תרנ"א
אחז"ל כל הנביאים נתנבאו בכה אמר ה' מוסיף עליהם משה בזה הדבר. ענין הפרש זה כמו החילוק בין עשרה מאמרות לעשרת הדיברות. כי מאמר היא רק לחוץ להודיע הרצון יהי רקיע. יהי מאורות. ודיבור הוא פנימיות עצם הדיבור. כענין שם מדבר שנקרא האדם מדבר. ולא אומר. כי הדיבור הוא בעצם לא במקרה כמו המאמר. ואמת שזה עצמו ענין החילוק בין זה לכה. כי יש כמה מדריגות בנבואה. ועצם הדיבור מתלבש ומתפשט אח"כ למדריגות אמירה ולכן באמירה כתיב כה ובדיבור זה. לכן כ' וידבר ה' כו' לאמר כי מהדיבור בא אח"כ אמירה. וכן הי' מעלת בנ"י בקבלת התורה שנגלה פנימיות דבר ה' בדיברות יותר מעשרה מאמרות. ומעין זה החילוק בין ימי המעשה שהוא כח עשרה מאמרות שבכל יום הי' בריאה מיוחדת יהי אור. רקיע. ובשבת לא הי' בריאה וכ' ויברך כו' את יום השביעי א"כ הוא בחי' עצם הדיבור. ובכל הימים שכ' ברכה כ' ויברך כו' לאמר כו' וכ' דברך כו' ויאמר להם כו' פרו ורבו. ובש"ק כתיב ויברך סתם והוא עצם הדיבור. ולכן בשבת ניתנה תורה שהם בחי' עשרת הדיברות כנ"ל. וזהו עצמו שכ' בזוה"ק בשבת דלא אשתכח בי' מזוני מה ברכתא אשתכח כו' אלא שהוא שורש הברכה ע"ש והוא כנ"ל. [אח"כ מצאתי בפסיקתא בהפטרה דשמעו שכ' כן דשבת נק' דבר דכ' ודבר דבר וכ' ואתה דבר אל בנ"י בפ' תשא ע"ש שפי' שמעו דבר ה' הוא על מצות השבת. ושמחתי שכוונתי לדעת רבותינו ז"ל כי ההנהגה בש"ק הוא מהקב"ה בעצמו לכן נק' דבר ה'] וכ' לעולם ה' דברך נצב בשמים הוא השרשים שלמעלה כנ"ל:
בענין בני ראובן ובני גד במד' ג' מתנות כו' בזמן שבאין בכח התורה כו' אל יתהלל חכם כו' ע"ש נחלה מבוהלת בראשונה. כי הנה באמת זה החלק הי' מוכן ומזומן בעבורם. אך כי ירושת ארץ ישראל למטה היא הכנה להשורש למעלה. וזה בא לבסוף כי הקב"ה באופן זה סידר העולם כמו שהאדם נברא בסוף שיכנוס לשבת מיד. וכמו כן הי' סדר כיבוש הארץ. מקודם עבר הירדן אח"כ ארץ כנען וירושלים ומקום ביהמ"ק באחרונה שאז שרתה השכינה בארץ. וכשנכנסו בנ"י לארץ נתקדשה א"י בהתגלות כח הארץ הקדושה כמ"ש במ"א פי' זאת הארץ אשר תפול כו'. והוא עיקר שלימות א"י שהוא מקושר בשורשו שלמעלה ולכן הוא מיוחד לבנ"י. שהם ג"כ דבוקים בשורש. והקב"ה בחר לו בנ"י כמ"ש יעקב בחר לו כו' וכמו כן בחר בציון. וכפי השלימות שנמצא בבנ"י כך מתוקן להם הארץ כמ"ש גוי אחד בארץ. ולכן מבקשין יוליכנו קוממיות לארצנו. פי' קומה שלמטה מכוון לקומה שלמעלה. וכשבאין לזה התיקון זוכין לארץ ישראל שהוא ג"כ מקושר בחלק שלמעלה. והנה אלה הג' חכם גבור עשיר הוא ג"כ בעבודת הבורא. חכם בתורה. וגבור לכבוש יצרו. ועשיר במצות ומעשים טובים. וגם בזה נאמר אל יתהלל. דלפי' הפשוט קשה וכי צריך אדם להתגאות במה שחננו הבורא. אך הלול הוא התגלות והתרוממות לב האדם. וכל החכמה והגבורה ומעש"ט אין מתקנים נפש האדם רק אם תכלית הכוונה לשמו ית' וז"ש אל יתהלל בחכמתו גבורתו עשרו כשהוא נפרד ומתחכם לעצמו ואפילו כובש יצרו כדי להיות נקי מחטא. רק הכל צריך להיות כדי לדעת הבורא ית' כמ"ש בזאת יתהלל כו' השכל וידוע כו' שיהי' לו דביקות והתקשרות בשורש כמ"ש אהללה ה' בחיי. ולכן הגם כי בני גד וראובן מצאו חלקם למטה. כאשר מרע"ה ידע כי עוד לא זאת המנוחה ומציאות חלק שלמעלה רק למטה בלבד לכן קשר אותו ותלאו כשיכבשו בנ"י כל ארץ כנען אז יהי' להם חלקם למפרע כדי שלא יהי' חלקם נפרד מהשורש שלמעלה כנ"ל. והקב"ה רוצה שבני ישראל יקבלו הכל בכח התורה מאתו ית'. ולכן איתא במד' שהפיל שרו של ארץ כנען כי כשנכנסו ישראל ניטל ההנהגה שע"י שר כמ"ש במד' כשבא בנו נותן לו מתוך פיו וכן צריך להיות לעולם ג' המתנות בכח התורה. ובשבת איתא מתנה טובה יש לי והיינו דכתיב ויברך כו' יום השביעי. וניתן לבנ"י באהבה שבנ"י יקבלו כל הברכה בכח השבת. ואלה הג' מתנות הם ג' ימים דקמי שבתא ודבתר שבתא. והם הג' דברים שדורש המד' בפרשת מסעי שצריכין להזכיר בבהמ"ז חיים זה החכמה תחי' בעלי'. ברית היא הגבורה הכובש את יצרו וניתן לבנ"י בכח הברית להסיר הערלה. וכן כתיב חגור חרבך. וע"ז מברכין אוזר ישראל בגבורה. ארץ חמדה היא עשירות. והכל בכח התורה שנק' לקח טוב [ונרמזין בשבת זכרון למעשה בראשית תחלה למקראי קודש זכר ליציאת מצרים ]: