חייב אדם להזהר ביתומים ואלמנות מפני שנפשן שפלה למאוד וכו' שנאמר כל אלמנה ויתום לא תענון וגו'. כתב הסמ"ג בפרק הלאווין מנין ח' שלא לענות יתום ואלמנה מפני שנפשם שפלה עד מאוד ורוחם נמוכה וכו' ואפילו אלמנתו של מלך ויתומים של מלך וכו' ואע"פ שפירש רש"י שה"ה לכל אדם אלא שדבר הכתוב בהווה לפי שהם תשושי כח והדבר מצוי לענותם, מ"מ אני אומר שתפש אלמנה ויתום מפני הברית הכרותה להם שכל זמן שהם צועקים על מעניהם הן נענין שנאמר ע"ז כ"א צעוק יצעק אלי ושמעתי וגו' ופירש הגאון מהרש"ל שכוונת הסמ"ג הוא דלא כרש"י דמאחר שמצינו שהקב"ה כרת להם ברית יותר מלשאר ב"א אלמא דתלוי באלמנה ויתום דוקא ולא בתשושי כח, אמנם אני בעניי תמה אני על גדול אדונינו הסמ"ג במה שדחה דברי מאור עינינו רש"י והרי דברי רש"י דברי אלקים חיים מקורם בהמכילתא סדר משפטים פרשה ח"י בד"ה כל אלמנה ויתום וגו' והובא נמי בילקוט שם רמז שמ"ט כל אלמנה ויתום לא תענון אין לי אלא אלמנה ויתום מניין שאר כל אדם ת"ל לא תענון (ופירש בספר זית רענן שם דנפקא מדכתיב לא תענון באות נון בסוף התיבה והי' די לכתוב לא תענו באות ו' לחוד בסוף התיבה ש"מ דאתא לרבות אפילו כל אדם, ואני שמעתי בשם ספר גור אריה להגאון מוהר"ל מפראג שהראיה היא מדכתב הפרט ברישא דהיינו אלמנה ויתום תחלה ואח"כ הכלל לא תענון, ולא כתיב איפכא הכלל ברישא לא תענון ואח"כ הפרט כל אלמנה ויתום, אלא א"כ היינו אומרים דאין בכלל אלא מה שבפרט ודוקא יתום ואלמנה ולא אדם אחר אבל השתא דכתיב ברישא הפרט והדר כתיב הכלל הנה הכלל מרבה הכל לכל אדם) דברי ר' ישמעאל ר' עקיבא אומר אלמנה ויתום שדרכן לענות בהן דבר הכתוב. וביאור דברי ר' עקיבא כך הוא, ר' עקיבא סובר דלא איצטרך שום דרשא לרבות שאר כל אדם (ואות הנון שבסוף מלת תענון איצטרך לר' עקיבא לדרשא אחריתי שאינו ידוע לנו, או דאתיא להורות דאפילו עינוי כ"ד קטן מאוד ג"כ הוא מוזהר ואות הנון שבסוף מורה על הקטנת הדבר כמו ויקרא לו נחשתן, אישון, וכדומה הרבה, או דאתיא אות הנון לרבות אפילו אם מענה אותם כדי להדריכן בדרך ישרה מ"מ לא יענה אותם בדרך עינוי אלא ינהלם בנחת וברחמים ובכבוד כמ"ש רבינו סוף הלכה זו) דהא דאסור לענות כל אדם ג"כ ידעינן ממילא מהך קרא דמה לי שאסרה תורה לענות יתום ואלמנה ומה לי לענות שאר כל אדם והרי עינינו הרואות שהתורה הקפידה שלא לענות אדם ולצער אותו וממילא אין הפרש והבדל כלל איזה אדם הוא כקטן כגדול אחד האיש ואחד האשה אחת היא, רק מה שנקטה התורה בלשונה אלמנה ויתום דוקא ולא לא תענון סתמא היינו לפי שדיבר הכתוב בהווה שדרכן של אלו הם להתענות מאנשים רעים בתכונותיהם וטבעם לפי שהם תשושי כח ואין עוזר להם, הרי דר"ע לא אמר דנקט הקרא אלמנה ויתום בשביל הכריתות הברית שכרותה להם משא"כ לכל אדם אלא הטעם דנקט הקרא אלמנה ויתום כמו שכתב רש"י שדיבר הכתוב בהווה ובאמת הכריתות ברית נכרת לכל אדם תשוש כח להיות נענה כל זמן שהוא צועק ואפשר דבדבר זה גם ר"י מודה לר"ע דכשם דהריבוי מרבה לכל אדם תשוש כח לענין איסור כך מרבה אותו לענין הכריתות ברית ולא פליגי אלא בדרשא דקרא אם שאר כל אדם נפקא מכח דרשא או מכח פשטיותיה דקרא, ויהיה איך שיהיה אף אם נאמר דר"י פליג גם לענין הכריתות ברית הא מיהא שפיר עביד רש"י שהביא דברי ר"ע דהלכה כוותיה נגד ר"י בכל מקום, (ואף דלענין דברים שהם בדיני שמים כגון אם נכרת ברית גם לכל אדם לשמוע צעקתו על העינוי או לא, אפשר דבזה אין אנו מוכרחים להיותינו נמשכים אחר כללי פסקי ההלכות פלוני ופלוני הלכה כפלוני עיין בספר שרשי מצות ומנין מצות לרבינו ובפירושו להמשניות שכתב שם כן, אבל הא מיהא כל זמן שאין כאן דבר שמכריחנו לצאת מזה הכלל למה נניח זה הכלל חנם ולפרש נגד הכלל). ובאמת מבואר במכילתא שם בד"ה אם ענה תענה אותו וכו' דר' ישמעאל בן אלישע כהן גדול ור' שמעון בן גמליאל תרווייהו סבירא להו כר"ע דהכריתות ברית היתה על כל אדם שהוא חלוש ולא יכול לדון עם שתקיף ממנו דינא רבא יתפרע מיניה והוא דאמרינן שם כבר היו ר' ישמעאל ור' שמעון יוצאים ליהרג אמר לו ר"ש לר"י לבי יוצא שאיני יודע על מה אני נהרג, אמר לו ר"י לר"ש מימיך בא אצלך אדם לדין או לשאלה ועכבתו עד שתהא שותה כוסך נוטל סנדלך או עוטף טליתך, ואמרה תורה אם ענה תענה אחד עינוי מרובה ואחר עינוי מועט (ורצונו בזה דכתיב בסיפא דקרא העונש על זה וחרה אפי והרגתי אתכם בחרב) אמר לו נחמתני וכו' הרי דקאמר בא אצלך אדם וכו' ולא קאמר בא אצלך יתום ואלמנה, ש"מ דאפילו באדם דעלמא קאמר דעובר על אם ענה תענה וע"ז סיים ר"י מאמרו דגם על הך דענה תענה של כל אדם נאמר כי אם צעק וגו' שמע אשמע (ועיין בתוס' בב"ק דף צ"ג ע"א בד"ה אחד הצועק וכו') והרגתי אתכם בחרב וגו' ורשב"ג הודה לו שהרי אמר נחמתני וכו' ש"מ דתרווייהו ס"ל דהך עונש וכריתות ברית קאי על כל אדם וא"כ אף אם נאמר דר"י פליג על ר"ע הוי לי' ר"י יחיד נגד ר"ע ורשב"ג ור' ישמעאל בן אלישע כה"ג, וגם רשב"ג וריב"א כה"ג הם רבותיו של ר' ישמעאל חבירו של ר"ע ואין הלכה כתלמיד נגד הרב (ועיין באבות דר' נתן פרק ל"ח גירסא אחרת בהך עובדא דרשב"ג וריב"א כה"ג).
ואפילו אלמנתו של מלך וכו' שנאמר כל אלמנה ויתום וגו'. וכ"כ הסמ"ג בחלק הלאווין מנין ח' והגאון מהרש"ל כתב דנפקא להו כן מתיבת כל דהיא מרבה אפילו אלמנתו של מלך ויתומיו הנה מלבד מה שיש למקהי קיוהא אם רבינו דרש תיבת כל או לא עיין לקמן בהלכות חמץ ומצה פרק א' הלכה ו' ובהשגות ובמ"מ ובכ"מ שם ובתוס' בפסחים דף מ"ג ע"ב בד"ה מאן שמעית לי' דדריש וכו' אף זו אני תמה על מהרש"ל שהרי גם גבי חבלת משכון הוא פלוגתא דר' יהודה ור' שמעון בב"מ דף קט"ו ע"א דר' יהודה סובר התם דאפילו עשירה נמי אסור לחבול וכן פסק רבינו לקמן בהלכות מלוה ולוה ריש פרק ג' ועיין בלח"מ שם ואעפ"י שגבי חבלת משכון התם הא ליכא הך ריבוי של תיבת כל אפ"ה אמרינן דעשירה היא בכלל סתם אלמנה דקאמר קרא דמסתמא תיבת אלמנה כולל הכל (וממילא נמי דתיבת יתום כולל ג"כ הכל בין עני בין עשיר דתרווייהו כחדא אזלין) וא"כ למה זה צריך הכא הריבוי של תיבת כל לרבות גם אלמנתו ויתומיו של מלך דהא סתם אלמנה ויתום דכתיב בקרא כולל הכל אפילו עשירים אפילו אלמנתו ויתומיו של מלך, ודוחק לומר דהתם גבי חבלת משכון יליף לי' מהכא, דטובא איכא לחלק ביניהם וצ"ע.
ואעפ"י שאין לוקין עליו הרי עונשו מפורש וכו'. תמוה לענ"ד למה באמת לא ילקה על לאו זה, אי משום דהוי לאו שאין בו מעשה, קשה לענ"ד טובא, חדא דהא איכא גווני טובא כגון שרדה בהן וכמ"ש רבינו פה או איבד ממונם שמלבד שחייב בתשלומין אף זו דאף ששילם עדיין עבר על מה שעינה וציער אותן וכן אפשר שאיבד ממון באופן שהוא פטור מתשלומין ועשה מעשה כגון שהוא גרמא דאף לדידן דקיי"ל כר' מאיר דדאין דינא דגרמי אבל גרמא לכ"ע פטור, ועין בש"ע ח"מ סימן שפ"ו סעיף ג' ובש"ך שם ס"ק כ"ג מ"ש גווני טובא דגרמא, ובכל אלו אית בהו מעשה וצ"ע. ועוד קשה לענ"ד לפי מ"ש הרב המגיד בהלכות שכירות פרק י"ג הלכה ב' בד"ה חסמה בקול וכו' דדעת רבינו הוא דהא דדיבור אינו נחשב כמעשה היינו דוקא כשא"א לו לעבור כלל על הלאו ההוא ע"י מעשה, אבל כשאפשר לו לעבור על הלאו ההוא על ידי מעשה אף שלא עשה מעשה רק דיבור בעלמא מיחשב גם הדיבור מעשה ולוקה עליו ואע"פ שכתבתי לקמן בהלכות סנהדרין דלא כתב הרב המגיד כן דהדיבור נחשב מעשה אלא בדאית ביה תרתי למעליותא, חדא הא דאמרן שאפשר לו לעבור על הלאו ההוא ע"י מעשה, וזאת שנית דהדיבור ההוא גורם דעי"כ אתעביד מעשה כי הך דהתם בחסמה בקול דאתעביד ע"י הקול מעשה דהיא הולכת ודשה בלא אכילה עיין בתוס' בב"מ דף צ' ע"ב בד"ה ר' יוחנן אומר וכו' אבל הא מיהא הכא הא אפשר להיות הנהו תרתי דאפשר לעבור על הלאו של אלמנה ויתום לא תענון על ידי מעשה, וגם ישנו במציאות שע"י הדיבור ההוא שמענה בו את האלמנה ויתום שהם צריכים לעשות מעשה מה שלולי כן לא היו עושים כך, ושפיר נחשב הדיבור ההוא מעשה ולמה זה כתב רבינו דאין לוקין על זה, ומה נשתנה הלאו הזה מכל הלאווין שבתורה(ועיין ספר מנין המצות לרבינו חלק הלאווין מנין רצ"ו דכתב להדיא דאפשר לעבור על הלאו ההוא ע"י מעשה, ועיין בהשגת הרמב"ן ובספר מ"א שם) ול"ל דהיינו טעמא דאינו לוקה על הלאו דכל אלמנה ויתום משום דהוי ליה לאו שבכללות דאלמנה ויתום נכללו בחד אזהרה, ורבינו הא פסק לקמן בהלכות סנהדרין דאין לוקין על לאו שבכללות דהיינו לפי גירסתו דרבא סובר דאין לוקין על לאו שבכללות (הנה מלבד דעדיין תקשה על הרמב"ן בהשגתו שלא השיגו שם אלא במה שרבינו מנה לאלמנה ויתום בלאו אחד והוא השיגו שהם שני לאווין נפרדין, אבל בהא לא השיגו במה שלא ביאר רבינו שם שיש בו עונש מלקות ולפי מה שכייל לן רבינו שבכל לאו שלא יכתוב בו עונשו שהוא במלקות שאין בו מלקו' שאינו אלא כעובר על גזיר' המלך ולפי דעת הרמב"ן שאינו לאו שבכללות א"כ יש בו עונש מלקות אלא שבזה אפשר לדחוק ולומר דהרמב"ן סמך עצמו שהשגה הזאת מובנת מאליה תדע דהא לפחות לדעת רבינו אם הוא מענה אלמנה ויתום לא הי' מגיע לו אלא מלקות אחד כמו כל לאו שבכללות ולפי שיטתו של הרמב"ן שאינו לאו שבכללות ממילא אם עינה אלמנה ויתום מגיע שני מלקיות אלא שלא הוצרך הרמב"ן לבאר זה שמובן ממילא א"כ אף לענין ללקות עליו מלקות אחד ג"כ מובן ממילא) אבל הא קשיא על רבינו דדבר זה א"א לאמרו שהרי רבינו בהלכות סנהדרין שכתב שאין לוקין על לאו שבכללות וכן בספר מנין המצות פסק כהאיכא דאמרי קמא בגמ' דמנחות דף נ"ח ע"ב ובפסחים דף מ"א ע"ב דחדא מיהא לקי וא"כ היאך כתב פה דלא לקי כלל, סוף דבר בעונותי שרבו לא זכיתי לעמוד על דעתו של רבינו בזה וצ"ע לענ"ד טובא. ושוב ראיתי דבספר החינוך סדר משפטים סימן ס"ה בסוף הסימן כתב ונוהגת מצוה זו וכו' ואע"פ שאין לוקין על לאו זה, לפי שאין העינוי דבר מסוים כדי להלקות עליו כי יוכל המענה הרשע לטעון בשקר כי מן הדין עינם או לטובתם רק הש"י שהוא בוחן לבבות וכו' ואחרי נשיקות ידיו ורגליו אומר אני בס"ד כי אין בטעם הזה טעם כעיקר כי הלא העדי' המתרים בו והב"ד שהם דנין עליו עינים להם ולא יראו הם אם בדין עינם או שלא כדין, והרי כמעט ברוב עבירות יש כמה אמתלאות להעובר עבירה להצטדק בכזב לולי התראות המתרה וקבלתו ההתראה שאומר ע"מ כן וכמו באכילת מאכלו' אסורות שיוכל לטעון שאחזתו בולמוס וכן בגזל וגניבה וחומס ועושק (לולי שאין לוקין עליהן מטעם שהן לאווין הניתקים לעשה, או שהן לאווין שניתן לתשלומין, אבל לולי כן היה לוקה עליהם) אע"פ שהוא יכול להתנצל ולטעון שקר שבדין גזלו דמלוה ישנה יש לו עליו מה ששוה הגזילה ההיא וכדומה טענות מטולאות, אלא כיון שהעדים רואים אותו שהוא עושה העבירה והם מתרים בו והוא מקבל על עצמו ההתראה ואומר ע"מ כן שוב לא מהני האמתלאות שלו ה"נ גבי עינוי לאחר שקיבל על עצמו ההתראה שהתרו בו, ובאמת בספר פרשת דרכים בדרך מצותיך חלק ד' ראיתי שכתב והטעם שכתב המחבר אינו נח לי כלל ודו"ק ויפה כוון ובלי ספק כוון למה שכתבתי בס"ד.
אמנם מה שרצה בספר פ"ד לומר מש"ה אין לוקין על הלאו של עינוי אלמנה ויתום מפני שאפשר לו לעבור על לאו זה בלא עשיית שום מעשה נראה לענ"ד דאין טעם זה מספיק אלא לספר החינוך לשיטתו שהוא סובר דכל היכא דאפשר לו לעבור על האיסור בלא עשיית מעשה אף אם עושה מעשה אינו לוקה, אבל רבינו הא לא ס"ל הך כללא ובא האות והמופת ע"ז שהרי רבינו פסק לקמן בהלכות חו"מ פרק א' הלכה ג' דאינו לוקה על הלאו דבל יראה ובל ימצא משום דהוא לאו שאין בו מעשה אא"כ קנה חמץ בפסח או שהחמיצו בידים ולפי כללו של ספר החינוך לא הי' ראוי שילקה על בל יראה ובל ימצא אפילו החמיצו בידים או קנאו כיון שאפשר לעבור על לאו זה בלא מעשה. יציבא מלתא כי מ"ש ספר החינוך כל היכי דאפשר לעבור על הלאו בלא מעשה אף כשעושה מעשה אינו לוקה הם דברים תמוהים דאיהו גופי' בפ' בא סי' ט"ו כתב אם קנה חמץ בפסח או החמיצו בידים בפסח לוקה על לאו דב"י וב"י, והרי אפשר לעבור על הלאו מבלי מעשה ולא יצויר עונש מלקות לעולם על עבירת הלאו הזה לשיטתו, והתימא על הרב בפ"ד שלא הרגיש בזה, (ודע דאין לומר מש"ה אינו לוקה על לאו דלא תענון כיון דיש עליו עונש מיתה וגם בזה לא יכופר עונו כי גם אשתו תהי' אלמנה ויתומיו אינן יכולין לירד לנחלתו וקיי"ל משום רשעה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום ב' רשעיות, דזה אינו דהא ס"ל לר"ע במכות י"ג ב' דגם בח"כ אין בו משום ב' רשעיות כיון דיכול לפטור עצמו מכרת ע"י תשובה עיי"ש היטב ברש"י ד"ה כדאמרן מעיקרא וכו' וה"נ אם עשה תשובה גמורה ומרצה האלמנה ויתום בודאי נפטר לגמרי מעונש שמים). ולכאורה נראה ליתן טעם דאין לוקין על הלאו הזה עפ"י מ"ש הסמ"ג חלק הלאווין שלא להעביר מזרעו למולך מקצת זרעו ולא כל זרעו, ויש טעם בזה לתשובת המינים, דכל המומתין בב"ד מתכפרין וזה שהעביר כל זרעו גדול עונו דאין הקב"ה רוצה שיבא לו כפרה, ומטעם זה אני אומר דנסתפק מרע"ה במברך את השם אולי אין בו עונש מיתת ב"ד אע"ג דידע דהמקלל אביו ואמו מות יומת בסקילה החמורה, והגאון מהרש"ל בספרו עמודי שלמה כתב על הסמ"ג שהוא טעם גמור ומלתא דמסתבר היות העבירה חמורה כ"כ אין הקב"ה רוצה שיתכפר ע"י מיתת ב"ד ומ"ש הסמ"ג שהוא הטעם רק לתשובת המינים לאו דוקא הוא והדבר מוכרח מדברי הסמ"ג עצמו שכתב הטעם הזה לספיקת מרע"ה והרי בזה לא פקרו המינים וע"כ הטעם הזה מתישב גם לנו המאמינים בתורת משה, וא"ל דכוונת הסמ"ג לחזק בזה תשובתו נגד המינים הדוברים עתק על חכמי התלמוד כי להמינים אין צורך להשיב רק מה שהשכל מחייב ותשובתו צודקת עפ"י משפט השכל, וכן נראה מדברי המהרש"א בסנהד' ס"ד ב' שהוא טעם גמור וסברא צודקת, מעתה כיון דהפליגה התורה בעונש המענה יתום ואלמנה מלב' שהוא ימות בחרב הנה עוד לו עונש אחר דאשתו ובניו לא ידעו בירור ממיתתו ונוע ינוע ולא ירשו נחלה והוא יהי' תחלה בשביה דקשה מכולן כדאמרי' בב"מ ל"ח ב' ר' אליעזר אומר ממשמע שנאמר וחרה אפי וכו' מלמד שנשותיהן מבקשות לינשא ובניהן רוצים לירד לנחלת אביהן ואין מניחין אותן וכו' ולפיכך כיון שעונשו גדול כ"כ אין הקב"ה רוצה שיתכפר לו ע"י מלקות דבמקום מיתה עומדת וכמ"ש מהרש"א לענין אין עונשין מה"ד, ועוד אפשר לומר דאין הלאו הזה דומה ללאו דחסימה דהתם מתכפר לגמרי ע"י מלקות דכתיב ונקלה אחיך כיון שלקה הרי הוא אחיך משא"כ כאן אף אם ילקה עדיין צרור עונו כדכתיב ועיין בת"י ביומא ל"ו א' ד"ה עון לקט שכחה שהחזיקו ג"כ בסברא הזאת, ודע כי יש להביא ראיי' לאמתת סברת הסמ"ג בנותן מזרעו למולך מדאמרי' בתמורה ג' ב' אימא מוציא ש"ש לבטלה וכו' אבל מקלל את חבירו בשם כיון דקא עביד תרתי וכו' לא תסגי לי' במלקות, הרי מבואר כל היכי דהעון הוא יותר גדול אין ראוי לומר דמשפטו יקב הדין במלקות גרידא או עונש אחר בידי אדם ועיין ברש"י שם ד"ה דהיכא דקעביד וכו' וכוונתו הוא ג"כ שלא ילקה, (א"ה נלע"ד כוונת בעל החינוך דאם עבר על הלאו ע"י מעשה והי' אפשר ג"כ לעבור אז בלי מעשה הוא דפטור ממלקות משא"כ אם לא הי' אפשר לעבור בלי מעשה בשעה שעבר ע"י מעשה כגון קנה חמץ בפסח ואין לו חמץ עוד בביתו מודה הרא"ה דלוקה כיון דבעת הזאת א"א לו לעבור על הלאו בלי מעשה).
אולם בכל זאת לא תנוח דעתי ליישב דברי רבינו דודאי אם הי' מפורש בשום מקום בתלמודא בבבלי או בירושלמי דאין לוקין על לאו זה רק שהי' בהעלם מאתנו הטעם שאינו לוקה שפיר הי' אפשר לומר ככל האמור פה, וכן הסמ"ג והמהרש"א המה באו ליתן טעם אל משפט כתוב ומבואר להדיא בתלמודא, אבל בעינוי אלמנה ויתום לא מצאנו מפורש בשום מקום דלאו זה לא ניתן למלקות מי הגיד לו לרבינו דאין לוקין עליו ולבדות מלבו סברא וסבה רחוקה, כי יש להקהות בהטעם הניתן למעלה בדברינו מדאיצטרך כדי רשעתו למדרש מיני' משום רשעה אחת אתה מחייבו וכו' דאין לוקין על לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד ת"ל דפטור ממלקות משום דאינו דומה ללאו דחסימה דאין בו עונש אחר אלא מלקות משא"כ בלאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד לא תכופר חטאתו במלקות לבד אם ילקה אלא צריך לקיים בו מיתה הכתובה בתורה, ועוד יש להקשות ממ"ש רבינו בהל' שבועות פ' י"ב אעפ"י שלקה הנשבע לשוא או לשקר וכו' אין מתכפר להן עון השבועה כולו שנאמר לא ינקה ה' אין לו נקיון מדין שמים עד שיתפרע ממנו הרי מבואר דאעפ"י דגם אחר שנלקה יש עליו עוד עונש שמים מ"מ הוא לוקה ולא קרינן בי' וא"א מחייבו משום ב' רשעיות כיון שאין בו כרת או מיתת ב"ד, וגם מוכח משם דסברת הסמ"ג לא מתישבת בכל מקום אלא היכי שאמרו בפירוש אין לוקין ואנחנו לא נדע סבתו אז אנו מיחסין לו טעם הסמ"ג ומהרש"א בענין אין עונשין מה"ד אבל מדעתינו א"א לפוטרו ממלקות מטעם האמור, וגם ראינו דאעפ"י שיש עונש שמים נוסף על המלקות מ"מ דומה הלאו הזה ללאו דחסימה לענין מלקות וא"כ קמה וגם נצבה הערותינו על רבינו מה ראה על ככה להחליט הדין דאין לוקין על לאו זה ומלשונו שכתב ואעפ"י שאין לוקין על לאו זה וכו' משמע שהוא דבר פשוט ומפורש דאין בו מלקות ועינינו לא ראו אי' איפה מקום הלכה זאת וצ"ע.