הנוקם מחבירו עובר בלא תעשה שנאמר לא תקום וכו' כיצד היא הנקימה. והסמ"ג בחלק הלאוין מנין י"א כתב ג"כ כלשון הזה ושם מנין י"ב כתב גם כלשון רבינו מה שכתב לקמן בהלכה שלאחר זה ומהרש"ל בביאוריו הקשה על הסמ"ג בשינוי הלשונות והיא גם היא תעבור על רבינו וגם הקו' על הקרא וישוב קושיותיו בס"ד תמצא לקמן.
ואעפ"י שאינו לוקה עליו דעה רעה היא עד מאוד. ולא זכיתי לעמוד על כוונת דברי רבינו הללו, במה שפסק בהחלט דאין לוקין על לאו זה שלא תקום ולא תטור, והיינו מסתמא מטעם דהוי ליה לאו שאין בו מעשה וקשה לענ"ד דאין דבר זה מוחלט שלא יהיה בנקימה מעשה שכבר אפשר לו לעבור על הלאו דלא תקו' על ידי מעשה והוא שאירע שכבר זה ימים חלפו והשאיל ראובן לשמעון קרדום ובנתים אירע שום שנאה ומריבה ביניהם, והלך ראובן לבית שמעון ונטל מביתו קרדומו שהשאיל לו ופיו פתח ואמר דלכן הוא נוטל קרדומו ממנו כדי לנקום על דברי ריבות אשר עברו ביניהם וא"כ הרי קעביד מעשה רב שנוטל את קרדומו מבית שמעון או מידו ובפיו מילא לאמר הטעם ומה לעשות עוד ולא עשה, והיה לו לרבינו לבאר החילוק הזה פה, גם לקמן בהלכות סנהדרין פרק י"ט הלכה ד' כשמונה הלאוין שלוקין עליהן לא מנה הלאו דלא תקום והיה לו למנותו בהדי הלוקין באופן אם עשה בו מעשה כמ"ש וכמו שעשה כן רבינו שם מנין צ"ט לענין לאו דבל יראה דחמץ, וצריכין לדחוק ולומר דזה הוי כמגדף דאמרינן בסנהדרין דף ס"ה סוף ע"א אמר רבא שאני מגדף הואיל וישנו בלב וכו' ועיין ברש"י שם ושם ע"ב בגמרא שאני עדים זוממים הואיל וישנו בקול וכו' והכא נמי שעל המעשה גופא לא היה לוקה שאפשר שנטל הקורדום שצריך לה אך על מחשבתו ואמירת פיו הוא שיגרום לו המלקות וזה לא הוי מעשה ועדיין צ"ע כי עיין בתוס' שם ע"א בד"ה הואיל וישנו בלבו וכו' ובחידושי הר"ן בד"ה אמר רבא שאני מגדף וכו' ובתוס' שם ע"ב בד"ה הואיל וישנו וכו' ובר"ן שם בד"ה יצאו עדים וכו' וצ"ע.