כתב הרב בשער הפרישה ואפילו הפילה חתיכה לבנה ויש בה עצם וכו'. ואני אומר כי ר' בנימין בחתיכה לבנה ויש בה עצם יחידאה הוא ולית דחש לה ובכולהו תנאי לא אשכחן תנא דס"ל כותיה ואני קורא עליו ויות"ר הו"א לבד"ו דהא ליכא במינו מתקיים ולא מצורת אדם ואי איכא למיחש לפתיחת הקבר הוא דאיכא למיחש ולטומאת נדה ולא לטומאת לידה ונ"מ דלא בעיא למיתב י"ד יום לנקבה וסוגיין בגמרא כולה בגוף אטום ובושתו אטום וביד חתוכה כולהון דלא כר' בנימין שכל אלה יש בהן כמה עצמות ואין מטמאין את אמן טומאת לידה מחמת העצמות:
עוד כתב הרב גם יש במיני שרצים שהם דומין לחיות קטנות שבארץ כגון החולד והעכבר והתנשמת. לא הבינותי מה רצה לומר דקאמר שהם דומין לחיות קטנות שבארץ וכי דומים מאי הוי רבנן פליגי עליה דר"מ והלכה כרבים ואי משום דקאמר ר"ח בן גמליאל נראין דברי ר"מ בבהמה וחיה אין לנו כדברי המכריע בהכרעה דברייתא וכ"ש בהכרע יחיד במקום רבים. וכדי שלא יטעה אדם בדברינו אנו מאריכים בפירוש הדבר מצאנו בזה מחלוקת לר"מ וחכמים הא חדא מתניתין וחדא ברייתא המפלת מין בהמה חיה ועוף ר"מ מטמא הואיל דנאמר בהן יצירה כאדם והואיל ובמינו מתקיים בזו ר"מ לחומרא ורבנן לקולא מאחר שאין בו צורת אדם. פניו פני אדם ונברא בעין א' כבהמה בזו ר"מ לקולא ורבנן לחומרא וטעמא דר"מ דמטהר הואיל ואין במינו מתקיים שאין אדם ולא בהמה מתקיים בצורה הזו וטעמייהו דרבנן דמטמי מאחר שיש בפניו מקצת צורת אדם דיו ורב ירמי' בר אבא הוה ס"ל מעיקרא אף בזו ר"מ להחמיר ורבנן להקל כעין פלוגתייהו דמתני' לאו משום דשמיע ליה ממתני' ולא מדוקיא דמתני' אלא גמרא גמור לה הכין ואפכוה ניהליה רבנן ואיהו נמי הדר ביה ואמר אי תניא תניא והכל מודים בגופו ופניו אדם אדם ואע"פ שאין במינו מתקיים מאחר שכל צורת פניו אדם הרי זה ולד גופו אדם ופניו תיש ולא כלום שהרי אין במינו מתקיים ואין בפניו צורת אדם כשמעתי' דרב ירמיה בר אבא וכולה גמרא הוא דגמיר לה רב ירמיה הכין ואי קשיא לך מאי שנא גופו תיש ופניו אדם שאמו טמאה וגוף אטום אמו טהורה ואע"פ שכל גופו ופניו צורת אדם והא אשכחן דמטמי רבנן בנברא בעין א' כבהמה אע"פ שאין במינו מתקיים כלו כאחת זיל הכא במינו מתקיים וזיל להכא במינו מתקיים ויש בפניו מקצת צורת אדם אבל גוף אטום או ושטו אטום או נברא בעין א' באמצע או בירך א' באמצע אע"פ שכלו צורת אדם אין גוף אטום ולא שאר התמונות הללו מתקיימים בשום בריה בעולם והכל מודים שאמו טהורה מטומאת לידה ומ"ש רב אחא באפשר לפתיחת הקבר בלא דם כדבריו נ"ל ומה שהקשה עליו הרב מדקא מיפלגי רבי יהודה ורבנן בחתיכה ואע"ג דחתיכה לאו ולד הוא לאו קושיא היא שהחתיכה אע"פ שאינה ולד מ"מ נגמרה ברייתה לאחר מ' להיות בשר ויש בה פתיחת הקבר משא"כ בולד דקודם מ' דמיא בעלמא הוא ואין לו פתיחת הקבר ואין לנו ללמוד מים מתוך מ' משל אחר מ': [הג"ה] מה שהשיב הרז"ה ז"ל שתתיכה אעפ"י שאינו וולד מ"מ וכו' להיות בשר ויש בה פתיחת הקבר משא"כ וולד קודם מ' יום וכו'. תמי' לי הלא הראב"ד ז"ל כתב וז"ל אלמא במפלת רוח נמי אמרינן הכי דא"א לפתיתת הקבר בלא דם, איך אמר ר' יהושע מביאה קרבן ונאכל דלמא רוח הפילה כיון דאינה יודעת מה הפילה ואין לומר דמיירי בהוחזק עוברה וכריב"ל דף כ"ט דאמר עברה נהר והפילה מביאה קרבן ונאכל דרוב נשים וולד מעליא קאילדן דא"כ מ"ט דת"ק דאמר מביאה קרבן ואינו נאכל אטו ריב"ל כתנאי אמרה לשמעתיה ובסי' קצ"ד כתב הרב ב"י וז"ל הראב"ד בספר בעלי הנפש וכל הנך דאמרינן בגמרא נברא בעין אתת ובירך אחת באמצע אמו טהורה גוף אטום אמו טהורה ופניו ממוסמסין ופניו טוחות וגולגלתו אטומה וכמין אפקותא דדקלא ושיש לו ב' גבין וב' שדראות בכולן טמאה י"ד יום לפי שאין אנו בקיאין בצורות הללו ובעי נמי ז' נקיים לפי שא"א לפתיחת הקבר בלא דם מיהו בגוף אטום אדם יכול לעמוד עליו שאם אין לו צורת איברים והוא ניכר שלא נחתכו ממנו איבריו אלא שכך היה שלם אין אמו טמאה לידה ואפילו הוא בן ט' אבל טומאת נדה אית לה כדאמרן עכ"ל ובגירסת הראב"ד שלפנינו הוא בהדיא אף בגוף אטום אמו טמאה לידה י"ד יום לפי שאין אנו בקיאין וכו' וצריך לישב ז' נקיים וכו':
עוד כתב הרב אבל המפלת כמין קליפות כמין שערות כמין עפר כמין יבחושין אדומים אין כאן חשש לידה ואין כאן חשש פתיחת הקבר. נראה מדבריו דכי פליג ר' יהודה במתני' ארישא ואסיפא אבל באמצעיתא מודה. ואני אומר דמאי דאמרינן בגמ' במחלוקת שנוי ורבנן היא אכולה מתני' קאי ובכולה פליג ר' יהודה דאידי ואידי בריה נינהו ואית להו פתיחת הקבר תדע דאמרי' על מציעתא א"ה כי לא נמוחו נמי אמר רבא כי לא נמיחו בריה נינהו:
עוד כתב הרב הרואה דם יבש אע"פ שלא נמוח טמאה נדה. ואני אומר דא ודא אחת היא וראיה לדבר דאמרינן בפ' דם הנדה אימא ה"מ לח ונעשה יבש יבש מעיקרא מנא לן ותו הא דתנן המפלת כמין קליפות כמין שערה וכו' מנא לן א"ק יהיה יהיה רבויא הוא אלמא אידי ואידי חד דינא אית להו ומחד דינא נפקי ואם לא נמוח מנין היינו יודעים שהיה דם מעיקרו הלא זה הוא המפלת כמין עפר אדום שאם לא נמוח אני אומר בריה הוא וזה דבר פשוט וברור הוא ואני אומר להלכה ולא למעשה שכשהחמירו בנות ישראל על עצמן בדם נדה הוא שהחמירו לעשותו כדם זיבה אבל בדם לידה לא החמירו ואדינא דאורייתא קיימן ולא ילפינן האי מהאי כדאמרי' בגמ' דם נדה לחוד דם לידה לחוד ואם היא יולדת בזוב בודאי שהיתה צריכה לישב ז' נקיים מדם אבל בראיה א' ובקושי סמוך ללידת ולד א"נ ברואה תוך ז' ללידתה דיה בטומאת ז' לזכר וי"ד לנקבה דהא ז' להטומאה מלידתה ואין דמה מוסיף לה טומאה ותמה על עצמך היאך תטמא אותם בראיה א' ובקושי סמוך ללידתה להצריכה ז' נקיים אם זבה היא הא קי"ל דקושי סמוך ללידה בימי זיבה רחמנא טהריה וכ"ת דילמא קושי בימי נדה הויא נדה נקיים למה לה וכ"ת משום דכולהו נשי האידנא ספק זבות נינהו הרי זה אומרת מטמאיך לא טמאוני ואתה טמאתני ובדם טהור נמי אין שרש החומרא ממנהג בנות ישראל אלא מתקנת רב יהודה ודורו ואסמכוה אמנהגא דשארא והרב אלפסי מסתם לה סתומי: [הג"ה] מה שהשיב הרז"ה ז"ל ובכלהו פלוג ר"י דאידי ואידי בריה היא וכו' חדא וכו' סברת הראב"ד דהא אמרינן בש"ס על הך דרבה דא' כי לא נמוחו בריה הוא ומי איכא כה"ג וכו' אין דתניא אמר ראב"צ מעשה באשה שהפילה כמין שערות וכו' וקליפות וכו' וחכמים שאלו לרופאים ואמרו אשה זו כמין שומא יש במעיה וכו' וע"כ דמייתי עלה מדראב"צ להורות אם נמוחו חזינן דהוי דמא ואם לא נמוחו לא הוי דם רק בריה ומשומא שבמעיה נפלו הקליפות והשערות וכ"כ הרא"ש בהדיא משא"כ בהפילה דם יבש ודאי הוא דם ולכך טמאה אף בלא נמוחו וכמין עפר לאו כחתיכת דם הוא רק בריה עיין ברא"ש כי הבדיקה הוא רק לידע שאם לא נמוחו השערות והקליפות בידוע שאינו דס רק בריה הוא משומא שבמעיה משא"כ בהפילה דס יבש ודאי טמאה ולפתיחת הקבר לא חיישינן כלל בהמפלת כמין שערות וכו' דאם נמוחו הוא דם ואם לא נמוחו הוא משומא שבמעיה ומה שייכות פתיחת הקבר כאן ועיין בהרא"ש בפרק המפלת שהביא דברי הרז"ה בהשגה הנ"ל על דם יבש כגירסת הספר וסיום דבריו ולפתיחת הקבר לא חיישינן שבדבר קטן כזה אין בו פתיחת הקבר תדע וכו' דאמר ר"י במחלוקת שנוי' ורבנן הוא אבל ארישא דהמפלת כמין קליפה לא פריך דלא שייך בהנהו פתיחת הקבר והוא פלאו דהוא ממש להיפך מגירסת ספרים שלנו בדברי הרז"ה הנ"ל:
עוד כתב הרב כלה שפרסה נדה ולא נבעלה אסור להתיחד עמה בלילה וצריך להיות בבית אנשים ונשים, ובמסקנא כתב מיהו שמירת נשים לא בעינן ממעשה דר' יהושע שהלך הוא ותלמידיו לפדות ריבה א' והשכיבה בלילה תחת מרגלותיו. ואני אומר אין שעת הדחק ראיה ואין ללמוד ממעשה דר' יהושע אלא בכיוצא בו בתורה ובחסידות ובשעת הדחק אבל זו ברור לנו דכי קתני הוא ישן בין האנשים ואשתו ישנה בין הנשים אורחא דמלתא קתני ובכל שימור שמוציאו מאיסור יחוד דיו והייתי סבור דמ"ש הרב אסור להתיחד עמה בלילה ארחא דמלתא קתני ולאו דוקא עד שראיתי בסוף השער במנין הט' פרישות שכתב מוסף עליהם הנדה בימי חופתו ולא בעל שהוא אסור בכל אלה ואסור להתיחד עמה בלילה מוסף עליהן אשת ישראל שקנא לה ונסתרה שהיא אסורה בכל אלה ואסורה להתיחד עמו ביום ובלילה וקשה בעיני דבר זה כי המלך הזקן מושל רע למשול ביום ובלילה ואיננו מבדיל בין האור ובין החשך והוא אין לו עינים ולא בינה להבחין בין יום ובין לילה והיחוד מעבדי המלך עובד את רבו בין ביום ובין בלילה והמפטפט ביצרו עושה נחת רוח ליוצרו ובתורתו יהגה יומם ולילה עוד אני אומר להלכה אבל לא למעשה מדיוקא דגמרא דילן וממ"ש הרב אלפסי ז"ל בהלכותיו ההיא דרב ושמואל דאמרי הלכה בועל בעילת מצוה ופורש דוקא שהגיע זמנה לראות וראתה דעל ההיא פסקא דמתניתין גרסינן לה ומאי דקא מותיב רב חסדא מעשה ונתן לה רבי ד' לילות מתוך י"ב חדש הכין פירושא קס"ד כל תלתא ירחא חדא עונה דמטיא לה עונה רביעית בימי בגרות וקס"ד בוגרת שלא ראתה כנערה שהגיע זמנה לראות וראתה דמיא אלמא כל הלילה שלה בלא פרישה ובדין הוא דהוה יכול למרמי דרב אדרב דהאמר רב בוגרת נותנין לה לילה הראשון אלא מעשה אלים ליה לאקשויי כדמסקינן בגמרא הוא סבר מעשה רב ואע"ג דבגמרא אותבינה לרב מהאי מעשה כסבורים לומר דבוגרת בעלמא אית לה טפי מלילה הראשון דכי היכי דמהניא קטנות בנערות מהני נמי נערות בבגרות לא חש רב חסדא כל הני הדקדוקים דמ"מ קשיא מאחר שמצינו שיש לה כל הלילה לבוגרת וקס"ד ה"ה לנערה שהגיע זמנה לראות וראתה שבגבורתה של זו עומדת במקום של זו ושתיהן שקולות בשקול הדעת להקל ולהחמיר ולא דייך שאתה אינך מוסיף אלא שאתה גורע ואומר בועל בעילת מצוה ופורש א"ל רבא אהדורי אפרכי למה לך אותיב מתני' הלילה שלה וב"ש במקום ב"ה אינה משנה ובדין הוא דלדחיה ליה כדדחינן התם מי סברת כל תלתא ירחי חדא עונה א"נ שאני הכא דראתה מהיכא דלא ראתה אלא כיון דאיכא מתניתין קשיא בהדיא לא חש לכל זה והיינו דא"ל רבה אהדורי אפרכי למה לך אותיב מתני' והוא סבר מעשה רב ואסיקנא רב ושמואל דאמרי כרבותינו וכו' דרב אדדרב נמי לא קשיא שאני היכא דלא ראתה אפילו היא בוגרת מהיכא דראתה ואפילו היא נערה ודייקינו ליה להאי פירושא מעובדא דמנימין סקונאה דאמר ל"פ רב בין ראתה בין לא ראתה וכי ל"פ רב מאי הוי תיפוק לי' משום אידך דרב ושמואל דאמרי תרווייהו הלכה בועל בעילת מצוה ופורש וכו' אלמא אי לאו דראתה לא היה מנימין עושה ולא היה מת בדרך ולא היה שמואל קורא על רב לא יאונה לצדיק כל און שמעינן מינה דכל הני שמעתתא דריש פרקא הלכתא נינהו וכ"נ מדברי הרב אלפסי ז"ל שכתב הכל בהלכותיו ומה שהביא מן הירושלמי ומעשה דר' ינאי דעקר אפילו מתנוקת שלא הגיע זמנה לראות מדת חסידות היא וחומר שהחמיר ר' ינאי על עצמו וכל המחמיר תע"ב ואם ישאל אותנו שואל תינח דר' ינאי אפשר לומר שהיא חומרא לפי שמעשה היה אלא מימרא דשמואל בגמרא דבני מערבא דאמר כל ההיא הלכתא דריש פירקא אחרינא דנדה להלכה אבל לא למעשה הא קשיא דשמואל אדשמואל דבגמרא דילן לא החמיר שמואל אלא בהגיע זמנה לראות וראתה אמר כל ההיא הלכתא כל לאתויי מאי לאו לאתויי כלא מתני' ויש לנו להשיב בזה ב' תשובות גדולות שאם היינו אומרים דפליגין תרי גמרי אהדדי לא הוה בזה שום תימה ועוד יש לנו להשיב תשובה נכונה לעולם מימריה דשמואל אראתה ועודה בבית אביה קאי כעין גמרא דילן ומאי כל לאפוקי מדב"ש ולאפוקי מדב"ה דאפי' לב"ש שמחמירים במשנתינו ולא החמירו כל הצורך שלא הוזכרה פרישה במשנתינו כל עיקר שכשאמרו נותנין לה בעילת מצוה לא אמרו שיהא פורש ממנה מיד אלא דאם תחזור ותראה לאחר בעילת מצוה אפי' בו ביום או בלילה הוא חייב לפרוש ממנה דומיא דנתינת ד' לילות ועד שתחיה המכה שאין חייב לפרוש ממנה עד שתראה לאחר ד' לילות א"נ לאחר שתחיה המכה הכא נמי כשאמרו ב"ש במשנתנו נותנין לה בעילת מצוה שאם תראה לאחר מכאן אפילו בו בלילה פורש ממנה ואם לא תראה אחר מכאן אינו פורש לעולם ולדברי ב"ה אינו פורש כל הלילה ואפילו ראתה אחר ביאה ראשונה ולאחר הלילה אם ראתה פורש ואם לא ראתה אינו פורש נמצא שאפילו ב"ש לא חייבוהו לפרוש מבעילת מצוה ואיך כשלא ראתה אח"כ וכשחזרו רבותינו ונמנו גזרו שיהא פורש ממנה מיד עד שתספור ז' לראיתה שראתה מתוך בעילת מצוה וזה הוא שאמר שמואל כל ההיא הלכתא דפסקא אחרינא לאפוקי אפילו מבית שמאי שלא החמירו כל הצורך והיינו דאמרינן בגמרא דילן כי הוו בה ר' יוחנן ור"ל בתנוקת כלומר בפרקין דתנוקת לא הוו מסקי מינה כדסיק תעלא מבי כרבא כלומר שלא היו למדים לעשות מעשה לא כדברי בית שמאי ולא כדברי בית הלל בהגיע זמנה לראות וראתה אלא בועל בעילת מצוה ופורש ואם תשאל עוד מ"ט לא פירשו הכי בגמ' במימריה דרב בבוגרת כשאמרו אבל ראתה אין נותנין לה אלא בעילת מצוה בלבד למה לא אמרו שיפרוש דהא אית ליה לרב פרישה, תשובתך אין זה מקומו של הפירוש הזה להזכיר כאן הפרישה דאכתי לא נחתינן למעקרה למתניתין מקמי ברייתא ובמסקנא דאסיקנא כרבותינו שאפילו בנערה וראתה חייב לפרוש הוברר הדבר דבוגרת כל דכן הוא לפי' לא פירשו הדבר כאן אמרי סתם אין נותנין לה אלא בעילת מצוה ותו לא לרבותינו כדאית להו בפרישה מיד ולתנאי דמתני' כדאית להו בפרישה מיד בשראתה דם לאחר מכן ואפילו בו בלילה. כל זה כתבתי להגדיל תורה ולסיים דברי הרב אלפסי ז"ל והדן אותי לזכות המקום ידינהו לכף זכות:
ומ"ש הרב בבועל בעילת מצוה ממתין עד שימות האבר. אין לנו דבר זה אלא במשמש עם הטהורה וא"ל נטמאתי ורחוק זה מבתולה שדמיה טהורין. ואשריך שער הפרישה שנכנסת בטומאה ויצאת בטהרה: