתנן וכו' ילפינן שאינה צריכה בדיקה כלל נא לקבוע ולא לחוש וכו'. מדברי הראב"ד ז"ל נראה אף דלא חששו בימי הש"ס למדלפות כמ"ש הרז"ה גופיה באות י' וז"ל ומדלפת נמי מעוטא דמעוטא היא ולא שכיח. אבל הראב"ד ז"ל חשש עתה בדורות האחרונים כמו הרבה דברים שאנו חוששים עתה יותר מדורות הראשונים וז"ל הראב"ד בשער הנ"ל שם ואשה זו כיון שהוחזקה בארבעה ימים או חמשה רצופים אינה בודקת עצמה ואינה יודעת אם מפסקת ביניהם או מדלפת הלכך חוששת לכולן עכ"ל והוי כמו מלתא דאיכא לברורי וחשש אולי לא תבדוק אבל חשש דדם טוהר שא"א בקיאין וכן חשש טועות לא נחוש בספיקא דרבנן זה נראה הוא סברת הראב"ד ז"ל אבל מ"ש הרז"ה ז"ל וז"ל ואם אנו חוששין לזולפת ומדלפת אזיל ליה עונה דרבא וכו' הא ודאי מהני עונה דרבא שתפרוש אותה עונה קודם התחלת ראייתה אף אם תראה תמיד בעונה קודם הלילה אסורה כל היום וימי משך הוסת הן קצור או ארוך דאף לר' יוסי צריכה לחוש וזה אותה עונה מקרי:
עוד כתב הרב והשתא דאמרינן דראיית עשרין וחמשא חיישא לה אי חזיא הכי תלתא זימני קבעה לה וסת לעשרין וחמשא ולריש ירחא והא דאמרינן דאין אשה קובעת וסת בתוך ימי נדתה ל"מ היכא דכולהו תלת זימני חזיא להו בימי נדתה דלא קבעה אלא אפילו חזיא תרי זמני וכו'. נראין דבריו סותרין זה את זה דהא אמר חזיא הכי תלתא זימני קבעא לה וסת ושוה הוא אשה שרואה עשרין וחמשא וריש ירחא תלתא זימני לאשה שרואה ריש ירחא וחמשא בירחא תלתא זימני ואם רצונו לומר באשה שהיא למודה לראות מקודם זה בריש ירחא בלבד כגון שראתה בו ג"פ בתחלה א"נ ריש ירחא וריש ירחא ועשרין וחמשא וריש ירחא ואחר כך הורגל' לראות בשניהם זה דבר ברור הוא כדתנן שאין האשה קובעת וסת עד שתקבענה ג' פעמים ואינה מטהרת את הוסת עד שתעקר ממנה ג' פעמים ובזה דברי הרב נכונים:
עוד כתב הרב וכה"ג שמואל נמי מודה דאע"ג דאחד עשר לא חזו למיקבע להו וסת איחזיא מעיקרא תרתי ראיות מריש ירחא לריש ירחא ובשלישית חזיא בעשרין בירחא ובריש ירחא דקיימינן ראיה שלישית בימי זיבה קבעה לה וסת הואיל ותרתי קמייתא חזיא ממעין סתום ול"פ שמואל בימי זיבה בהדי ר' יוחנן ור"ל. ונראה מדבריו כי ראיה שלישית שהיא בימי זיבה ממעין פתוח היא ואנו אין לנו רואה מתוך מעין פתוח אלא בתוך ימי נדה או בתוך ימי זיבה לאחר שראתה עד שתספור אבל בימים הראוים לימי זיבה פלוגתא דשמואל ור' יוחנן וריש לקיש היא ויחיד ורבים הלכה כרבים ופרושא דמתניתין כרב יהודא נקטינן לומר שאינה צריכה בדיקה לטהרות ומפלוגתא דרב פפא ורב הונא ברי' דרב יהושע לא גמרינן אלא דלא מנינן עשרין ותרין מעשרין ותרין כר"פ אלא עשרין ותרין מעשרין ושבע' מנינן כרב הונא ודאמר רב פפא בפרק האשה לא אמרן אלא למקבע אבל למיחש אפילו בחד זמנא חיישה לה ואע"ג דקאי לה בימי זיבה היא גופא איצטרכא ליה לרב פפא ולאו למעוטי דלא קבעה בימי זיבה אתאן עליה התם כדקא יליף מינה הרב אלא היא גופה קמ"ל דחיישינן אפילו בימי זיבה לדברי הכל אבל מה שאמר רב פפא בס"פ בנות כותים קמיה דרב יהודה מדסקרתא מקבע לא קבעא ההיא ודאי אליבא דשמואל קאמר ולית הלכתא כותיה:
ומה שאמר הרב הלכך היכא דרגילה למחזי מט"ו לט"ו דכל חדא וחדא קיימא לחברתה בתוך ימי זיבה רואין את האמצעיות כאלו אינן והשאר קובעות לה וסת מעשרין ותשעה לעשרין ותשעה דקיימי אהדדי בימי נדה. ואנו תמיהים על מה שאמר דכל חדא וחדא קיימא לחברתה בימי זיבה וא"א להיות הדבר כן אלא ראשונה ושלישית וחמישית הן בימי נדה ושניה ורביעית הן בימי זיבה ומה שאמר רואין את האמצעיות כאילו אינן אנו אין לנו בראיות כה"ג אלא כולן ימי זיבה הן להחמיר וכולן ימי נדה הן להחמיר דהא כולהו נשי האידנא ספק נדות ספק זבות משוינן להו ועוד מהיכא תיפיק לן דשבקינן ט"ו דביני וביני ומנינן מימי נדה לימי נדה דהיינו מכ"ט לכ"ט וראיות זבה שבינתים כאילו אינן והאמרינן בס"פ בנות כותים קסבר רב פפא עשרין ותרין מעשרין ותרין מנינן ונדה ופתחה מנינן מעשרין ושבעה דכהדדי אתו עשרין ותרין קיימא לה בהנך ימי זיבה לא שבקינן לה לההיא ראיה ולעולם מנינן ואזלינן מעשרין ותרין לעשרין ותרין אפילו כמה זימני ואע"ג דאיכא מינייהו ביני וביני ימי זיבה מיהא שמעינן דמנינן אפילו מראיות שבתוך ימי זיבה ואע"ג דפליג רב הונא עליה דרב פפא לאו מהדין טעמא פליג עליה אלא משום דכדלקמה נקטה ומראייה אחרונה ולא מראשונה ואף אנו נאמר בלמודה להיות רואה מט"ו לט"ו לראייתה אפי' למ"ד אין אשה קובעת לה וסת בימי זיבה אם ראתה כסדר הזה ה' פעמים קבעה לה וסת שכשתסתלק הראיה השנית והרביעית שהן בימי זיבתה נשארו לה ג' ראיות בימי נדה ולעולם מט"ו לט"ו מנינן שא' נעקרה ג' פעמים בזה אחר זה מיום ט"ו טהרה את הוסת כולה אע"פ שיש ביניהם ימים הראוים לראית זבה ואם נעקרה פעם אחת מיום ט"ו ואם היא של ימי זיבה טהרה כל יום ט"ו שהוא בא לה בימי זיבה עד שתחזור לראית בו ונשאר לה כל יום ט"ו שהיא בא לה בימי זיבה עד שתעקר ממנה ג' פעמים בזה אחר זה ואע"פ שיש מהם ימים הראוים להיות זיבה עקירה הוי דמט"ו לט"ו מנינן והאי דאיצטריך ר"י לפרושה למתניתין ברואה יום ט"ו לטבילה שהן כ"ב לראיתה לומר שאינה קובעת וסת בג' פעמים בט"ו לראייתה מפני שיש מהן שהן באים לה בימי זיבה אבל אם היתה למודה לראות כך ה' פעמים שבאו לה ימי ט"ו ג"פ בימי נדה קבעה לה וסת ואם נעקרה מהם ג"פ בזה אח"ז הויא עקירות שאינה מונה מעולם אלא מט"ו לט"ו ואפי' לרב יהודה משמיה דשמואל מ"מ אין אנו צריכים לכל הדקדוקים הללו כיון דקי"ל כר' יוחנן וכריש לקיש ודלא כרב יהודה דאמר שמואל ומתני' דהיתה למודה להיות רואה יום ט"ו כפשטא מוקמינן לה בט"ו לראיתה כנ"ל וישמע חכם ויוסיף לקח:
עוד כתב היכא דרגילה למחזי ה' ימים רצופין וחזיא תלתא מנייהו בתוך י"א ותרי מנייהו לבתר הכין קבעה בהו וסת. וכל מה שהאריך וכתב על זה אינה נראה כלל שאין אלו ימים הראויים לספירה כמ"ש שלא נאמרו ימים הראוים לספירה בגמרא אלא בשלא ראתה ראיית זבה אבל זו שכבר ראתה אין לנו אלו ימים הראוים לספירה אלא ימי ספירה ממש הם והם ימי זיבה ודאי ודינן כל י"א יום שראתה בהם שהם ימי זיבה ושומרת יום כנגד יום שהן בחזקת טומאה ואע"פ שאמרנו לפי דעתינו שהאשה קובעת לה וסת בימי זיבה מסתברא דכד קבעא וסת ליום ראשון הוא דקבעה אבל לשאר הימים אפילו לתרין יומא בתראי לא קבעה שהרי נפתח מעינה וכל מעין פתוח לא קבעה כלל ל"ש נדה ול"ש זבה כדאמרינן לפי שדמיה משוכין אחר פתיחת מעיינה:
עוד כתב הרב בקביעת הוסתות שחוששת בתחלת הוסתות לב' חששות לימי החדש שקובעין את הוסת בלא השואת הפלגה ולהפלגה בלא ימי החדש. ואני אומר מצאנו קביעת הוסתות על י"ז דרכים אחת מפסקת ב' מטעשת ג' חוששת בפי כרסה ד' חוששת בשפולי מעיה ה' שופעת דם טמא מתוך דם טהור ו' כמין צמרמורות אוחזין אותה ז' ראשה כבד עליה ח' ואיבריה כבדין עליה ט' רותתת י' גוסה י"א אכלה שום וראתה י"ב אכלה בצל וראתה י"ג כסכסה פלפלין י"ד קפצה וראתה ט"ו ימי השבת כגון בחד בשבת בחד בשבא ט"ז ימי החדש כגון ריש ירחא וריש ירחא י"ז הפלגה שוה שבין ראיה לראיה כדתנן היתה למודה להיות רואה יום ט"ו ל"ש לראיתה ול"ש לטבילתה שהם כ"ב לראיתה אחת זו ואחת זו היא הפלגה שוה שבין ראיה לראיה הרי אלו י"ז וסתות פשוטות חוץ מן המורכבות כגון שקבעה וסתם לימים ולקפיצות וחוץ מן הדילוג ואם באנו לומר שתחוש האשה בתחלת וסתה לכל אלו החששות אין קץ וסוף לדברינו הלכך מסתברא שאין לה לחוש אלא אחר שהיא למודה ומעין שהיא למודה ואין לנו אלא כל' משנתנו היתה למודה לראות יום ה' ושנתה ליום ב' זה וזה אסורין אבל בתחלת הוסת שאינה למודה עדיין לא נראה לנו שיש לה לחוש כל עיקר שאם באתה להטעינה כל החששות שהיא קובעת וסת בהן אתה מכלה בהבל ימיה:
עוד כתב הרב כיון שתלינן להעדה דשור המועד בקביעת וסתות וקי"ל הלכתא כשמואל בדיני הלכך מספקא לן הא מילתא ובנגיחתו עבדינן כשמואל לקולא לנתבע וגבי ראיות נקטינן חומרי דרב וחומרי דשמואל ואנו תמהים מזה דכי היכי דקי"ל כשמואל בדיני הבי קי"ל כרב באיסורי בין לקולא בין לחומרא ואין הדברים הללו כגון שדרה וגלגולת דודאי סתרן אהדדי אע"ג דמדמינן נגיחות לוסתות דמוי בעלמא הוא דמדמינן להו אבל לא תליא חדא בחברתה כגון טומאה וטרפה בשדרה וגלגולת וכ"ש דבהאי דינא אפסיקא לן הלכתא כרב באיסורי וכשמואל בדיני וכל היכא דאפסיקא הילכתא ל"ל אלא מאי דאמור רבנן ואע"ג דפליגי הלכתא אהדדי לא חיישינן מידי דהוה אנשואין ומלקיות דקי"ל כר' בוסתות ושור המועד כרשב"ג:
עוד כתב הרב מה שאמר שמואל לימים שנים לוסתות אחד וכו'. לית הלכתא כוותיה דאליבא דרב קאמר לה וקי"ל כרשב"ג בוסתות אלו דברי הרב ובגמרא לא הוזכרו דברי רב כלל אלא דברי חכמים וכך הוא אמור בגמרא אמר רב יהודה אמר שמואל זו דברי ר"ג ברבי שאמר משם רשב"ג אבל חכ"א אינה צריכה לא לשנות ולא לשלש ואין זו מחלוקת רב ור"ש אלא מחלוקת חכמים ורשב"ג ואע"ג דאמרינן וסתות ושור המועד כרשב"ג לאו מכלל דרבי פליג עליה בקביעת וסת וכי אפשר לומר דפליג רב בשור המועד ומקרא מלא הוא מתמול שלשום אלא סתמי סתמי דדמיין לפלוגתא דרב ורשב"ג נקטינן ולא אמרי בכולהו הלכה מכלל דפליגי ודאמרינן בפ"ק כולה כר' אליעזר ובוסתות סבר לה כרבי כי אתמר ההיא לענין דיה שעתה אתמר ולא לענין קביעות וסת והלכות עקורות הן ואין למידות זו מזו דאלת"ה דקאמר שמואל אבל חכ"א אינה צריכה לשנות בוסתות היכא אשכחן ליה לרב דקאמר בחד זמנא הויא חזקה ותו דקאמר למה שלא מנו חכמים שלשה מי אית לך למיתלי הא מילתא בטעמיה דרבי אלא מה אית לך למימרא גמרא גמיר לה שמואל לוסתות ומשום חכמים ולא משום רבי בלבד ה"נ לימים ושנים ולמה שלא מנו חכמים ג' משום חכמים קא גמיר לה שמואל ולא משם ר' מיהו בהא ודאי מודינא כיון דסתם מתני' כרשב"ג הלכתא כותיה ודאמר שמואל הרי אמרו לימים וכו' אמרו וליה לא ס"ל דסתם מתני' עדיף ועוד הא שמואל גופיה הוא דאמר עד שתשלש בדלוג ואין לנו להחמיר בוסתות דרבנן אלא בראיה ברורה:
עוד כתב הרב יש וסתות שהן מגופה שהן תלויין במעשה ובימים כגון אכלה שום וראתה אכלה בצל וראתה כסכסה פלפלין וראתה קפצה וראתה כיון שקבעה ג"פ ה"ז וסת. מיהו הנך כיון דמחמת אונסא קאתו לא קבעא לא בימים לחודייהו ולא בקפיצות ואכילות לחודייהו דתניא כל שתקבענה מחמת אונס אפילו כמה פעמים לא קבעה לה וסת עכ"ד הרב. ונראה מדבריו שזה כלל גדול לאכילות ולקפיצות שאינן קובעות לעולם אלא בימים ובקפיצות א"נ בימים ובאכילות ואנו אין לנו כן דלא אקרי אונס אלא קפיצה בלבד וכיוצא בה כל דבר שאינה עושה אותו מדעתה אלא על כרחה אבל אכילת שום ובצל שהוא מאכל תאוה וכל דבר שהיא עושה אותו מדעתה להנאתה אין זה נקרא אונס תדע דהא לא אותבינן מההיא ברייתא עליה דשמואל דאמר למה שלא מנו חכמים שלשה אלמא כה"ג לא אונס הוא וכן מפורש בתוספתא אי זהו אונס קפצה או חלתה או הכה בעלה או נשאה משאוי כבד וראתה זהו אונס ואע"פ שהמאכל והמשתה נקרא אונס לענין זב מפני שגרם לו חולי אבל לענין ראית נדה שהדמים יפים לאשה לא מצינו שנקרא מאכל ומשתה אונס אלא כמו שמפורש בתוספתא שהזכרנו ועוד אפילו קפיצות נמי שאמרו בהן שאינן וסת עד שתקבע בימים ובקפיצות לא אמרו אלא כגון דקפצה בחד בשבא וחזאי והדר קפצה בחד בשבת וחזאי וה"ה לריש ירחא וריש ירחא כיון שהרכיבה מתחלה קביעות הקפיצות עם קביעות הימים לא קבעה בהני קפיצות לחודייהו אלא בימים ובקפיצות בהדדי אבל אם מתחילה קפצה וראתה קפצה וראתה בלא קביעת הימים אלא בכל יום המזדמן לה קבעה לה וסת ודאוקימנא בגמרא לא קבעה לימים לחודייהו ולקפיצות לחודייהו תריצתא דברייתא הוא דתניא אפילו כמה פעמים לא קבעה לה וסת ולא הויא אוקימתא לשמעתא דרב הונא לא איירי בוסת מורכבת אלא בוסת פשוטה כגון שקפצה וראתה קפצה וראתה בכל יום שנזדמן לה והרי היא קובעת וסת לקפיצות לחודייהו ויש לנו ראיה בזה מדאשכחן ליה לרב הונא גופיה דאמר בפרק כל היד ל"ש אלא שאין לה וסת לימים ויש לה וסת לקפיצות דכיון דבמעשה תליא מילתא וכו' אלמא יש קביעות וסת לקפיצות בלא ימים ובמעשה בלבד הדבר תלוי ונראין הדברים במאי דקתנינן בברייתא דה"ה לכל וסת התלוי במעשה ואפילו שלא באונס אלא אונס איצטריכא ליה סלקא דעתך אמינא הוא הגורם ולימים לא ניחוש קמשמע לן דלא קבעה וסת לקפיצות לחודייהו והיינו דאמרינן עלה לימים פשיטא מכלל דקפיצות לחודייהו לאו פשיטא הוא שהם עיקר הגורם ומה שכתב שהיא חוששת לקפיצתה ומקפיצתה ואילך חוששת כל היום אנו אין לנו בזה כל היום אלא בתחלת הוסת או בסוף הוסת וכדתנן לענין מפהקת ומעטשת וכבר כתבנו דעתנו בזה: [הג"ה] כתב הרז"ה ז"ל ואנו אין לנו כן דלא אקרי אונס אלא קפיצה וכו'. לפי מ"ש בהג"ה אות ה' מדברי הר"נ א"כ כמו הקפיצות גורמות לוסת שיבא כמו כן אכלה שום וכו' דחדא היא והיא הגורמת לוסת שיבא משא"כ השנוין במשנתינו מעטשת וכו' שווסת גורמת להן שיבואו ולכך פירש רבה בר עולא דכל כיוצא בהן דמתני' לאתויי ראשה כבד עליה וכו' ואביי מקשי לר' יוסף מאי קמ"ל מתני' היא ע"ש ולא קאמר מתני' אתי לאתויי אכלה שום וכו' אלמא דכל כיוצא בהם דמתני' איירי דומיא דמעטשת וכו' שהוסת גורס להם והיינו ראשה כבד עליה וכו' ומ"ש הרז"ה ז"ל בסוף דבריו אנו אין לנו אלא בתחלת הווסת או בסוף וכו' בתחילת הווסת אם רגילה לראות מ"מ חוששת כל שעת ווסתה לפי הגירסא במשנה היתה למידה לראות תחלת הווסת כל טהרות שעשתה בתוך הוסת טמאות והוא נמשך לפי גרסתו טהורות כמ"ש בהג"ה אות ו']:
עוד כתב הרב וכל אלה אינם נעקרים אלא בג' פעמים כמו שנקבעו בשלשה וכל אלה חוששת לכל יום הוסת בין שיש להם שעה קבועה לוסת בין שאין להם, כך הם דברי הרב. והם צריכים עוד פירוש דמאי כל יום הוסת כל עונת הוסת והטעם שאמר בעל ההלכות ביושבת על דם טהור אין לתפשו על כך שהוא לא אמר שהיה שעת וסתה אלא דומה לשעת וסתה ולעשות לה היכר מדרבנן כדי שתדע שנטמא מעיינה אחרי טהרתו וכי היכי דלא ליתי לאחלופי בשופעת דם טמא מתוך דם טהור שהוא וסת וכ"ש ללוי דאמר נסתם הטמא נפתח הטהור ה"ז דומה יפה לוסתה השופעת אלא שזו תלויה בדמיה וזו תלויה בדמיה וברייתא דטועה לא הויא תיובתיה דחששא דרבנן היא ולא החמירו בה בטועה לאסרה מספק דדבריהם בכל ימי טעותה. שגיאות מי יבין מנסתרות נקני: