כתב הרב המתעסק בתקיעת שופר להתלמד כו' עד מן המתעסק לא יצא. אמר המפרש המתעסק מש"ה לא יצא כיון שאין כונתו לתקיעה גמורה וכן השומע ממנו לא יצא ול"מ אם השומע אינו מתכוין דלא יצא אלא אפילו מתכוין לא יצא דכ"ש הוא שהרי אפילו נתכוון התוקע לתקיעה גמורה להוציא עצמו לא יצא דבעיא שיתכוין משמיע להוציא את השומע כ"ש הכא דלא נתכוון התוקע לתקיעה כלל. ע"כ מפרק י"ט של ר"ה:
כתב הרב נתכון שומע כו' עד שיתכוין שומע ומשמיע. אמר המפרש הרב פסק כר' יוסי דסבירא ליה דמצות צריכות כונה וכר' זירא דאמר ליה לשמעיה איכוון ותקע לי וכפשוטה דמתניתין דקתני היה עובר אחורי בית הכנסת כו' אם כיון לבו יצא, ואע"ג דרבה משני ליה לצאת לא בעי כונה לא שבקינן פשוטה דמתניתין ומעשה דר' זירא משום שנויי דגמרא דסברא נינהו וכ"ש היכא דהוו שנויי דחיקי כי הנהו דרבה ותו נמי הך ברייתא שהביא הכא דנתכוון שומע כו' לא יצא עד שיתכוין שומע ומשמיע דאזלא אליבא דר' יוסי דנמוקו עמו והלכתא כותיה וכן נראה דעת הרי"ף מאחר שהביא הא דר' יוסי התם בפרק ערבי פסחים ואע"ג דפרישו רבוותא דהלכתא כרבא דאמר מצות אינן צריכות כונה לשם מצוה אבל הלכה היא שיתכוין שומע ומשמיע לשם תקיעה כי היכי דאמר ליה ר' זירא לשמעיה כו' אנן מאי דכתבינן משמע לן. ואע"ג דמצינו לתרוצי להא דהרי"ף ז"ל לסברא דרבוותא ומש"ה אייתי מלתא דר' יוסי התם ומה שכתבנו היא הנכון וכן דעת הר"ם:
Loading...
2:4
1
Loading...