סכה שאוירה גבוה מעשרים כו'. ודוקא אוירה אבל אם היה הסיכוך משפת עשרים ולמעלה וכ"ש מקצתו למעלה מעשרים ומקצתו למטה מעשרים כיון שאויר הסוכה אינו גבוה יותר מעשרים כשרה דהכי מסקינן התם ריש גמרא דעירובין חלל סוכה תנן חלל מבוי תנן, ומיעטה בכרים וכסתות שנתן בקרקעיתה כדי להגביהה אינו מיעוט לפי שאין סופו להניחם שם כל ז' מפני הפסד ממונו ואפילו בטלם כלומר דאקצינהו דלא נקיט להו כל ימי החג ובטלינהו בפירוש אפ"ה לא הוי בטול דבטלה דעתו אצל כל אדם שאין דרך בני אדם לבטל כרים וכסתות על גבי קרקע כדי להדרס ולאבדם. מיעטה בתבן וביטלו הרי זה מיעוט דכיון שביטלו בפיו לא חיישינן דלמא ממליך ושקיל לה לבהמה, אבל בעפר סתם אינו מיעוט כלומר שאין יודע אם עתיד לפנותו תוך החג אם לאו אינו מיעוט כדאמרינן גבי אהלות בית שמלאוהו תבן או צרורות ובטלו בטל. ודייקינן בטלו אין לא בטלו לא וכ"ש עפר סתם דלא הוי מיעוט וכללא דמלתא שאין לנו מיעוט בטל אלא בביטול מפורש וצ"ע אם יכול לבטלו בי"ט דלא דמי לחמץ דהתם דעתו לבערו לגמרי אבל הכא הא אחשביה ומשוי ליה קרקע הסוכה ודמי לבונה דאי לא אחשביה לא ממעט ומסתברא דמבטל ליה שהרי אין בו מעשה כלל ואפילו מעשה זוטא כגון דבור דהא בביטול בלבו סגי. היתה גבוהה מעשרים אמה והוצין כו' כלומר הוצין של סכך דהיינו ראשיהן התלויין אם צלתן כו' כלומר אי שקלת ליה לסכך העליון יהא צלתן של אותן הוצין מרובה מחמתן כשרה ואע"ג דלא שקיל להו דכלהו כסכך עב דמו ואע"פ שמקצת הסכוך למעלה מעשרים לא מיפסיל בהכי אלא בחלל שהוא גבוה יותר מעשרים דהא חלל סוכה תנן כדכתבינן לעיל: