Seder Mishnah on Mishneh Torah, Torah Study 6:14

המזכיר ש"ש לבטלה או לשבועה בדברי הבאי וכו'. (א) וכ"כ רבינו בהלכות שבועות פ' י"ב הלכה ט' השומע אזכרת השם מפי חבירו לשוא וכו' ה"ז חייב לנדותו וכו' וכן אי' בנדרים ז' והנה הר"ן שם בפירושו דמה שאמרו הוא עצמו יהא בנידוי לא שהוא מנודה מעצמו אלא הב"ד מנדין לאיש ההוא ששמע אזכרת השם לבטלה ולא נידהו וכ"ז שלא נידו הב"ד בפירוש לאותו השומע אינו מנודה, וראייתו דלא גרע השומע מהמזכיר ש"ש לבטלה דהוא אינו מנודה כ"ז שלא נידוהו הב"ד או השומע, ואיך יהי' השומע חמור ממנו להיות מנודה מעצמו לאשר לא נידה למזכיר ש"ש לבטלה, והרב בלח"מ הכריח דדעת רבינו דאם השומע אזכרת ש"ש לבטלה לא נידהו להמזכיר הוא מנודה מעצמו אף קודם שנידוהו הב"ד מדלא חשיב רבינו בהדי כ"ד דברים שהב"ד מנדין עליהם נמי הך דהשומע אזכרה ולא נידוהו להמזכיר והוי כ"ה דברים שהב"ד מנדין עליהם, וע"כ ס"ל לרבינו דהשומע הוא מנודה מעצמו מיד ששמע אזכרה ולא נידהו, הנה אם לדין יש תשובה על כבוד הרב בלח"מ דאפשר לומר דגם דעת רבינו דהשומע אינו מנודה מעצמו בלא נידוי ב"ד ומאי שלא הכניסו רבינו במנין כ"ד דברים וכו' דהוא נכלל כבר בכלל המזלזל בדבר אחד מדברי סופרים דחשיב לי' רבינו במנינו, ועיין במרן פה ד"ה ועוד אחרת וכו' וכן בי"ד סימן של"ד גם שם כתב מרן ישוב על כמה דברים שהשמיטן רבינו ולא הכניסן במנין מטעם האמור, ומאי דחשיב רבינו המזכיר ש"ש לבטלה במנינא זה אינו בכלל המזלזל דבר אחד מד"ס וכ"ש מד"ת דהמזכיר ש"ש לבטלה עובר הוא דנקרא ולא מזלזל,ועובר קיל טפי ממזלזל כמ"ש מרן פה אלא שהוא לא ביאר היטב ההבדל בין עובר למזלזל ואני בעניי אבאר בס"ד גדרן של השמות הללו, והוא דמי שעבר פעם א' או שתים ועשה את אשר לא תעשינה, אבל אינו רגיל לעשות כן אינו נקרא מזלזל ומיקל בכבודן אלא יצרו תקפתו ולתאוה יבקש למען ספות הרוה, אבל נקרא מזלזל מי שהוא רגיל על כך ואף שאין יצרו תקפו איננו נסוג אחור מלעשותו כי במה נחשב הוא בעיניו, ואינו חושש כלל לגזירת חכמים ותקנותיהן או למצות התורה ואזהרתה שהוא מפקיר עצמו לעבירה, עיין סנהדרין פ"א א"ל ר"י לרב ירמי' בר תחליפא וכו' איסורא הוא דקא טעים ועיין רש"י שם שכתב דמפקיר עצמו לעבירות, וכוונתו לעבירה אחת כדמסיק שם במלקיות של כרת אחת ונקט לעבירות לפי מאי דס"ד, וכ"כ רש"י בסוטה ד' ד"ה המזלזל שאוכל תמיד בלא נ"י והיינו שעשה כן פעמים הרבה אז נקרא מזלזל, וזכר לדבר שאינו נעשה מומר בפעם אחד, ועיין במסכת ביצה דאמר שמואל לההיא סמיא בפעם הב' פושע את וברש"י ד"ה לדידך אסור וכו', גם אם ניכר לעין הרואה שעושה האיסור בשאט נפש ומיקל בכבוד חכמים ותלמידיהן, ומעתה זה שהזכיר ש"ש לבטלה פעם אחת אינו מתואר בשם מזלזל אלא זה שמו עובר,אבל השומע אזכרה לבטלה ולא נידוהו הוא עובר הרבה פעמים דמשעה ששומע הוא חייב לנדות להמזכיר והוא לא עשה כן הנה בכל רגע ורגע מאז והלאה הוא עובר על מה שצוו חכמים, וס' רגעים ישנן בשעה אחת ובכל רגע יכול לקיים דברי חכמים ואם אינו מקיים הרי הוא מזלזל בד"ס כמו רגיל לעשות כן בשאט נפש, ועיין בפי' המשנה לרבינו בחולין י"ד גבי השוחט בשבת שכתב כעין זה לענין חילול השבת מתחלת השחיטה עד סוף השחיטה דהוי מומר לחלל שבת, אמנם אף כי נדחה היא ראיית לח"מ יש להכריח ממקום אחר שדעת רב כן היא דהשומע אזכרה הוא מנודה מיד אם לא נידה להמזכיר, והוא מדלא כתב רבינו חייב נדוי אלא יהא בנדוי הלשון הזה הוראתו שהוא מנודה בעצמו וכ"נ מדברי הר"ן עצמו דלולי הכרח הנזכר גם הוא הי' מפרש מהוראת לשון יהא שהוא מנודה מעצמו אף אם לא נידוהו הב"ד, ואע"ג דאין הוראה זאת בלשון יהא מוכרח בתלמודא על הכוונה שהוא מנודה מעצמו כדמוכח מהא דאמרינן המקשה עצמו לדעת יהא בנידוי עיין נדה י"ג ועיין בתו' ד"ה המקשה עצמו לדעת ובדברי ה"ה בהלכות איסורי ביאה פרק כ"א מ"ש בדעת רבינו דלא כהרמב"ן מ"מ אלו היתה דעת רבינו כדעת הר"ן לא הי' למנקט לשון המתנגד לפי פשטיותו לכוונתו, ותחת מלת יהא יותר הי' לו לבחור בלשון חייב ולא הי' מקום לטעות.
ומה שהקשה הר"ן וכי יהי' השומע אזכרה לבטלה גרע מהמזכיר עצמו, הנה לשיטת רבינו אין מקום לקו' זאת והר"ן לשיטתו שפיר דייק למלתי' דהא כבר אמרנו דהמזכיר ש"ש לבטלה עובר על דת יתקרי ולא מזלזל אבל השומע אזכרה לבטלה ולא נידוהו זה הוא הנקרא מזלזל בד"ס, וגם כתבנו בשם מרן דהמזלזל חמיר טפי מהעובר, ומעתה צדקו דברי חז"ל במשפטם דהמזכיר ש"ש לבטלה אינו מנודה מעצמו אלא צריך לנדותו בב"ד דהוא לא מזלזל בד"ס רק יצרו אנסי' אבל השומע אזכרה לבטלה מלבד שעבר על ד"ס ולא נידהו בשעה ששמע אף גם מזלזל הוי ומיקל בכבוד שמים לכן אמרו השומע הוא מנודה מעצמו טרם שנידו אותו הב"ד ודוקא העובר על ד"ס לתיאבון דאז אינו מזלזל לא מנדין לי' אבל כשהוא מזלזל בהן עונשו קשה ומנדין אותו, כן הוא משפט המזלזל בד"ס בעלמא וכאן באזכרת השם לבטלה שהוא חמיר טפי משארי עבירות הואיל והדבר נוגע לכבוד השם יתברך ולהכי חייבו נידוי ג"כ להעובר דהיינו המזכיר ש"ש לבטלה, וממילא השומע אזכרה לבטלה ולא נידהו שזה השומע הוא מזלזל בד"ס ג"כ עונשו קשה משל העובר והוא שיהא מנודה מעצמו קודם שנידוהו הב"ד דמלבד דהשומע הזה מזלזל בד"ס הוא כאמור אף גם הוא מיקל בכבוד הש"י לאשר לא קנא לכבודו יתברך לנדות המזכיר ש"ש לבטלה, וכ"ז הוא לפי מה שהעלינו בס"ד לחלק בין עובר למזלזל אולם הר"ן נראה מדבריו כפי מה שהביאן מרן בד"ה המזלזל בד"א וכו' דלא מחלק בין עובר למזלזל בד"ס ושפיר דייק וכי יהי' השומע גרע מהמזכיר, אבל לשיטת רבינו דמחלק בין עובר למזלזל ליתא לדיוקא דהר"ן והסברא צודקת להיות גדול עון השומע האזכרה לבטלה מעון המזכיר כאמור.
(ב) והנה מקום אתי ליישב קו' הר"ן על אופן אחר דהנה שם בנדרים הקשה הר"ן מדוע גדול עון המזכיר ש"ש לבטלה יותר מעון שאר עבירות ומאי חומרי' אי משום דאית בי' נדוי הא אמרי' בירושלמי כל מי שאינו מתנהג כשורה מנדין אותו, והמזכיר ש"ש לבטלה ודאי מתנהג שלא כשורה וא"כ אין חומר בעון זה משאר עונות, ובתלמודא שם משמע דאיכא בזה חומרא טפי, והר"ן רוצה לתרץ דהחומרא הוא דגם השומע אזכרה לבטלה ולא נידהו להמזכיר הוא בעצמו בנדוי, ובעניי לא אוכל לירד לסוף דעתו של אדוננו הר"ן בזה דהא המזכיר הוא העושה העון החמור והי' ראוי שיהי' עונשו ג"כ חמור כי עונו רב הוא ומה הוא העונש החמור על עון זה יותר מבשאר עונות כי מה לו אם יענש ע"י שליח ב"ד המיוחד לכך או אם יענש ע"י השומע האזכרה ולפעמים השומע הוא יותר גדול מהשליח ב"ד, וכי בזה יגדל עון המזכיר אם גם השומע יענש בנדוי וה"ז כמה דאמרין מתלא טובי' חטא וזיגוד מנגיד וכי בעונש השומע יכופר עון המזכיר הלא הוא לבדו ישא עונו, גם נראה לענ"ד דמה דאמרינן דהשומע יהא בנידוי אין זה לחומר העון של המזכיר אלא דשתיקתו מעידה עליו כי נפשו לא מטוהרה ואינו חס על כבוד קונו ית', היות עון המזכיר ש"ש לבטלה למי שיודע כי תועבה היא, כי אם לא ידע בחומר העון הזה מודיעין לו כי נבל הוא המזכיר ש"ש לבטלה ולא ישא על פיו שם שמים לשוא למען ידע להזהר טרם יענש כמ"ש רבינו בהלכות שבועות פרק י"ב, ומעתה מי שיודע חומר האיסור אינו יכול להצטדק עצמו ולאמר לא פעלתי און, ודוקא בשאר עבירות לפעמים נעלם מהעובר והוא לא ידע ואשם ומביאין אותו תחלה אל הב"ד ודרשו היטב אם פעל און וענש יענש, ואם נכרין דברי אמת במה שהצטדק עצמו ונתן אמתלא נכונה למעשהו נקה ינקה אבל המזכיר ש"ש לבטלה במה יקדם להתנצל ולאמר חף אני מפשע ואין הכרח להביאו אל הב"ד לברר האמת ודינו נמסר לכל השומע האזכרה לבטלה הם אמרו דהרשות ביד כל אדם השומע זאת לנקם נקמת ה' וקדושת שמו יתברך לנדות את המזכיר וראוי לו להשומע אם לב טהור בקרבו להיות שש ושמח בזה שיש לאל ידו לגעור בעושי רשעה ועולתה תקפץ פיה ע"י זה שיוכל לנדות האיש הבליעל הזה אשר נשא שמו ית' לשוא ואם לא עשה כן השומע ולא יחם לבבו בשמעו איש זד יוצא מפיו ש"ש לבטלה מחשבתו נכרת מתוך מעשיו כי לא טוב עשה בעמיו על לא טובה השמועה אשר שמע והוא ישב דומם ויהי בעיניו כמצחק ולכן גם השומע נענש בנידוי אם מעצמו ואם עפ"י ב"ד לכל מר כדאית לי'.
ואמרתי אני אל לבי ליישב קו' הר"ן עפ"י מ"ש הר"ן בפ' מקום שנהגו, הביאו ג"כ מרן ד"ה המזלזל וכו' הטעם להבדל העונשים הנמצאים בתלמודא לעובר על ד"ס לפעמים מכת מרדות ולפעמים עונש נידוי ומה ראו על ככה שלא להשוות מדתן, אלא הענין הוא כך דבר שעיקר איסורו מדאוריי' והחכמים הוסיפו על האיסור כמו המבשל בשבת בחמי טבריא א"כ זה העובר ומבשל בשבת בחמי טבריא אינו עוקר האיסור לגמרי רק מה שהוסיפו חכמים לאסור הבישול גם בחמי טבריא ע"ז לא הענישו עונש חמור של נדוי אלא במ"מ, אבל אם עובר על איסור שאין לו עיקר מדאוריי' כגון נטילת ידים וכדומה דאז הוא עוקר האיסור לגמרי יענש בעונש חמור שהוא בנדוי ועיין ב"ח ובמ"א סימן תצ"ו, ואסברה לה למלתי' דהר"ן כי חמורים ד"ס יותר משל תורה דחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה וכ"כ בספר מ"א שרש ראשון לסה"מ לרבינו לחלק בין גזרותיהם שהוא מה שהוסיפו על איסור תורה ובין מצותיהן של החכמים שאין להם עיקר מדאוריי' וכו' וסיים שם והטעם לענ"ד שהחמירו במצותם לנדות העובר עליהן דאינשי אתי לזלזולי בהו דקילא להו ולכן החמירו בעונש אבל בגזרות וסייגים לבלתי עבור על ד"ת לא ינהגו קלות ראש ולכן הקילו בעונש העובר עליהן, ולדעת מרן הא דחייב מ"מ אם עבר על דבר שעיקרו מדאוריי' היינו כל זמן שאינו מזלזל בדבריהם רק עובר לתיאבון, אבל בדבר שעיקרו מדבריהם אפילו אינו מזלזל נמי הוא בנדוי.
ומעתה דעת לנבון נקל מה הוא חומר העון באזכרת ש"ש לבטלה יותר מבשאר עונות, דמזכיר ש"ש לבטלה כשאינו דרך ברכה לכ"ע הוא איסור תורה משום לא תשא את שם ה' וגו' והעשה את ה' אלקיך תירא עיין סנהדרין נ"ו ובספר מנין המצות לרבינו חלק העשין מנין ד' וא"כ ראוי להיות עונש המזכיר ש"ש לבטלה כמו עונש של כל העובר על איסור תורה, והוא מכת מרדות, ואפילו לדעת מרן דמחלק בין עובר לבין מזלזל הא כתבנו דהמזכיר ש"ש לבטלה פעם אחת עובר הוא דמתקרי ולא מזלזל, אפס רבותינו המה ראו גודל העון שיש בהזכרת ש"ש לבטלה הרבו להשיב עליו אפם וחמה שפוכה לענוש את המזכיר בעונש נדוי החמור מעונש מ"מ כי היכי דתהוי לי' כפרה, אבל מי שאינו נוהג כשורה דאמרינן בירושלמי דמנדין אותו היינו לדעת מרן אפילו באיסור תורה ואינו עושה לתיאבון אלא דרך זלזול וקלות ראש, או באיסור דרבנן שאין לו עיקר מדאוריי' בזה אפילו אינו דרך זלזול רק תקפו יצרו לעשות בזדון אשר לא תעשינה מד"ס הוא בנדוי בעונש החמור.
ומעתה נבא לבאר דעת רבינו דקשיא לי' אחרי ראינו דחכמים הפליגו בעון מזכיר ש"ש לבטלה יותר ממדתם שמדדו לכל עובר על הפקודים דאורייתא דבכ"מ העונש קצוב להעובר במכת מרדות שהוא קל מנדוי ומזכיר ש"ש לבטלה הדין יקוב להיות בנדוי וע"כ הסבה הקרובה לזה היא משום דאין יראת ה' על פני הבליעל המזכיר ש"ש לבטלה, א"כ כי היכי דאיסורו של המזכיר חמיר טפי מכל האיסורין שבתורה, ה"נ מסתבר לומר שעון השומע אזכרה לבטלה ולא נידוהו שעובר על ד"ס אשר חכמים יגידו לנדות המזכיר והוא יאטם אזנו משמוע אל דברי חכמים ויהי כאלם לא יפתח פיו לאמר להמזכיר מנודה אתה, הנה עון זה יהי' נמי חמור מעון העובר על ד"ס שאין לו עיקר מהתורה בעלמא דמשפטו חרוץ מפי רבותינו בעלי התלמוד לנדות העובר ועון השומע יהי' חמור טפי ומאי הוא חומרא דילי' אם אין מענשין את השומע רק בנדוי כדין כל העובר על ד"ס שאין לו עיקר מדאורייתא והוא גרע מן נט"י דגזרו משום סרך תרומה ומצאו לזה אסמכתא בהכתוב אבל השומע אזכרה לבטלה ודאי עיקרו לגמרי מד"ס כי לא מצאנו על מניעתו רמז ואסמכתא בקרא, גם לא שייך בזה לומר כדי שלא ינהגו קלות ראש באיסור זה של השומע ולא יבוא לעבור על איסור תורה להזכיר ש"ש לבטלה דמה ענין שמיעה לאזכרה דבשביל שהוא שם מחסום לפיו ולא נידה להמזכיר לא יבוא להקל בכבוד שמים ולהזכיר שמו הגדול לבטלה וא"כ אין הבדל בעונש עון השומע לעונש עון אחר שהוא עובר מד"ס, והלא ראוי להחמיר בעונש השומע יותר מעובר על ד"ס בעלמא לחומר העון שהוא שומע הזכרת השם לבטלה ולא חלי ולא מרגיש לגלות קלונו כמצווה מפי סופרים, כי היכי דהפליגו בעונש המזכיר יותר מעונש העובר על שאר איסורי תורה ולכן הוציא רבינו לאור משפטו לפרש דמאי דאמרינן בתלמודא יהא בנדוי היינו דהוא מנודה מעצמו דאף שלא נמנו עליו הב"ד לנדותו הוא מנודה ממילא מיד ששמע האזכרה ולא נידה להמזכיר ושפיר יש הבדל ג"כ בין עונש השומע לעונש העובר על ד"ס בעלמא, דמשפט השומע הזכרה לבטלה ולא נידהו הוא להיות מנודה מפי החכמים אשר חתכו עליו הדין הזה, וצריך לנהוג בעצמו מיד דין מנודה בכל משפטיו, ואף אם נתחרט על עונו וידע אשמו מ"מ צריך לנהוג דין מנודה מעצמו עד כי יבוא לב"ד ויתירו לו נדויו, ואם לא התירו לו הב"ד נדויו אפילו הוא עומד זמן ארוך בנדויו וגם שב אל ה' באמרו חטאתי וישר העויתי מ"מ הוא מנודה, גם אם זלזל בימי נדויו צריך לנהוג איסור כימים שנהג בהם היתר קודם שיתירוהו כמבואר בש"ע י"ד סי' ר"ח סעיף ד' ובש"ך ס"ק י"ד ובט"ז שם ס"ק ג', משא"כ בשאר עבירות של ד"ס א"צ לנהוג דין מנודה אלא משעה שמנדין אותו הב"ד, ואם שב מיד אין בין נדוי להפרה כלום טוט אסר וטוט שרי כדלעיל הלכה י"ב ואם מתחרט ושב על חטאתו טרם שנדוהו הב"ד א"צ התרת נדוי כלל שהרי לא נתנדה לא מפי חכמי התלמוד ולא מפי הב"ד שבימיו (דלא כמ"ש הרב במ"ל כמו שאכתוב בס"ד לקמן וגם הרב במ"ל לא אמר למלתי' רק במזכיר ש"ש לבטלה לא בהשומע הזכרה וכו') וסרה בזה גם קו' הראשונה אשר העיר עליה הר"ן למה יגדל עונש השומע להיות מנודה מעצמו מעונש המזכיר עצמו דצריך לקבל הנדוי מפי ב"ד, אולם באמת יש מרחק רב בין הנושאים האלה דהמזכיר הוא עובר על איסור תורה ועונשו חמור מדעלמא, אבל השומע הוא עובר על דבר שעיקר איסורו מד"ס ובעלמא עונשו קצוב להיות מנודה עפ"י ב"ד שהוא חמור מעונש מ"מ משום דקיי"ל חכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה ע"כ ראוי להחמיר נמי בעונש השומע כאמור וחומר בד"ס יותר מבד"ת דהוא יתברך חפץ בכבודם כי כל דבריהם דברי אלקים חיים.