תרנ"ב
הא לחמא עניא. דאיתא לחם עוני שעונין עליו דברים כי מצה היא מיכלא דאסוותא וזוכין ע"י המצה לקול תורה. רמז לדבר עונ"י גי' קו"ל. אכן כתיב עני חסר והוא קל בלא וא"ו והוא כמו דאיתא בזוה"ק מצה כד אתחברת עם ו' הוא מצוה ע"ש. א"כ המצה הוא הא והוא קול תפלה. דכ' הקל קול יעקב. קל ראשון חסר הוא קול תפלה. שני מלא הוא קול תורה. כדאיתא בזוה"ק פ' ויגש והקל נשמע כתיב חסר הוא קול צלותא ע"ש. והוא נק' מצה כדפי' בזוה"ק מלשון מצותא ומלחמה דאיתא שעת צלותא שעת קרבא. וזה הא לחמא עניא וזוכין על ידי זה אח"כ לקול תורה. מצ"ה גי' קל ה':
ליל שמורים כו' לדורותם. שמליל פסח נשאר שמירה על כל ימי השנה. כמו שהי' אז שמורים לדורות. כמו כן בכל שנה נשאר שמירה מלילה זו לכל ימי השנה. וזה רמז האפיקומן להשאיר חלק מהמצה על כל השנה. וכן כתיב למען תזכור ע"י לחם עוני זה כל ימי חייך:
פותחין הדלת בשפוך חמתך. לרמוז כי לעתיד יהי' הגאולה בהתגלות. דשם כתיב לא תצאו כו' מפתח כו' עד בוקר היא גאולה העתידה. שאז יהי' לנו רשות לראות מפלת הרשעים בפרהסיא:
בפסח על התבואה הביאו לפני עומר כו'. כי המועדות ניתנו ליתן ברכה על כל ימי השנה ולהיות בנ"י מקבלים כל הצריך להם בכח התורה ודביקות בשורש. כדאיתא במד' מטות ג' מתנות יש. זכה בחכמה בגבורה בעושר זכה בכל. אימתי כשהן מתנות שמים ובאות בכח התורה ע"ש. וכה"א אל יתהלל כו' בזאת יתהלל כו' השכל וידוע אותי. והג' רגלים רמז לג' מתנות אלו. חכמה הוא בקבלת התורה בשבועות. וגבורה בפסח יד חזקה ואיזהו גבור הכובש את יצרו ומלחמה זו היתה עבודת בנ"י בפרך. עושר השמח בחלקו בחג הסוכות זמן שמחתנו. ובנ"י מקבלין אלה הדברים בכח מועדות אלו שנק' מועדי ה'. ולכן יש הלל בג' רגלים כדכ' בזאת יתהלל כו' השכל וידוע אותי כו' באלה חפצתי הוא אלה מועדי ה'. וזה עיקר השמחה שיכולין לקבל מתנות שבעוה"ז בכח דביקות בשורש. וע"ז נאמר להנחיל אוהבי יש. כדאיתא במשנה מה בין תלמידי אברהם אבינו כו' אוכלין בעוה"ז ונוחלין לעוה"ב. היינו להיות דביקות כל ברכת עוה"ז בשורש. וזה בכח הג' דברים שהן מתלמידי אאע"ה. והם רמוזין בג' רגלים. פסח נפש שפלה לחם עוני. רוח נמוכה הוא התורה שיורדת למקום נמוך. עין טובה הוא בסוכות שבנ"י מקריבין ע' פרים על כל האומות ליתן להם את שלהם בעין טובה. וע"י ג' אלו זוכין למה שנאמר להנחיל אוהבי יש. כי הנה הקב"ה ברא יש מאין והצדיקים יש להם לברר זאת ולהחזיר היש לאין. וזה רמז העומר לבטל היש לאין. וזה הרמז במדרש שהקב"ה נתן לכל א' עמר מן ובנ"י מעלין עמר א'. והוא שהמן הי' מאכל רוחני שמלאכי השרת אוכלין אותו והקב"ה צמצם אותו שיתלבש בגשמיות והוא יש מאין. ובנ"י מעלין העמ"ר. גי' י"ש. אל האין. וז"ש במד' כי בזכות העומר ירשו את הארץ ואתה כו' בריתי תשמור ע"ש. שכמו שיש ברית בנפש ולהסיר הערלה כן יש בארץ. כמ"ש במד' עקב הקיש פרי בטנך לפרי אדמתך ע"ש ותבין:
איתא בגמ' המקיים המועדות מעלין עליו כאלו קיים השבתות כמ"ש ברש"י פ' אמור. דאיתא בשבת תחלה למקראי קודש. שהמועדות נק' מקראי קודש שהם הרגלים והתקרות שעל ידיהם יכול הקדושה להתגלות בעולם. והוא בכח בנ"י כמ"ש חז"ל ישראל דקדשינהו לזמנים. אבל תחלת הקדושה מקבלין בני ישראל בכח השבת קודש הוא לכם. ועי"ז יכולין להמשיך הקדושה במועדים. וכן סדר הברכה מקדש השבת וישראל והזמנים. וכתבתי במ"א רמז המשנה ג' כתרים הם כתר כהונה תורה ומלכות. והם ג' רגלים. וכתר שם טוב עולה על גביהם והוא בחי' השבת שהוא שלום שמו של הקב"ה כדאיתא בזוה"ק מאי שבת שמא דקוב"ה. ואיתא בזוהר שה"ש לריח שמניך טובים הם הימים טובים. ויתכן לומר כי שמן תורק שמך הוא השבת. כי הרגלים בזכות אבות. אבל השבת הוא שמו של הקב"ה והוא מתנה טובה בסייעתא דשמיא למעלה ממה שיכולין להשיג בכח עצמנו. וע"ז נאמר טוב שם משמן טוב. אבל המכוון הוא שבכח השבת יתמשך קדושה לכל הזמנים. לכן כתיב גם בשבת שבתון מקרא קודש. הגם כי שבת הוא בעצמו קודש כמ"ש בזוהר אמור. רק שהוא נותן קדושה לכל הזמנים לכן המקיים מועדות מעלין עליו כו':
בענין קי"ס אחר יצ"מ. דכ' ויוציאם בכסף וזהב. כי אחר יצ"מ זכו בנ"י לאהבת ה' כדכ' זכרתי לך כו' אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר. ואחר קי"ס זכו ליראת ה' כמ"ש וייראו העם את ה' ואיתא במד' תורי זהב זו ביזת הים. נקודות הכסף ביזת מצרים. כי ביציאת מצרים נתברר כל הפסולת מאהבות ורצונות שנתפשטו בתערובות טו"ר. כמ"ש מו"ז ז"ל פי' מאשפות ירים אביון. וכמו כן הוצרך להתברר יראות רעות מתערובות טו"ר וזה נעשה בקי"ס. והישועה בקי"ס היתה לדורות כדכ' יראת ה' טהורה עומדת לעד. לכן נרמז בתורי זהב שהוא מסודר ומתישב בקביעות יותר. ואהבה נק' נקודות הכסף כי התלהבות האהבה אינה בקביעות כמו היראה. וב' אלו אהבה ויראה כוללים כל המדות. לכן מסיים הפ' ואין בשבטיו כושל. כי באמת כל שבט יש לו דרך אחר וכל הדרכים נתבררו ביצ"מ. אך שורש כולם הם כסף וזהב. כידוע ששה שבטים על הר גריזים וששה על הר עיבל. ולכן איתא כי קי"ס הי' עפ"י דין. ומ"ש שהי' קטרוג הללו עע"ז כו' ויש לתמוה שהרי אמרו ז"ל מה תצעק כדאי הם והאמונה שהאמינו בי כו'. אך הפי' ע"י שהי' בקי"ס הכנה וישועה לכל הדורות כי יצ"מ הי' הצלה לפי הדור ההוא. אבל קי"ס הי' להיות הכנה על כל הדורות. לכן הי' הקטרוג שכל הדורות עתידין ג"כ לחטוא. ואדרבא ע"י שאותו הדור היו מתחזקים באמונתם הכין הקב"ה להיות אז הישועה לכל הדורות. ובזה מובן מ"ש והנה מצרים נוסע כו' וייראו מאוד. והלא ידעו כי ירדפו אחריהם כאשר אמר הקב"ה ואכבדה בפרעה. אכן לפי אשר הרגישו בנפשותם כי אין להם עוד שיעבוד במצרים ובמה יכולין לרדוף אחריהם. אכן מרע"ה ניחם אותם במה שהודיע להם כי כל הרדיפה הוא להיות ישועה זו הכנה לדורות. וכן הרמז מצרים נוסע אחריהם. אחריהם דייקא. בדורות הבאים אחריהם:
ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת לה' אלקיך. דאיתא בזוה"ק בפ' ה' איש מלחמה ה' שמו ר"א פתח על כן יאמר בספר מלחמת ה' את והב בסופה כו'. הענין הוא דשמו של הקב"ה שלום ומ"מ בשמו הוא נלחם. וכן הוא כל מלחמות ה' אהבה בסופה. וכן אחר כל המלחמות ביצ"מ היה בסוף השירה. וכן הוא בכל מחלוקת שהוא לשם שמים סופה להתקיים. והשלימות שבא בסוף הוא עדות שהמלחמה הי' לשם שמים שהוא מלחמת ה'. לכן אהבה בסופה. ובנ"י בכח התורה זכו לאותו השלימות. לכן נק' השולמית. וכל מלחמתן של בנ"י הוא השלום. וכ"כ אני שלום וכי אדבר המה למלחמה. פי' אף כשאני לוחם עמהם אני שלום. וזוכין לזה בכח התורה כדכ' ה' עוז לעמו יתן כו' יברך את עמו בשלום. כי בתורה כ' וכל נתיבותי' שלום. מהו כל נתיבותי'. פי' אפילו המלחמות שנעשין עפ"י התורה הם שלום. וכן הוא בששת ימים תאכל מצות שהם הקטטות ומלחמות שעם מצרים. ובשביעי עצרת שהוא כנופיא ושלימות שנעשה בסוף ע"י אלו המלחמות. והוא השירה שבשביעי של פסח. לכן איתא במד' כי שביעי של פסח כמו שבת. ושבת הוא שלום שמו של הקב"ה: Six days shall you eat matzot and the seventh day shall be an assembly for the Lord, your God. For it is found in the holy Zohar in the chapter [on the verse], The Lord is a man of war, the Lord is His name (Zohar, Beshalach 17:251 on Exodus 15:3), "Rabbi Eliezer began, Therefore the Book of the Wars of the Lord speaks of Vaheb in Sufah (Numbers 21:14), etc." The idea is that the name of the Holy One, blessed be He, is Peace [Shalom], but He nevertheless fights with His name. And likewise, all the wars of the Lord are with love [ahavah] in its end [sufah]. And so, too, after all the wars during the exodus from Egypt, there was song at its end. And likewise, after every argument that is for the sake of Heaven, its end is to be preserved (Avot 5:17). And the completeness [shleimut] that comes at the end is testimony that the war was for the sake of Heaven, that it was a war of the Lord. Hence there is love at its end. And the Children of Israel merited this completeness through the power of the Torah; that is why they are called Shulamit [in Song of Songs]. So all the wars of the Children of Israel are peace. And so it is written: I am all peace; but when I speak, they are for war (Psalms 102:7). And its explanation is [that] even when I fight with them, I am peace. And they merit this through the power of the Torah, as it is written: May the Lord grant strength to His people, etc. bless His people with peace (Psalms 29:11). As it is written about the Torah: and all of its paths are peace (Proverbs 3:17). Its explanation is that even the wars that are fought according to the Torah are peace. Likewise is it with Six days shall you eat matzot, for they [represent] the disputes and wars with Egypt; and the seventh day shall be an assembly, which is the grouping together and completeness that happened at the end as a result of these wars. And that was the song on the seventh day of Passover. And that is why it is found in the Midrash that the seventh day of Passover is like Shabbat. And Shabbat is Peace, the name of the Holy One, blessed be He.
בפסוק ימינך ה' כו' כתב רש"י ז"ל כשישראל זוכין אף השמאל נעשה ימין כו'. דאיתא וכי יש ימין ושמאל לפני הקב"ה אלא אלו מיימינין לזכות ואלו משמאילין לחובה ע"ש. וכשבנ"י זוכין. המשמאילין לחובה הוא על שונאי ישראל. ואז הכל נעשה ימין. שכן צריך להיות. כי השמאל הי' רק להכניע הרשעים כמ"ש שמאלו תחת לראשי שהוא שמירה לבנ"י. אך בגלות נסתר זה וכ' השיב אחור ימינו. אבל כשיש גאולה מתברר שהכל הי' הכנה בעבור בנ"י. וכ"כ וירא ישראל את היד הגדולה כו'. שכל מעשה מצרים הי' נראה כמו שמאל. ובגאולה נתברר שהי' רק חסד וגדולה. ולכן שרו שירה ושבחו גם על הגלות כמ"ש אמר אויב ארדוף כו'. שראו שהכל הי' רק לטובה. ולכן וייראו העם את ה' יראת הרוממות. כי הירא אלקים הוא יראת העונש. וייראו את ה' הוא כענין הנ"ל השמאל נעשה ימין: