ואין בין נדוי להפרה כלום וכו'. מה שהעיר הגהמ"יי על רבינו מהסוגיא דמ"ק וכן מה שהשיג הרמ"ך הביאו מרן בהלכה ז' וכן מה שתמה הר"ן בנדרים ז' ב' ד"ה וש"מ אין בין נידוי להפרה מכל ההערות האלה הצלתי בס"ד את רבינו וביארתי לעיל בהלכה ז' דבריו כי לא נמצא בהם עולה ובצדק כל אמרי פיו.
וכן הי' דרך חסידים הראשונים שומעין חרפתן ואינם משיבין וכו'. כתב הסמ"ג בחלק הלאווין מנין י"ב כל הנוטר לא' מישראל וכו' מפורש במסכת יומא, עוד אמרו שם כל ת"ח שאינו נוקם ונוטר איבה כנחש אינו ת"ח וכו' ומסיק דת"ח צריך שיהי' עלוב ולא עולב דנקט לי' בלבי' וכי מפייסין אותו מפייס וכתב הר"מ דהתם מיירי בת"ח שביזו אותו בפרהסיא שאסור לו למחול וכו' ושאר כל אדם שמתקוטטים עם חבריהם וכו' מדת חסידות הוא להעביר על מדותיו וכו' וכן דוד מתפאר בעצמו ואמר אם גמלתי שולמי רע וגו' ואיש חסיד הי' אומר כל אימת דהוי סליק לפורי' שרי ומחול לכל מאן דמצער לי, והקשה הגאון מהרש"ל בביאוריו דהא האי חסידא ודאי ת"ח הוי דכל היכי דקאמר מעשה בחסיד אחד הוא ר' יהודה בן אילעי או ר' יהודה בן בבא, וכן דוד ת"ח מובהק הוי ולמה לא הי' מתנקם כשחרפוהו אויביו ומצערים אותו, ואפשר דמלך בפרהסיא דינו כמו ת"ח שלא בפרהסיא דהכל יודעין כי המלך פורץ גדר ומי יאמר לו מה תעשה רק משום חסידות הוא מונע עצמו ולית בי' משום בזיון התורה וכו', ואחרי העתרת המחילה הראוי' לכבודו אמינא כי אין דבריו מוחוורין כלל דהא אמרינן בקדושין ל"ב מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול ועאכ"ו לענין בזיון דהוא חמור טפי מהעדר כבוד, ומלבד דכל משכיל יבין מדעתו אמתת הסברא הזאת הנה מקום אתי להביא ראיה ברורה מהא דאמרינן התם הרב והאב שמחלו על כבודם כבודם מחול וא"צ לכבדם ואפ"ה לבזותם אסור ואפילו קצת הידור צריך לעשות נגדם דבהעדר כבוד לגמרי איכא בזיון כמבואר לעיל פ"ה ובי"ד סי' רמ"ב וכ"כ מרן פה בשם תשו' הריב"ש סי' ר"כ, וא"כ הוא באביו ורבו ק"ו במלך דהא כבוד המלך עדיף טפי דהוא אינו יכול למחול על כבודו משא"כ הרב והאב, ועיין בתו' דסנהדרין י"ט בד"ה ינאי המלך עמוד וכו' וא"כ בזיונו של מלך ודאי לא ניתן למחול, אולם לדעתי העני' הדבר ברור דהא דאמרינן דאין המלך יכול למחול על כבודו ובזיונו היינו בפרהסיא דוקא משום דכתיב שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך, אבל בצנעה ליכא משום פגם בכבוד המלכות דאין רואה ולא יוודע מאומה מה מעשיהם במחשך ושפיר יכול המלך למחול על כבודו ועל בזיונו, וכן מחלק התלמודא בכתובות ק"ג בין בצנעה ובין בפרהסיא לענין לכבדו ביהושפט מלך יהודה, וכן פסק רבינו בהלכות מלכים פ"ב וא"כ מה שאמר המשורר אם גמלתי שולמי רע על אותן שחירפו אותו בצנעה אמרו דבכה"ג ס"ל להמהרש"ל דאפילו מלך יכול למחול על כבודו ועל בזיונו, אפס מלשון המהרש"ל נראה דמפרש הקרא דרך כלל שלא גמל לשום אדם רע והיינו דשייל דהיו טובא שחרפוהו בפרהסיא ואפ"ה אמר שלא שלם גמול רע ומשמע לשום אדם והרי בפרהסיא ודאי אין המלך יכול למחול על כבודו וכ"ש על בזיונו, ומאי דאסבר לן הגאון משום דהמלך הוא תקיף ומושל יש להקהות בזה דממשלת המלך ותקפו הוא ע"י עמו ואנשי מלחמתו והם לו עזר מצריו להכניע רבים תחתיו ואם ריב ומדון בין העם ומתלוננים באמרם ננתקה מוסרות המושל מעלינו ונשליכה ממנו עבותימו ונקלה הוא לעיני ההמון הסכלים, מי יקום לו עם מרעים ללחום עמהם, כי נבער העם מדעת ובחמה שפוכה יתקצפו במלכם להוריד לארץ כבודו ומי יהי' בעזרו וכי תושיע לו ימינו לבד נגד רבים הקמים עליו ויחוגו וינועו כשכור והוא לבדו כשה בין זאבי ערב הטורפים ואין מידם מציל לכן צריך המלך לנהוג עצמו על האופן שתהא אימתו מוטלת על כל העם ויראו מפניו ואליו תכרע כל ברך.
אמנם מ"ש מהרש"ל דכל סתם חסיד הוא או ר' יהודה בר אילעי או ר' יהודה בן בבא, הנה אמת ונכון הוא דכל היכי דאמרינן בתלמודא מעשה בחסיד אחד כדאי' ב"ק ק"ג ובתמורה ט"ו אבל בסתם חסיד שהזכיר הסמ"ג וכן מ"ש רבינו דרך חסידים הראשונים שומעין חרפתן כוונתם על כל תמימי דרך המתנהגים לפנים משורת הדין בעשיית הטוב והישר, ויש לי להביא ראיי' שאין עליו תשובה דאין כוונת הסמ"ג במאי שהזכיר החסיד על ר"י בן אילעי או ר"י בן בבא, דשם החסיד שאמר דבר זה שהביא הסמ"ג משמו, והוא שאמר כל אימת דהוי סליק לפוריא שרי ומחול וכו', מבואר במסכת מגילה כ"ח דהוא מר זוטרא חסידא, וכן מבואר שם דר' נחוניא בן הקנה התנהג כן דאמר מימי לא עלתה קללת חבירי על מטתי והענין אחד עם מה שאמר מר זוטרא חסידא ולכן הסמ"ג שהביא מאמר דכל אימת דהוי סליק לפוריא וכו' כתב האי חסידא לשון יחיד דמר זוטרא הוא דאמר כן ורבינו שלא הביא הדברים כהווייתן בלשון מר זוטרא כתב דרך חסידים הראשונים וכו' לשון רבים וכוונתו על שני אלה מר זוטרא חסידא ור' נחוניא בן הקנה וכן שאר חכמי ישראל הרבה דבלי ספק נהגו במדה זאת, האמנם בגי' התלמודא שלפנינו לא נאמר מלת חסידא אלא כי הא דמר זוטרא כי הוי סליק לפוריא מלבד די"ל דהסמ"ג מתארו בשם חסידא ממעלותיו הנשגבות ומדותיו היקרות אף זו הר"ן בפ"ק דר"ה במאמר רבא שם כל המעביר על מדותיו וכו' הביא הנוסחא בגמרא דמגילה מר זוטרא חסידא,וכ"ה בגי' מרן פה ובי"ד סי' של"ד, וזמנין טובא מצינו דמכנה התלמודא למר זוטרא בתואר חסיד עיין מ"ק י"ז ובנדרים ז' ובמס' ב"מ כ"ד ובסנהדרין ז', וא"כ גם אם נדחק לומר דתרי מר זוטרא הוי (מה שלענ"ד אינו נראה אמיתית) מסתמא בעל המאמר דמסכת מגילה הוי מר זוטרא חסידא שהתנהג במדה מעולה ויקרה כזאת לפנים מש"ה לכן דברי הגאון צ"ע.
ובעיקר קושיתו דלא הי' רשאי למחול על קלונו כיון שהי' בפרהסיא, יסלח לי האדון מהרש"ל באמרי כי אשתמיטתי' לי' לפי שעה מ"ש הר"ן בפ"ק דר"ה במאמר הנזכר ממה שאמר מר זוטרא חסידא כי הוי סליק לפוריא יצא לו לרבינו לחלק בין אם ביזוהו בפרהסיא לבין אם ביזוהו בצנעה, היות לכאורה סותרים אהדדי מאמר מר זוטרא במגילה עם מה דאמרינן ביומא כ"ג כל ת"ח שאינו נוקם ונוטר כנחש וכו', וניחא לי' לרבינו לחלק דביומא איירי שהי' לו לת"ח קלון מזולתו בפרהסיא אסור לו למחול אלא מפני כבוד התורה הוא צריך להיות נוקם ונוטר כנחש, ומאמר מר זוטרא הוי במי שעשה לו קלון בצנעה במקום אין רואה (ועוד מחלק הר"ן בין בזיון למצער דבזיון גרע טפי ואינו יכול למחול) וכן מרן מחלק כן מדעת עצמו ולא הזכיר האדון כי הן הן הדברים הנכתבים בספר הר"ן ואולי משגה הוא לפי שעה, אבל בספרו הארוך בי"ד סי' של"ד הובאו ביתה יוסף דברי אדונינו הר"ן, ומעתה חלפה ועברה קושית הגאון מהרש"ל, אמנם יש לגמגם לפי תי' הר"ן דמר זוטרא איירי בצנעה דהא קאמר שרי ומחול לכל מאן דמצער לי ומלת "לכל" הוראתו כוללת ומשמע אף אותן שחרפוהו וגדפוהו בפרהסיא ולאלה אינו רשאי למחול מפני כבוד התורה, ולומר דכוונת ומחשבת מר זוטרא היתה רק על אותן שבזוהו בסתר דחוק הוא דא"כ לא בטא בשפתיו מה שגמר בלבו, ואולי בעבור זה אין דעת מהרש"ל נוחה בתי' הר"ן דמאמר מר זוטרא אינו מורה על זה אבל עכ"ז הי' לו עכ"פ להביא דברי הר"ן ולהקהות בו מה שיש לגמגם בדבריו, וחלקי אמרה נפשי להצדיק דברי הר"ן ומרן פה, דהנה במבזה ת"ח בפרהסיא ישנן ב' דברים לגריעותא הא' מה שנוגע לכבוד התורה שהיא מושפלת בעיני הרואים כי זה האיש העיז פניו נגד הת"ח והוא כאלם לא יפתח פיו לנקום נקם ממנו אלא שומע חרפתו ואינו משיב ויאמרו דלת העם אין נחת רוח בתורה וכמ"ש רש"י במגילה אהא דאמרו שם כל ת"ח שמברך לפניו אפילו כה"ג ע"ה וכו' שהרואה ת"ח שפל לפני ע"ה אומר אין נחת רוח בתורה והוא בכלל משניאי שגורמין לבני אדם לשנוא התורה, ודבר זה לא יפול עליו לשון צער דצער ענינו הוא דבר המכאיב את הגוף אלא זה שמו בזיון שמעורר יגון בלב הת"ח ע"י שרואה כי במה נחשב הוא תורת ה' בעיני המבזה, וענין השני הוא הצער דאפילו לא ביזה את הת"ח אלא בסתר כי אין שם איש זולתו מ"מ מגיע לת"ח המבוזה צער בגופו, כדאי' בב"ק צ"ב דיש הבדל בין בשת לצער, ופירש"י דהצער הוא שדואג על בשתו והוא גדול מהבשת וה"נ הבזיון לת"ח גורם התפעלות בנפש המבוזה והוא מכאיב לגופו, ולהיות סבת הצער היא הבזיון לכן על דרך העברה הוא מתואר בשם בזיון.
והיינו דאמר מר זוטרא שרי ומחול לכל מאן דמצער לי שימחול הקב"ה לכל מי שעשה דבר הנוגע לעצמי בין למי שחרפני בסתר דאז אין כאן עון להמחרף אלא אחת מה שגרם התפעלות בנפשי המכאיב גופי, ובין למי ששחק ולעג בי בפרהסיא האמנם החלק מהעון אשר חטא המתואר בשם בזיון מה שהוא נוגע לכבוד התורה אין בידי למחול לו, אבל החלק הזה שיש בעון ההוא המתואר בשם צער שהוא נוגע לי לעצמי זה החלק שרוי ומחול לו וסר עונו, והיינו שדקדק מר זוטרא בלשונו ואמר לכל מאן דמצער לי ולא אמר לכל מאן דמבזה או זולת מהלשונות המורות על עשיית קלון ועיין בר"ן פ"ק דר"ה שהרגיש בזה הדקדוק ולפי האמור דפח"ח ומזוקקים שבעתים.
אולם תי' זה עולה יפה בדברי מר זוטרא חסידא אבל ר' נחוניא בן הקנה דאמר מעולם לא עלתה קללת חבירי על מטתי ולשון קללת אינו סובל הפירוש שאמרנו ותקשי נמי קו' הר"ן ודעמי' דהא אם חרפוהו חביריו בפרהסיא אינו רשאי למחול ועלתה לפעמים קללת חבירו על מטתו לפיכך נראה לענ"ד בישוב קו' הר"ן בפשיטות דר' נחוניא בן הקנה ומר זוטרא חסידא היו נזהרים מאד בתכלית הזהירות שלא יהי' להם דבר עם שום אדם בפרהסיא גם אם היו שומעין חרפתן בסתר אינן משיבין ובזה לא הי' אפשר לשום אדם לבזותם בפרהסיא כי הרחיקו עצמן מאד במקום אשר יש שם רואה מפגע רע ומאדם רע לבלתי תבוא תקלה לזולתן על ידן ורק בסתר הי' אפשר שיקרה כן כי יבוא איש חמה ויעיז פניו נגדם לשפוך בוז על נדיבים ולכן שפיר קאמר ר"נ בן הקנה ומר זוטרא חסידא מעולם לא עלתה קללת חבירי ושרי לי' מארי לכל מאן דמצער, ודע שהריטב"א ביומא שם הובאו דבריו בס' עין יעקב, והמהרש"א בח"א עמדו ג"כ בקו' זאת מסתירת דברי התלמודא אשר העיר עליו הר"ן בפ"ק דר"ה ותמיהני על המהרש"א שלא העלהו על זכרונו בזה ואולי אשתמיט' דברי הר"ן לפי שעה, ובדברי הריטב"א ובמהרש"א יש טעות הדפוס וחלוף המקומות תחת פרק כל כתבי צריך לומר בפרק בני העיר במגילה, גם לשון תיתי לי שהעתיקו ליתא בנוסחתינו.
אבל ת"ח שבזוהו או חרפו אדם בפרהסיא וכו'. עיין מרן והרחבתי הדבור בס"ד בזה לעיל ד"ה וכן הי' דרך חסידים וכו', והרב בלח"מ התעורר לפמ"ש רבינו לחלק בין ביזוהו בצנעה לביזוהו בפרהסיא תקשי מהא דאמרינן ביומא כ"ג וצערא דגופא לא והתניא הנעלבין ואינן עולבין וכו' דנקט לי' בלבי' והאמר רבא כל המעביר על מדותיו וכו' דמפייסו לי' ומפייס ומאי קושיא דלמא רבא מיירי שבזוהו בצנעה לכן ראוי לו לעבור על מדותיו ומה שאמר ר"י דמותר לקחת נקם משום צערא דגופא איירי שבזוהו בפרהסיא ואסור לו למחול לדעת רבינו, והעלו רעיוני בס"ד דבר נכון בישוב זה דיש לדקדק בלישנא דרבא דאמר מעבירין לו על כל פשעיו הי' לו לומר מעבירין לו פשעיו, אולם כוונת רבא לכלול בין הפשעים שעשה בצנעה שאין בהן חילול השם כלל ובין הפשעים שעשה בגלוי שיש בהן חילול השם אפ"ה מעבירים אותן למעביר על מדותיו, דמדה במדה לא בטלה כמו שדרשו רז"ל בפסוק בסאסאה בשלחה תריבנה, וכשם שהוא מוחל לב"א שפשעו נגדו אף הקב"ה מוחל לו על אשר פשע נגדו יתברך, אפס יתכן זה אם האדם מעביר על מדותיו גם נגד מי שפשע בפרהסיא גמול ידו ישלם לו הקב"ה ומוחל ג"כ לו על אשר פשע בגלוי, אבל אי נימא דרבא לא איירי אלא שמעביר על מדותיו נגד מי שפשע בסתר נגדו אליו לבדו הוא נושא עונו, ולא למי שפשע נגדו בגלוי וגלה קלונו ברבים לזה אינו מעביר ונוטר לו עונו, אינו ראוי דהקב"ה יעבור לו על כל פשעיו אפילו מה שפשע נגדו ית' בגלוי ויש בו חילול השם דאין זה מדה במדה, ואם האדם ילוד אשה אינו מעביר על מדותיו נגד מי שחטא נגדו בפרהסיא, גם הוא יתברך לא יתרצה ויתפייס על הפשעים הנגלות לנו ולבנינו, והרי רבא אמר על כל פשעיו לכן הוכרח התלמודא לשנויי דאי פייסי' לי' מתפייס, וכן הוא יתברך מתפייס בתחנונים אם ישפוך החוטא לפניו שיחו מעביר לו על כל פשעיו.