כתב הרב בדיני הספירה והבדיקה דאורייתא ואי לא חזיא אלא תרי יומי בסוף י"א כדחזיא בשלישי דהוא יום י"ב לסוף נדה ההוא יומא הוי תחלת נדה ויתבא עלה שבעה ימי כדין הנדה בין דחזיא בהו בין לאחזיא בהו ובתר ז' יומי בעיא למיתב עוד יומא בלא ראיה כדי שיהא ספירה ליום עשירי שראתה בתוך י"א ואפילו לי"א בעי שמור וכה"ג ואם לא ספרה ושמשה ליום שמיני לתחלת נדה נקרא גרגרן. איני יודע ולא מבין טעם דבריו כי יום י"א ברור הוא דלא בעי שמור דלא אשכחן תנא דאיבעי שמור אלא ב"ש וב"ש במקום ב"ה אינה משנה ולא כל דאדכר במשנה לב"ש הוא גרגרן לב"ה שאין גרגרן לב"ה אלא ביום שלאחריו דוקא מתוך שהוא קרוב לימי זיבה דילמא אתי למיגע באיסורא דאורייתא אבל לב"ש בעי שמור ואפילו לאחר ימי נדתה אם ראתה כל ימי נדתה כדין שמור של עשירי שזה וזה יש להן שמות מן התורה לב"ש ולב"ה לא מבעי שמור דרבנן אלא אפי' איסורא דרבנן ביום שלאחריו לית ביה אלא שנקרא גרגרן דלא אשכחן מאן דאית ליה איסור גרגרן אלא רב ששת דהוה סביר לה למפשטה מברייתא ואמר זאת אומרת גרגרן דרבנן אסור ושמעתיה אזלא כריש לקיש דאמר עשירי לא בעי שמור וכבר דחאה רב אשי ואמר נהי די"א לא בעיא שמור עשירי מי לא בעי שמור הילכך אין גרגרן אלא ביום שלאחריו בלבד:
עוד כתב הרב מדקתני הזב והזבה שבדקו עצמן ביום הראשון וביום הז' וכו' לא קתני בודקין אלמא מצות בדיקה כל ז' מיהו אם לא בדקו אלא בתחלתן ובסופן או בתחילתן ולא בסופן או בסופן ולא בתחילתן טהורה. ולדעתי אין ללמוד ממשנתינו הפרש בין לכתחילה ודיעבד וכבר מצינו שלמדו רבותינו מכגון זה הלשון אפילו לכתחילה כי ההיא דפשוט ליה רבי יוחנן לההוא סבא מדתנן רמ"א אם היתה במחבא והגיע עת וסתה ולא בדקה טהורה שחרדה מסלקת את הדמים אלמא כיון דאיכא חרדה מסולקין דמיה ולא בעיא בדיקה ואפילו לכתחילה וכן מפורש בחבור זה בכמה מקומות ואע"ג דקתני במתניתין ולא בדקה לא משמע ליה דיעבד אלא אפילו לכתחילה משמע ואלו לא נשנית משנתינו בלכתחילה ולא בדיעבד לא הוצרך תנא דמתניתין לשנות ביום הראשון וביום הז' דהא קיימא ליה לרב הזה דבדיעבד ביום א' סגיא בין בתחלתן בין בסופן בין באמצען הילכך אין לדקדק מלשון משנתינו לשון דיעבד ושלא ליתן פתחון פה לבעל דבר לחלוק אמור לו איידי דתנא ומצאו תנא שבדקו:
עוד כתב הרב ואם בדקה באמצע השבוע ולא בדקה לא בתחלת ולא בסופן לא שמעינן מסברא לקולא שהרי שנינו בהפסקת הנדה נדה שבדקה עצמה ביום הז' שחרית ומצאה טהור אחר ז' ימים בדקה ומצאה טמא הרי זה בחזקת טהור' הכא בעיא בדיקה הכא סגי לה בבדיקת האמצע וה"נ סגי לה בבדיקת האמצע. ואנו תמהים מזה תימה גדול מה ראיה בדיקת נדה הקלה לבדיקת זבה החמורה שזו אינה צריכה אלא הפרשת טהרה בין השמשות בלבד וזו צריכה שבעה נקיים ואם באנו ללמוד מבדיקה התחלה וסוף מנין לנו שתהא בדיקת האמצע כבדיקת התחלה או כבדיקת הסוף והרי רב הקדוש דקדק כמה בשאלותיו ששאל ששי וחמישי רביעי שלישי ושני מהו ואמר ראשון לא שאלתי וטעיתי שלא שאלתי ואנו היאך נלמוד בבדיקת זבה החמורה בדיקת האמצע מבדיקת התחלה או מבדיקת הסוף ועוד מה ראה לסמוך על רב דאמר תחלתן אע"פ שאין סופן וסופן אע"פ שאין תחלתן והא מפלג מפליג עלי' ר"ח דאמר תחילתן וסופן בעינן ור' חנינא רביה הוה כדאשכחן בפרק יוה"כ וכבר ראינו מקצת החכמים שכתבו דכל לבעלה לא בעי בדיקה כללא הוא וכל הבדיקות לענין טהרות נאמרו אבל לבעלה דיה בהרגשה בטומאתה ובטהרתה והם מסייעים דבר זה המעשה דרבינא דאעסק ליה לבריה ביה רב חביבא וכו' כדאיתא בפ"ק דכתובות ולא נתכוונו לנו הדברים הללו אלא שיש לסמוך על מעשה דרבינא דאעסק ליה לבריה וכו' שבזמן הזה שלא החמירו בנדה אלא ממנהג בנות ישראל סמכינן אדרב דאמר סופן אף על פי שאין תחלתן ודוקא בנדה אבל לא בזבה:
עוד כתב הרב כיון שהקלו בבדיקה שאפילו בשנים לנדתה בדקה ומצאה טהור הרי היא בחזקת טהרה אלמא בבדיקה כל דהו סגי לה. ואני אומר שאין בזה שום ראיה שאין זה קל שהקלו בבדיקה אלא היקל הוא שהקלו אחר הבדיקה ולעולם בדיקה יפה בעינן בכ"מ שצריכה בדיקה חוץ מעד שלפני תשמיש מפני שמהומה לביתה:
עוד כתב יש אחרת שצריכה בדיקה ובדיקתה בדיקה קלה והיא הרואה דם מחמת תשמיש שצריכה בדיקה פעם ראשונה שניה ושלישית. ואנו אין לנו בדיקה ברואה מחמת תשמיש אלא לאחר ביאה שלישית של בעל שלישי כדאיתא בפרק תנוקת ובדיקה חמורה שבחמורות היא בדיקת השפופרת אבל מתחלה אין לה בדיקה שכך אמרו משמשת פעם ראשונה ושלישית ולא הזכירו בה בדיקה כלל ודאי הרגשה היא ולא ראית בדיקה כאותה ששנינו היה משמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי ומה שסמך בדיקה זו על ר"ח בן אנטיגנוס ועל הלכות הרב אלפסי אסמכתא בעלמא היא להטיל פשרה בין הרב אלפסי ובין המקשים על דבריו ואנו כבר כתבנו דעתינו בזה במקום אחר כי דברי ר"ח בן אנטיגנוס באשה עסוקה בטהרות הם ובאשה שאין לה וסת ולא ברואה דם מחמת תשמיש וזה דבר פשוט וברור הוא ומי כהחכם ומי יודע פשר דבר:
ומ"ש הרב מדקתני סיפא אם יש לה וסת תולה בוסת מכלל דרישא בשאין לה וסת עסקינן. לא ניחא לן לפרושי הכי למימרא דברשיעי עסקינן שבא עליה סמוך לוסתה אלא כך נראה לנו פירוש אם יש לה וסת בוסתות דגופה כיון שפיהקה או שעטשה וכאותה ששנינו אלו וסתות וכו' הרי זה תולה בפיהקה או ראיתה או בעטושה ולא בתשמישה ואין זו רואה מחמת תשמיש עד שיתברר לה שוסת פיהוקה או עטישה מורכבת בתשמיש כך נראה לנו פירוש דבר זה והוא נכון אע"פ שלא מצינו לא' מכל המפרשים:
ומה שהביא הרב ראיה מדברי ר' יוחנן למדתי לדרבה בר בר חנה. אינה ראיה ודר' יוחנן לחוד ודרבה לחוד ולאו פליגין אהדדי דר' יוחנן לאו אהבאין מן הדרך קאי ובישנה נמי קאמר ודרבה בר בר חנה אע"ג דקאי אמתניתין באשה ערה עסקינן ולאו אברייתא קאי ערה אעפ"י שלא בדקה דקתני בין ערות בין ישנות אלא אמתניתין ובמתניתין לא תנן ישנות הלכך לא מוקמינן לה לדרבה אלא באשה ערה ואע"פ שלא בדקה בשעת וסתה אלא בסוף ואתיא כרב דאמר בדקה ומצאה טהור וכדאמרינן בפ"ק באשה שיש לה וסת כיון דתבעה אין לך בדיקה גדולה מזו הכא נמי בערה ובתביעה ולפי מ"ש הרב פליגא דרבה בר בר חנה על דרב ושמואל ור' יוחנן וריש לקיש משום ר' יהודה נשיא ועל דרב הונא שהרי הוא פירש דברי ריש לקיש כדברי רב הונא וכתב נמי דרב מודה דלכתחלה בעיא בדיקה א"כ נמצא רבה בר בר חנה חולק על כולן, וזה רחוק מן הדעת, והש"י ילמדנו טוב טעם ודעת: