Seder Mishnah on Mishneh Torah, Torah Study 5:4

וכל תלמיד שלא הגיע להוראה וכו' כי רבים חללים הפילה וגו'. אמרינן במסכת ע"א י"ט ובמסכת סוטה כ"ב דאמר ר' אבא אמר ר"ה אמר רב (ובמסכת סוטה הגירסא אמר ר' אבוהו וכו' והיא מוטעת חדא דכן הוא הגירסא בהרי"ף והרא"ש ר' אבא ולא יתכן שנפל הטעו' גם בהם, ועוד כי מעולם לא ראה ר' אבוהו לרב הונא שר' אבוהו הי' תמיד בא"י ור"ה הי' עד יום מותו בבבל ואף אם נאמר שאירע מקרה דר' אבוהו ראה את ר"ה ושמע מפיו דבר זה הי' ראוי לומר אמר ר' אבוהו משמי' דר"ה אמר רב דר"ה לא הי' רבו מובהק של ר"א כמ"ש הרשב"ם במסכת ב"ב קי"ד הכלל הזה וכ"כ רש"י בחולין קי"ג ב') מאי דכתיב כי רבים חללים הפילה זה תלמיד שלא הגיע להוראה ומורה, דמלת הפילה הוראתו מלשון נפל ועצומים כל הרוגי' זה תלמיד שהגיע להוראה ואינו מורה דעצומים הוראתו כלשון ועוצם עיניו וגו' עד כמה עד ארבעין שנין ושייל התלמודא והא רבה אורי קודם ארבעין שנין וכו', והנה מרן הביא מה שתמה הר"ן על רבינו שלא הזכיר מהא דאמרינן בתלמוד עד ארבעין שנין וגם מה דמחלק התלמודא בין שווין לאינן שווין ולא העלו בידם ליישב דבריו ומה שמחלק הלח"מ בין זמניהם שהיו לומדים בע"פ מפי סופרים לזמנינו שלומדים מפי ספרים לדעתי העני' הוא דבר המכחיש את החוש דעינינו הרואות כי חדשים לבקרים מעוררים ספיקות טובא ורבו המחלוקות בין החכמים ועשות ספרים הרבה סבת כסוי אור האמת מה שלא היו כן בלימוד מפי סופרים לא נפלו כ"כ מחלוקת כאשר רבו המתוכחים במאמר אחד מהחבורים זה בכה וזה בכה אם לא ברוחב לב נבון היודע לדלות מים ממעמקים וכמו שבזמניהם לא היתה חכמת התלמיד מספקת להורות עד הגיעו לארבעין שנין ה"נ בזמנינו לא יועילו הספרים הרבה להעלות את התלמיד על כסא ההוראה עד הגיעו לזמן האמור, גם מ"ש הלח"מ בשם חכם א' ששמע מפי חכם א' דבזמנינו ליכא מורה הלכה בפני רבו מפני שלומדים מפי ספרים והם המלמדים לא ידעתי מדוע כתב סתמא בשם חכם א' ושמו פלאי והלא הדבר מפורש בהגמ"יי בשם רבינו מאיר, וכ"כ הב"י בי"ד סי' רמ"ב דבר זה בשם הגמ"יי וכ"ה בש"ע שם סעיף ט' אלא שהם לא כתבו דבזה"ז פסק וחלף דין מורה הלכה בפני רבו אלא שאם מורה בדבר שכתוב בספר באר היטב לית בי' משום איסור מורה הלכה וכו' ואדרבה הם הזהירו שלא יורה דבר מלבו מכח ראיותיו ושקול דעתו בדבר שאינו מבואר להדיא, והלח"מ כתב דפסק לגמרי הדין של מורה הלכה ב"ר, ואם כוונתו של הלח"מ במה שהביא סתמא בשם חכם אחד הוא בעבור החידוש דין הזה גם זה אינו חידוש דכבר כתב כן בסמ"ק בשם מור"ם והובא במהר"י קולון שרש קס"ט והוא דחה שם דברי הסמ"ק בטוב טעם ודעת וכתב דכל הפוסקים ובראש רבינו חולקים עליו וזה לשון מהרי"ק אע"ג דכתב מר בשם הסמ"ק מצורך דדוקא בימי התנאים והאמוראים וכו' מדכתבו סתם דמורה הלכה ב"ר ח"מ ולא אמרו שאין דין זה נוהג עכשיו ש"מ דס"ל דגם עכשיו הוא נוהג וכו' ואפילו לפי דברי אותו הג"ה לבי אומר לי דכוונתו דעכשיו אינו אסור בכל ענין כמקדם דהיכי דהוראה מבוארת בפוסקים מותר ואם אינה מבוארת האיך נוכל לומר שכל הדברים כתובים והרי אנו רואים שהרבה ספיקות נופלות בין הלומדים ואין איש יכול לעמוד על בירור הדבר וכו' וצריך חכמה יתירה כמי ראוי לנהוג וכו' עכ"ל הצריך לענינינו, הרי מבואר מי הוא אותו החכם אשר הלח"מ לא ידע לכנהו בשמו העצם והוא הסמ"ק מצורך גם תשובתו בצדו דכל הפוסקים חולקים עליו.
ואת אשר אני אחזה ליישב דברי רבינו דהוא מפרש מה דקאמר התלמודא בשווין דלא כפירש"י דמפרש בשווין מותר אפילו קודם ארבעים שנה ואינו אסור להורות אלא כשזה האחר גדול ממנו בחכמה ועיין בתו' דמסכת סוטה ד"ה בשווין אבל רבינו פירש כפירושם של התו' דבשווין אסור להורות דדוקא אם הוא גדול מהאחר בחכמה הוא דמותר לו להורות, ויכילנא בס"ד לפרש טעמא דמיאן רבינו בפירושו דרש"י דרש"י לשיטתו שפיר פירש דבשווין מותר להורות ומה שהקשו התו' על רש"י מהא דאמר אביי בברכות ס"ג ש"מ באתר דאית גבר תמן לא תהוי גבר פשיטא לא נצרכא אלא כששניהם שוין הרי דאפילו אם שניהם שווין אסור לו להורות, הנה מלשון רש"י שכתב שם אהא דשני בששניהן שווין אם באת במקום ת"ח ואינך גדול ממנו אל תטול עטרה לדרוש, וכוונתו לזה שכתבו התו' בסוטה בשם הר"י לחלק בין ת"ח הקבוע בעיר דהוא מותר להורות בשווין אבל אם הת"ח הוא עובר אורח שאינו קבוע בעיר ההיא אז אסור להורות בשווין ואביי מיירי באופן זה שהת"ח יורה מדי הלוכו שם ולזה כוון רש"י שכתב אם באת וכו' שאינו קבוע שם אלא שהוא מעתיק ממקום למקום לפיכך אסור לו להורות, אולם לשיטת רבינו א"א לחלק בין ת"ח קבוע בעיר לת"ח עובר אורח דבהלכות סנהדרין פ"ב הלכה ח' כתב כל דיין וכו' כי רבים חללים הפילה וכו' זה שהגיע להוראה ואינו מורה והוא שיהי' הדור צריך לו אבל אם ידע שיש שם ראוי להוראה ומנע עצמו מהוראה ה"ז משובח הרי מבואר דעת רבינו דאפילו בשווין אסור לו להורות ואפילו הוא יותר מבן ארבעים אם יש שם ראוי להוראה כמותו ראוי לו למנוע מן ההוראה דהא לא חילק רבינו בין הגיע לארבעים שנה או הוא פחות מארבעים (ואומר אני כי מקדושת כבוד מרן אשתמוטי לי' לפי שעה לשון רבינו בהלכות סנהדרין שהבאנו פה וכן לדבריו הקדושים שכתב בספרו ב"י בי"ד סי' רמ"ב) וא"כ שפיר עביד רבינו דמפרש אפילו בשווין אסור להורות ובהיות כן דמה שאמר ר' אבוהו בתלמיד שהוא פחות מארבעים אסור לו להורות איירי אם הוא שוה בחכמה עם האחר שהוא שם והגיע להוראה כמוהו והוא מבן ארבעים ואילך אבל מי שהוא קטן ממנו בחכמה לא הוצרך לאשמעינן דאסור לו להורות בפחות מארבעים דאפילו הוא יותר מארבעים נמי אסור לו להורות דהא יש כאן מי שהוא גדול ממנו בחכמה וראוי להורות לעם, וגם רבינו לא הוצרך להזכיר דבר זה מרוב פשיטותו ומה שבאמת אסור לו להורות בשווין כשהוא פחות מארבעים היינו ממה דאמרינן במסכת ע"א ה' שדרשו רז"ל בפסוק ואולך אתכם במדבר מ' שנה, וכתיב ולא נתן ה' לכם לב לדעת וגו' אמר רבה ש"מ לא קאי איניש אדעתי' דרביה עד ארבעין שנין עיי"ש ברש"י הרי מבואר דאעפ"י שהן שווין בחכמה מ"מ זה שהוא פחות מארבעים אין דעתו צלולה כ"כ כזה שכבר הגיע לארבעים, והוא כדעת ר' יוסי ברבי יהודה במסכת אבות פ"ד משנה כ' דקאמר הלומד מן הקטנים למה הוא דומה לאוכל ענבים קהות ושותה יין מגתו וכו' הרי דעתו ברורה כי רוב שנים יודיעו החכמה והמדע, אבל רבי פליג עליו דהוא אמר אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו יש קנקן חדש מלא ישן ורבינו בפי' המשנה וכן הרע"ב מפרשים דרבי ס"ל דלפעמים יש ילדים צעירי השנים שדעתם ותבונתם יותר שלימה וצלולה מטעם זקנים וא"כ אליבא דרבי אם הם שווין בחכמה מקרה אחד לשניהם ואין קפידא בשנים וזמן לא מעכב אם הוא פחות מארבעים או זקן ושבע ימים רק החכמה תתן קולה.
אולם התלמודא דמסיק עד ארבעין שנין היינו לר"א לשיטתי' דהוא אמר קטן שלא כלו לו חדשיו זה תלמיד שלא הגיע להוראה ומורה והוא מפרש מאמר ר"ה א"ר לענין השנים שלא הגיע לשנים ידועים אשר בהם השלים שכלו להבין ולהורות ולכן נקט הכתוב לשון הפילה דהוראתו נפל ועל זה שייל התלמודא עד כמה הוא קרוי נפל ומשני עד ארבעין שנין דהיינו דר"א ס"ל כריב"י דברב שנים יודיעו חכמה ויש הבדל בין הלומד מרך השנים ובין הלומד מזקנים, אולם אנן קיי"ל הלכה כרבי מחבירו, וכן סתמא דגמרא דמסיק אהך דקטן שלא כלו לו חדשיו תרגומו זה תלמיד המבעט ברבותיו ולא תרגמו לה כדר"א בתלמיד שלא הגיע להוראה משום דסתמא דתלמודא ס"ל ג"כ כרבי דאמר ימים לא ידברו ושנים לא יודיעו חכמה ודעת אלא לפי שכלו יהולל איש המעט אם רב הוא החזק או הרפה הוא כמאמר אליהו בן ברכאל לריעי איוב אכן רוח היא באנוש ונשמת שדי תבינם וממילא קיי"ל כסתמא דתלמודא, ור"ה א"ר גופא אפשר נמי מאי דקאמר שלא הגיע להוראה אין הכוונה על כמות השנים שלא השיג השנים הקבועים אלא על איכות שכלו ותבונתו שעדיין שכלו אינו שלם והוא כמו נפל שלא נגמר שלמות יצירתו כפי חיוב חק הטבע כן זה התלמי' לא נשלם ונגמר עדיין בחכמ' ודעת ועדיין לא למד הרבה עד שיהי' ראוי להורות לעם ושפיר שייך בזה לשון הפילה.
ברם ר"א לשיטתו שהוא מפרש הא דקתני קטן שלא כלו לו חדשיו הוא ממבלי עולם היינו בתלמיד שלא הגיע להוראה ומורה, וע"כ איירי בתלמיד שלמד הרבה כאחד מבעלי אסופות והוא ראוי להורות דאל"כ דעדיין לא שמש כל צרכו מאי איצטרך לאשמעינן דהוא ממבלי עולם דהרי אינו יודע לברר הדין כשמלה ורבה המכשלה היוצאת מתחת ידו לאסור המותר ולהתיר האסור, וגם דבר זה ניכר לכל כי סכל הוא ואינו יודע הלכה ברורה כי כל תלמיד מבין אשר הוא תוהה על קנקנו אחד הרואה ואחד השומע את קולו צא יאמר לו ואל תעלה במעלות הכסאות למשפט וא"כ אינו יכול להטעות לשום אדם משא"כ במספר השנים בנקל יוכל האדם לטעות אם כבר הגיע לבן ארבעים אם לא כי כל האדם כוזב בתואר פניו ואינו דומה לשאר מילי דקתני התם שהם מטעים את העולם, א"ו כוונת ר"א לומר דעדיין לא הגיע למספר השנים הראוים להוראה כי הזמן יגיד מי יורה ומי יבין שמועה ועלי' דידי' שייל התלמודא עד כמה מה המה מספר השנים אשר יהיו להאיש היושב על כסא ההוראה ומסיק עד מ' שנים, וכן במסכת ע"א דשייל התלמודא נמי עד כמה על ר"א לשיטתו הוא דשאיל (ואולי התלמודא דע"א אגב שיטפי' דמסכת סוטה מסיים נמי עד כמה וכו') גם אביי דמסיק בברכות בשווין אסור להורות ולא חילק בין הגיע ללא הגיע לארבעים משמע ג"כ דחולק על ר"א וס"ל דאין ההוראה תלוי' בשנים ואביי הוא בתרא נגד ר"א וגם סתמא דתלמודא בברכות לא מחלק במספר השנים מכל הלין נשמע דליתא לשיעורא דארבעין שנין לענין הוראה ולא נמצא עולתה בדברי רבינו במה שלא הזכיר במספר ארבעים יהי' השופט אשר ידין בין דם לדם בין אשר תאכל לאשר לא תאכל וזולת מדברי ריבות, אלא אם מלא ה' אותו בחכמה ותבונה ואזן וחקר ספרים הרבה אשר מהם תצא תורה הלא הוא יורה יורה ידין יתיר, ואם לבו ריק מחכמה לא יצא בשנים להוראה, גם לא צריך רבינו לחלק בין שווין לאינן שווין בחכמה דזהו מלתא דפשיטא ואפילו ר"א לא איירי מזה וכ"ש לדידן דעיקר הוראה תלוי' בחכמה ודעת ואדרבה דאפילו בשווין בחכמה כתב רבינו בהלכות סנהדרין אם כבר יש שם מי שראוי להוראה ראוי לו למנוע מהוראה כאמור, ועיין ש"ך י"ד סי' רמ"ב ס"ק נ'.