כתב הרב סכך על גבי מבוי שיש לו לחי כו'. אמר המפרש כגון דהך סוכה אין לה אלא שתי דפנות דעריבין שהמבוי פתוח לצד מזרח ודרום ומערב וצפון אית ליה דפנות והוא סכך ברוח דרום וברוח מערב והסכוך הכשר רחוק מן דופן צפון ארבע אמות דלא מצינן למימר דופן עקומה וגבי סוכה דעלמא בעינן טפח שוחק בדופן שלישית וגבי שבת דסוכה כשרה דמגו דהאי לחי שהוא לצד מזרח דופן לשבת שהרי יש למבוי שלש דפנות הוי נמי דופן לענין סוכה ואעפ"י שאין לאותו לחי טפח כדאמרינן התם לחיין שאמרו גבהן עשרה ארכן ורחבן כל שהוא אי נמי מצינן למימר דהא דסיכך על גבי מבוי מיירי דלית לה להך סוכה שתי דפנות דעריבן אלא כמבוי המפולש כגון שסיכך מצפון לדרום ודופן מערב הויא רחוקה ארבע אמות אפילו הכי סכך פסול בינו לדופן המערב שאם אין שם אלא אויר אפילו אינה רחוקה אלא שלשה לא חשבינן לה מסוכה דלא מצינן למימר דופן עקומה וגבי סוכה דעלמא בעינן פס ארבעה והכא סגי לה בלחי משום מגו דחשבינן ליה לאותו לחי מחיצה לענין שבת ה"נ לענין סוכה. והכי איתא אליבא דרבה דאמר התם במס' עירובין לחי משום מחיצה דלמ"ד משום היכרא לגבי סוכה לאו כלום הוא דהא בעינן מחיצה גבי סוכה ור"ש פירש סכך על גבי מבוי שיש לו לחי במבוי מפולש וקאמר דמגו דהא לחי הוי מחיצה לענין שבת לחייב הזורק מרשות הרבים לתוכו הוי דופן לענין סוכה. או על גבי באר שיש לו פסין. פי' ובפ"ב דעירובין תנן דהתירו חכמים משום עולי רגלים לעשות לבארות שברשות הרבים ארבעה פסים כעין דיומדין כלומר ב' עמודין ורואין כאלו יש מחיצה מזה לזה ונמצא הבור מוקף מחיצות וממלאין מתוכו לתוך המחיצות ואם סיכך על גבי הפסין כשרה לאותה שבת שבתוך החג בלבד, שמתוך שלחי זה ופסין אלו מחיצות לענין שבת פי' ומותר לטלטל בתוכן נחשוב אותן כמחיצות לענין סוכה פירוש כיומיה דלא משוינן להו מחיצות לחצאין לטלטל בתוכן מותר לישב בתוכן אסור דחיוב ישיבה ביומיה דסוכה הוא השתא דופן סוכה דקילא הויא דופן לשבת דחמירא ומשתרא למחיצות דשבת דחמירא לא כל שכן הויין מחיצה לסוכה דקילא אבל לשאר ימות החג אינה סוכה באותן מחיצות וכי תימא הא אמרינן התם לא הותרו פסי בארות אלא לעולי רגלים אבל לאינשי אחריני לא תריץ ואימא הכי דהכא נמי כי אמרינן כשרה לגבי סוכה מעולי רגלים קא אמרינן דסוכת עולי רגלים כשרה בפסי ביראות דכיון דפסי ביראות הותרו להם לענין שבת ה"נ לענין סוכה אבל הרי"ף הזכירה בהלכותיו אע"ג דהשתא ליכא עולי רגלים והטעם משום דהיכא דשכיכן מתיבתא שרינן להו פסי ביראות כדשרינן לעולי רגלים: