סככה בפשתי העץ כו'. היינו סיככה בהוצני דאמרינן בגמרא דכשרה ואם דק וניפץ כו' והיינו סיככה בעניצי פשתן דאמרינן דפסולה מפני שנשתנית צורתו כו'. אמר המפרש רש"י פירש עניצי פשתן פסולה דהיינו משיתלבנו כדאמרינן התם במסכת שבת האונין משיתלבנו דלא מקבלי טומאה עד שיתלבנו אבל היכא דדייק ונפיץ כיון שלא נתלבן אינו מקבל טומאה והכריחו לפרש זה כי היכי דלא תיקשי ליה הא דהאונין של פשתן כו' שאם נפרש עניצי פשתן דדייק ונפיץ ופסולה משום דדבר המקבל טומאה הוא כמו שפירש הריא"ג קשיא מתני' דהתם דמשמע דאינו מקבל טומאה עד שיתלבן ואי משום הא לא אירא דהתם כי קאמר משיתלבנו משיהיה ראוי לליבון קאמר וכיון דדייק ונפיץ ראוי ללבון הוא כל זה לפירושם אבל לפירוש ר"ש והר"מ לא קשיא מידי דהכא כי אמרינן דדייק ונפיץ לא מסככינן ביה לאו משום דמקבל טומאה הוא אלא משום דנשתנית צורתו ולא מיחזי כגדולי קרקע והראב"ד נתן טעם אחר בהגהותיו מפני שעניצי פשתן ראויין לתת אותם בכרים וכסתות והרי הם מקבלים טומאה ע"י דבר אחר ולא פחיתי מבלאי כלים. ע"כ מפ"ק דסוכה. אמר המפרש חלף עשב שעושים ממנו חבלים ומחצלות ובלשון ערב נקרא חלפא ואפשר שהוא מין ערבה כדאמרינן בלולב הגזול כי תניא ההיא בחילפא גילי והכי איתא בירושלמי דאמרינן התם סיככה בחבלים אית תנוויי תנו פסולה ואית תנויי תנו כשרה מ"ד כשרה בחבלים של סיב ומ"ד פסולה בחבלים של פשתן ומסתברא דהא דחבלים של פשתן דקא פסיל בירושלמי דוקא בכיתנא דדייק ונפיץ כגון עניצי ולאו משום דמקבל טומאה שהרי חבלים אפילו של פשתן ושל צמר אינם מקבלין טומאה בפני עצמן אם לא ע"י חיבור סירוג המטמא כדמייתי התם פ"ק דמ"ק וכדאיתא במסכת כלים אלא מש"ה פסלינן חבלים של פשתן לסיכוך מההיא טעמא דפסלינין פשתן מפני שאין צורתו עומדת אבל בחבלים של הוצני פשתן כשרה וההיא דחבלים של פשתן לא הוצרך הרב לכתוב שהרי כתב הא דעניצי פשתן דפסולה וכ"ש כשעשה ממנו חבלים. ומ"ש הרב שהרי צורתו עומדת ר"ל שאע"פ שעשה מהסיב והחלף חבלים צורתן עומדת וניכר לכל שגידולי קרקע הן. ומ"ש ואין החבלים כלים ר"ל שאין לחבלים דין כלים לקבל טומאה שהרי חבלים אין מקבלין טומאה בפני עצמן כדכתיבנן וכדאיתא נמי בפרק במה אשה ומש"ה כיון שהסיב והחלף ניכרין בחבלים מותר לסכך בהן: