מלבוש ת"ח וכו' ואסור לו שימצא כתם או שמנונית וכיוצא בהן בבגדו. והנה הלח"מ הקשה דבשבת קי"ד א' אמרינן כל ת"ח שנמצא רבב על בגדו חייב מיתה שנאמר ולמשנאי אהבו מות וגו' רבינא אמר רבד איתמר, ולא פליגי הא בגלימא (פי' רש"י אפילו רבב אסור) הא בלבושא (דוקא רבד אסור) מבואר מזה דגבי כתם או שמנונית וכיוצא בהן אינו אסור אלא בגלימא לא בלבושא, ולמה זה רבינו לא חילק ולא פילג בין לבושא ובין גלימא לענין רבד דאסור אפילו בלבושא ורבב אינו אסור אלא בגלימא לא בלבושא, ומיסתם סתם רבינו לכל הדברים האלו. ול"נ בס"ד ליישב קושית הלח"מ, והוא דהא דמחלק הגמרא בין גלימא ללבושא היינו לענין מה דקאמר ר' יוחנן התם שהוא חייב מיתה בידי שמים, אבל לענין איסור גרידא בודאי אין חילוק בין גלימא ללבושא, דבתרווייהו איסורא לפחות מיהא איכא, ורבינו פה הא לא מיירי אלא רק מאיסורא גרידא, אבל מעונש מיתה בידי שמים הא לא מיירי שאין זה דרכו של רבינו בחיבורו זה ויתר חיבוריו הנוגעים לדינא להעתיק ולפסוק הלכה בעונשי מיתה בידי שמים כלל שאין בהם נפקותא לדינא בדיני אדם וכידוע כן מדבריו שבפירושו להמשניות שכתב כן הרבה פעמים וכן כתב עוד בספרו הנכבד סה"מ ולפיכך לא העתיק רבינו רבד כלל (לא כפירוש רש"ל שהוא שכבת זרע ולא כפירושו של הרי"ף שם שהוא דם יבש שנראה כאלו בעל נדה) אלא העתיק רק סתם כתם או שמנונית כיוצא בהן שהם כללים לכל מיני כתם מאיזה מין שיהיה הכתם, והיינו כאמור מפני שאין נפקותא לדינא בין רבד לשאר דברים מעניני כתם דהא לענין חיוב מיתה בידי שמים לא מיירי מזה כלל, ואם לענין איסור גרידא הא אסור כל דבר המגנה והמלכלך את הבגד ואת הלובשו ובא האות והמופת על זה שהרי מרא דהאי שמעתא דכל ת"ח שנמצא רבב על בגדו וכו' הוא ר' יוחנן, ורבינא לא אמר רבד משמיה דנפשיה אלא שהוא אמר ר' יוחנן אמר רבד וכדמוכח מהלשון דקאמר הגמרא רבינא אמר רבד איתמר וכו' דייק מלת איתמר שנאמר משמיה דר"י רבד לא דהוא פליג עם ר"י אלא דפליג לכאורה על הך לישנא דאמר משמיה דר"י רבב ועל זה קאמר הגמרא ולא פליגי, רצונם בזה דהך לישנא דאמר משמיה דר"י רבב והך לישנא דשמע רבינא דאמר משמיה דר"י רבד הנך תרתי לישני לא פליגי אלא שניהם אמת צדקו יחדיו הא בגלימא וכו' סוף סוף ר"י אמרה להך שמעתא רק שפעם אחת אמר לענין גלימא ואז אמר רבב ופעם אחת אמר לענין לבושא ואז אמר רבד והרי ר"י גופא איהו דאמר בשבת קי"ג סוף ע"א וכבדתו שלא יהא מלבושך של שבת כמלבושך של חול וכי הא דר' יוחנן קרי למאניה מכבדותי וכו' ועיין שם סוף ע"ב ריש דף קי"ד, הרי דר"י גופא אמר דהאדם מתכבד ע"י בגדים מעולים ונאים שהוא לובש, וממילא נמי שהוא בהיפוך שע"י בגדים מלוכלכים האדם הלובשן מתבזה על ידן, כי כל דבר נודע מהיפוכו, והתם מיירי בין בגלימא ובין בלבושא שהרי מה שמלבושי שבת לא יהיו כמלבושי חול בודאי קאי אפילו על מלבושים לא רק על גלימא וע"ז מביא ראיה ממה דקרי ר' יוחנן למאניה מכבדותי, ועוד דהא גם במלבושא יש כבוד ובזיון שהרי גם מלבושא נראה לכל אדם אם הם נאים ומעולים או אם הם מגונים ומלוכלכים דאל"כ למה יתחייב מיתה כשימצא רבד על מלבושו אם אינו נראה מלבושו מאי ולמשנאי למשניאי שייך בהו, אלא ודאי דגם הכתם שעל מלבוש נראה, וכיון שהוא נראה הרי אף שאינו רבד רק רבב וכתם של שמנונית וכיוצא בו הרי הת"ח ההוא הלובשן מבזה עצמו נהי דאין בזיונו כ"כ כמו במלבוש העליון דהיינו גלימא שהוא נראה תמיד לעין כל משא"כ לבוש התחתון שאין מקפידין עליו כ"כ הואיל ולפעמים הוא מכוסה, אבל הא מיהא כיון שיש בו בזיון קצת להלובשו כבר אסור לו לת"ח ללבשו לבזות את כבוד תורתו, אף שאין הבזיון גדול כ"כ שיענש עליו בעונש מיתה וכמו כן איכא ראיה מהא דאמרינן שם קמ"ה ב' דת"ח שבבבל מצויני' הם מטעם מפני שאינן בני תורה ופי' רש"י כדי שיתכבדו ע"י הבגדים שלובשים ואם מטעם דגלו ובאתראי שמאי ובלא אתראי תותבאי והרי מזה ג"כ מוכח שהאדם מתכבד ע"י בגדיו ועיין ברש"י שם בד"ה שאינן במקומם וכו' שמבואר משם דעל כל המלבושים קאמר כן לא רק על הגלימא בלבד, וא"כ ראוי להת"ח לפחות שלא לבזות עצמו ע"י מלבושיו, דהיינו שיהיו לפחות נקיים, כי הת"ח צריך לנהוג כבוד בעצמו כדי שלא יתבזה תורתו בפני ע"ה, וכמ"ש רש"י שם קי"ד א' וא"כ זה הת"ח שהולך אפילו במלבוש מזוהם ומלוכלך אפילו ברבב איסורא קעביד שמבזה לפחות בזיון קצת לתורתו ולפחות גורם העדר כבוד להתורה ועוד בה שלישיה דאף בשאר מלבושיו איכא בזיון קצת אם הם אינם נקיים דהא בודאי לא עדיפי שארי בגדים מבוזים שאינן גלימא והם מלוכלכים בכתמים ממנעל המטולאי טלאי ע"ג טלאי דאמרי' דגנאי הוא לת"ח לצאת בו ואיסורא קעביד והביאו ג"כ רבינו לקמן בהלכה זו בסמוך, אלא שאינו חייב מיתה בידי שמים על מנעל המטולאי הואיל ואינו בזיון גמור אבל הא מיהא מוכח דאיסור קעביד אפילו אם הוא לובש או נועל דבר שהוא רק בזיון קצת והעדר כבוד התורה, וא"כ אף בלבוש שאינו גלימא שנמצא עליו כתם דמאיסורא לא פלט הך ת"ח שהוא יוצא בו דגנאי הוא לת"ח להתגאל במלבושים מגואלים כאלה, ורביעי בקדש מהא דאמרינן בזבחים י"ט ריש ע"א אמר רב אשי אמר לי הונא בר נתן זימנא חדא הוי קאימנא קמיה דאיזגדר מלכא והוה מדלי לי המיינאי ותותייה ניהלה ואמר לי ממלכת כהנים וגוי קדוש כתיב בכו וכתב רש"י בד"ה והוה מידליה המיינאי וצריכים אתם לנהוג עצמכם בתפארת של כהנים, והנה גם מזה מוכח דהחיוב הוא לת"ח להיות הולך בלבוש נקי בלתי לכלוך כתפארת הכהנים ובגדי כהנים אינן רשאין להיות מלוכלכים בשום לכלוך אפילו רק בטיט וכמבואר בזבחים דף ח"י וסוף דבר הת"ח כדי לכבד תורתו צריך ללבוש לכבוד ולתפארת אם ידו משיגה, ולפחות יכול ליזהר שלא יהיו בגדיו מזוהמין ומלוכלכים כי דבר זה אינו תלוי בעושר אלא תלוי בהשגחתו על נקיות בגדיו.
ולא יהי' בשרו נראה מתחת מדיו כמו בגדי פשתן הקלי' וכו'. כתב מרן שמקור דבר זה הוא מבבא בתרא נ"ז ב' דאמרינן התם בעא מינה ר' יוחנן מר' בנאה חלוק של תלמידי חכמים כיצד, כל שאין בשרו נראה מתחתיו, אלא שהרשב"ם פירשו לענין אורך הבגד שכתב שם בד"ה כל שאין בשרו וכו' שיהא ארוך עד פיסת רגלו שלא יראה כשילך יחף אבל רבינו פירשו לענין עצמות הבגד וכפירושו הנ"ל, ולכאורה היה נראה דאפשר להביא ראיה לפירושו של רבינו ולאותיב תיובתא כלפי סנאיה דהרשב"ם, והוא דהא מדברי הרשב"ם מבואר שהחלוק היה מגיע עד הארץ עד שלא היה נראה כלל מן הרגל ואפילו מן פיסת הרגל לא היה נראה כלל דאל"כ עדיין היה נראה יחף כשהוא הולך, ועוד דא"כ למה לא נתנו חכמים שיעור כמו שנתנו אח"כ שיעור גבי טלית של תלמידי חכמים כל שאין חילוקו נראית מתחתיו טפח אלא ודאי צריכין לומר לפי פירושו של הרשב"ם דבאמת צריך להגיע חלוקו עד לארץ, ואחר כי כן הנה קשה לענ"ד מה זה שאמרו במדרש שמואל והובא בילקוט שמואל ב' פרשה ו' רמז קמ"ג ויהי ארון ה' בא וכו' אמרה לו (רצונו לומר מיכל בת שאול אמרה לדוד) של בית אבא היה נאה ממך, חלילה שנראה מימיהם פיסת יד ופיסת רגל ועקב מגולין, אלא כולם וכו' (ודע דבמדרש הגירסא ופיסת עקב מגולין יע"ש ולדעתי גירסא זו יותר נכונה מגירסת הילקוט דלפי גירסת הילקוט קשה דאם אין פיסת הרגל מגולה כ"ש דאין העקב מגולה שהרי העקב הוא מכוסה ממילא אם הבגד ארוך כל כך שאינו נראה פיסת רגל, וברד"ק בביאור הפסוק שם הביא ג"כ המדרש והביא הגירסא רק פיסת הרגל וגם לפי גירסא זו הוא נכון, אבל גירסת הילקוט האמורה נראה שהיא גירסא מוטעת וכאמור) והשתא אם נאמר כפירושו של הרשב"ם דכל ת"ח דינו כך שאינו רשאי להיות לו עקב או אפילו פיסת הרגל מגולה א"כ יאמר נא מה רבותייהו של שאול וביתו בית צדיקים הלא כל ת"ח צריך להיות צנוע כך ושאול וביתו כולם גבורים בתורה היו, אלא ודאי צריכין לומר שבכל ת"ח אינו צריך להיות החלוק אלא עד העקב וכמ"ש רבינו אף אם מן העקב ולמטה מגולה אין קפידא בכך כלל ואיפו זאת שפיר הפליגה מיכל בת שאול בשבח בית אביה, היא אומרת כמה היו צנועים ביותר מכל שארי חכמים ותלמידהון שכל ביתו של שאול למדו הצניעות המופלג הזה משאול שהי' צנוע ביותר וכמו שהפליגו רז"ל בכמה מקומו' מהפלגת צניעותו, ולפיכך גם בני ביתו היו צנועים גדולים ומופלגים במידת הצניעות מעל כל פני האדמה, וא"כ קשה על ר' בנאה לפי פירוש הרשב"ם האיך קאמר הוא סתם לר' יוחנן כל שאין בשרו נראה מתחתיו, אלא ודאי צריכין לומר כפירושו של רבינו.
אלא שאחרי מעט העיון וההסתכלות אנכי הרואה בס"ד כי ראיה זו אינה ראי' לרבינו ולא תיובתא להרשב"ם, והוא כי מיכל בת שאול לא הפליגה בשבח בית אביה, אלא במה שמעולם לא נראה כן מהם, שכ"כ היו צנועים ומוזהרי' בדרכי הצניעות עד שלא אירע להם אפילו דרך עראי ומקרה שיהיה נראה מהם פיסת היד ופיסת הרגל, תדע שלולי כן מה לה לזעוק אל המלך דוד וכי ראתה כן מבעלה דוד הרבה פעמים חלילה הרי לא עשה כן אלא אך הפעם, שהי' נעשה דבר זה דרך מקרה בהיותו מפזז ומכרכר אז לפני ארון ה' הוא שאירע הדבר הזה ואפס זולתו, אלא ודאי הוא הדבר אשר דברתי כי היא אמריה תאמר שמעולם לא נראה כן בבית אביה אפילו דרך מקרה ועראי שהם היו צנועים מופלגים ביותר, שאף לשארי תלמידי חכמים הנה יארע להם כן דרך מקרה ועראי ואין בו איסור ופריצת גדר הצניעות, אבל בית אביה הם נהגו סלסול בעצמם להיות נזהרים מזה אפילו דרך מקרה ועראי, ולזה דייק ופתחה פיה בחכמה ואמרה של בית אבא הי' נאה ממך ולא אמרה בקיצור של בית אבא היו נאים חלילה שנראה מימיהם כן ולא הי' לה להוסיף ולומר תיבת "ממך" כאלו גם הוא נאה אלא שהם נאים ביותר, והרי לפי דעתה יצא דוד מדרכי הצניעות ושמועה זו אינה נאה, ולא להחניף לו ולישא פניו אמרה כך, כי כפי הנראה שם הנה דרך נשים לה אשת מדנים, אבל הוא הדבר אשר דברנו כי האמת דברה כאשר עם לבבה השיחה כל רוחה תוציא, היא מדברת אמת הדבר שגם אתה צנוע ומעלי ונאה, שבדבר זה שעשית לא פרצת פרץ גדר הצניעות כיון שלא עשית כך אלא על דרך מקרה ועראי, אבל הא מיהא של בית אבא היו מופלגים ונאים ממך בצניעות הרבה יותר ויותר, שהם נזהרו שלא יארע להם כך אפילו דרך מקרה ועראי, דיקא נמי שהרי אמרה לו חלילה שנראה מימיהם פיסת יד ופיסת הרגל וכו' מאי זה דקאמרה תיבת "מימיהם" דמה הי' חסר אם היתה אומרת סתם חלילה שנראה פיסת יד וכו' אלא ודאי שאמרה שמעולם כל ימי צבאם לא אירע להם כך לשל בית אביה אפילו דרך מקרה ועראי וזה גורם במה שהיו נזהרים ביותר בדרכי הצניעות, ואחרי הבא עלינו שוב חלפה והלכה לה הראי' שהבאתי לעיל מכאן לפירושו של רבינו ולאותיב תיובתא על הרשב"ם דההבדל שבין ביתו של שאול המלך ושארי תלמידי חכמים לא היה אלא בענין זה של דרך מקרה ועראי דשארי תלמידי חכמים לפעמים הוא שיארע להם כך על דרך המקרה ועראי.
אבל מה שנראה לענ"ד ראיי' לפירושו של רבינו הוא דלא היתה לו בגירסתו במדרש פיסת עקב, ובאמת אין לשון פיסת נופל על עקב ולא מצינו כן במקום אחר אלא היתה גירסתו במדרש רק עקב לחוד דהיינו שהיתה גירסתו פיסת היד ועקב וא"כ אפי' בית שאול דהוי צניעי ומעלי טפי אפ"ה לא היו מקפידין במה שהי' מגולה מהעקב ולמטה, ומעתה אם כך עשו ביתו של שאול שהיו מופלגים בדרכי הצניעות ואעפ"י כן לא היו חוששין לגילוי פיסת הרגל מהעקב ולמטה מכ"ש שאר ת"ח שמותרים בגילוי מהעקב ולמטה ואין פרץ ואין יוצא מגדר הצניעות, וקשי' לי' לרבינו על ר' בנאה דסת' ואמר כל שאין בשרו נראה מתחת וכו' וה"ל למימר השיעור עד העקב והוכיח מזה רבינו כפירושו בדברי ר' בנאה, וליישב דברי הרשב"ם בפירושו צריכין לומר דהיתה לו הגי' במדרש רק פיסת הרגל לחוד (וגבי רגל שייך שפיר לשון פיסת) הרי מבואר מזה דאפילו פיסת הרגל לא הי' מגולה מהן ולכן ראוי לכל ת"ח לעשות כמו שעשו ביתו של שאול שמעולם לא נראה בהם פיסת הרגל אפילו דרך עראי ומקרה מעוצם והפלג' מדת צניעות'.
אמנם עדיין קשה על רבינו מהא דאמרינן ביומא ל"ה ב' אמרו עליו על ר"א בן חרסום שעשתה לו אמו כתנת מב' רבוא וכו' מפני שנראה כערום ולדעת רבינו תקשי האיך סלקא אדעתי' של ר"א ללבשו לעבודה הרי מלבוש כזה אין ללבוש אפי' בגבולין לת"ח אף כי במקדש מה נורא המקום הזה וצריכים שם צניעות יותר וכ"ש דאסור ללבשו, ואולי ס"ל לר"א בן חרסום דהך מעלה וכבוד התנאה לפניו במצות עדיפי טפי ממעלת הצניעות והכון לקראת אלהיך ראוי לעבוד לפניו בבגדי' חשובים ויקרים ורק בעבור זה לא היו אחיו הכהנים רוצים ללבשו מפני שדעתם שאין בבגד ארוג כזה הכתונת נוי וכבוד לעבוד דאדרבה כדי בזיון הוא שנראה כערום (א"ה גם לפי' הרשב"ם יש להעיר דהא הכהנים בעזרה בע"פ שהיו פוקקין העזרה דשבח הוא לבני אהרן שילכו עד ארכובותיהם בדם והיו מדלו מאנייהו בהולכת עצים למערכה והרי היו יחיפים בשעת עבודה ונראה כל הרגל מגולה וע"כ יש לחלק בין גבולין לעזרה) ברם כל זה שכתבתי הוא לדעת מרן דרבינו ס"ל הפירוש בדברי ר' בנאה דלא כפירושו של הרשב"ם, אבל אחר העיון נראה לדעתי דגם רבינו מפרש כמו שפי' הרשב"ם אך מקור מקומו טהור שכתב שלא יהא בשרו נראה מתחת מדיו אכתוב בסמוך בס"ד.
ולא יהיו בגדיו סחובין על הארץ אלא עד עקבו וכו'. מ"ש רבינו הטעם דנראה כגסי הרוח זה יצא לו מהא דאמרי' בשבת קי"ג וכ"כ מרן אבל מ"ש רבינו ובית יד שלו עד ראשי אצבעותיו מזה לא נמצא שום דבר בסוגיא שם ומרן לא העיר בזה, והנראה לענ"ד לפמ"ש בסמוך דגירסת רבינו במדרש היתה פיסת היד ועקב דהיינו שלא נראה מבית שאול העקב וממנו ולמעלה אבל מן העקב ולמטה הי' נראה מהם וכן פיסת היד שלהם לא הי' נראה בבית שאול ופיסת היד הוא כף היד והיינו עד ראשי אצבעותיו כי האצבעות צריכות להשתמש בהם ואין זה דומה לפיסת היד דקתני במס' אהלות פ"א משנה ח' ומזה יצא לרבינו מ"ש פה דהיינו דהוא סובר שכל ת"ח אף שראוי לו להיות צנוע אבל אינו צריך להיות צנוע יותר מבית שאול המלך דהיינו שלא יגיעו בגדיו אלא עד עקבו ועקב בכלל ועד ראשי אצבעותיו שכ' רבינו הוא פיסת היד שנזכר במדרש וגם זה הוא עד ועד בכלל שא"א לצמצם במכוון ממש עד ראשי אצבעותיו אא"כ יכסה ג"כ מעט מראשי אצבעותיו אבל לא יותר דזה הוי גסות הרוח דאלו הי' בזה משום צניעות גם שאול המלך שהי' מופלג מאד בצניעות הי' עושה כן כמבואר בבבלי וירושלמי ומדרש מגודל ועוצם הצניעו' אשר לשאול ולכן גם ת"ח אינו צריך לצניעות יתירה מאשר היתה בשאול ואצלו לא נראה פסת היד אבל ראשי האצבעות ודאי גלוים היו, (א"ה גם בזה יש לגמגם כי לדעת המדרש כל האצבעות היו נראים וגלוים בשאול וביתו ולדעת הרמב"ם ז"ל לא כל האצבעות רק ראשי האצבעות מקום הצפרנים יהיו גלוים).
אמנם הא קשיא לי על רבינו דגבי טלית של ת"ח אמרינן במס' ב"ב נ"ז ב' כל שאין חלוקו נראה מתחתיו טפח והרי לדעת רבינו אף חלוקו של ת"ח א"צ להיות ארכו אלא רק עד העקב והעקב בכלל ואם הטלית א"צ להיות ארוך אלא כדי שלא יהא נראה החלוק מתחתיו טפח א"כ יכול להיות סוף אורך הטלית קרוב לטפח למעלה מן העקב ולמה זה סתם רבינו אלא עד עקבו ולא מחלק בין הטלית והחלוק דבחלוק הוא דבעינן שיעור ארכו עד העקב אבל בטלית יכול להיות קצר מזה קרוב לטפח. (א"ה עיין מ"ש רבינו בהל' כלי המקדש שיעור אורך הכתונת עד למעלה מן העקב ואורך בית יד עד פס ידו והוא מתלמודא דיומא ע"ב ב' ומבואר מזה דכל העקב הי' מגולה אפי' במקדש וכן משמע דפס יד היתה מגולה דהיינו כף היד דתרגום ככף איש כפיסת ידא). ודע דהרשב"ם כתב שם וכ"ש דאי קאי עד להדי חלוק דאיכא צניעות טפי ויש להעיר בזה דהרשב"ם גופא כתב שיהא אורך החלוק מת"ח עד פיסת רגלו א"כ צריך שיהא עד שיגיע לארץ ממש דאל"כ עדיין נראה יחופו וא"כ כשהטלית הוא עד להדי חלוק גם הטלית מגיע עד לארץ ואיך כתב הרשב"ם דאם הטלית מגיע עד להדי חלוק הוי צניעות טפי והרי מסוגיא דמס' שבת שמעינן דהרי הוא מגסי הרוח ומאי מעליותא איכא לת"ח ההולך במלבושיו כגסי הרוח וא"ל דע"כ ל"א דהוי מגסי הרוח אלא כשהבגדים נגררין על הארץ שהם יותר ארוכים מקומת איש אבל אם הם מכוונין ממש עד לארץ אינו מגסי הרוח, הנה מלבד שהוא מתנגד להשכל לאמר שיצוו חכמים ביום השבת ישלשל בגדיו שיהי' נגררים בארץ וגם אם החוצות מלאים טיט ורפש, אלא אף מלשון רש"י בד"ה ישלשל בגדיו לא משמע כן שכתב הבעל מלאכה צריך לסלק בגדיו כשהם מגיעים לארץ במכוון ממש והעשירים א"צ לזה ולובשים עד לארץ גם לשון רבינו שכתב סחובין על הארץ ולא כתב סחובין בארץ הנה הוא מורה דאף שאין נגררים בארץ רק הם מכוונים עד לארץ ממש העושה אלה הרי זה מגסי הרוח וצ"ע.
שוב התבוננתי ומצאתי כי דברי הרשב"ם נכונים דהא בלא"ה קשה על הרשב"ם האיך קאמר דחלוק של ת"ח צריך שיגיע עד פרסות רגליו שלא יראה יחף כשהוא הולך והיינו עד בכלל דגם הפרסות יהיו מכוסין מהחלוק ות"ל דת"ח בלא"ה אינו רשאי לילך יחף כדאמרי' בשבת קכ"ט א' לעולם ימכור אדם קורת ביתו ויקח מנעלים לרגליו, וכ"ה בפסחים קי"ב דר"ע צוה כן לבנו ועיין מ"א סי' ב' ס"ק ז' ואם כך באיניש דעלמא כדאמרי' בשבת קנ"ב א' חזייה דלא סיים מסאני' א"ל דעל סוס מלך וכו' ודמנעלי ברגלוהי בר אינש דלא הא ודלא הא דחפיר וקביר טב מיני' עאכ"ו שהוא גנאי לת"ח לילך בלא מנעל (ומה דריב"ק לא סיים מסאני' ודאי מקרה קרה לו שהכריחו לכך והצדוקי רק להקניטו נתכוון) והרי המנעל מגיע עד העקב וא"כ אין החלוק צריך להגיע עד לארץ אלא די שמגיע עד העקב ושוב אינו נראה שהולך יחף, ומוכרחין אנו לומר דכוונת הרשב"ם היא שיהא החלוק ארוך עד פרסות הרגל ולא עד בכלל והיינו עד העקב והוא מגולה ומשם למטה הוא פיסת הרגל וכדי שלא יהא נראה כהולך יחף היינו מן העקב ולמעלה, ומעתה אף אם אורך הטלית שוה לאורך החלוק עדיין אין הטלית נסחב על הארץ שאינו מגיע אלא עד העקב ואינו נראה מגסי הרוח, שוב מצאתי און לי בספר עין יעקב ד"א נדפס על הגליון בשם המהרש"א, וז"ל אין דרך ת"ח לילך יחף אלא שיגיע עד ראש המנעל, וכוון בזה לכל הדברות והאמירות הניתנין למעלה ותיתי לי שכוונתי לדעתו הרמה והנשאה, ובזה מיושב נמי גירסת הילקוט שהבאתי לעיל חלילה שנראה מימיהם פיסת יד ופיסת רגל ועקב מגולין והיינו דלפעמי' כשאירע בבית שאול שהיו הולכים בלא מנעל כשהיו הולכים במקדש ה' או ביה"כ אז לא הי' נראה מימיהם מתחת בגדיהם אפי' פיסת הרגל אבל אם הלכו במנעליהם ברגליהם בלא"ה לא הי' נראה הרגל מגולה מן העקב ולמטה שהי' מכוסה מן המנעל ואז היו רגילים ללבוש ג"כ בגדים שהיו אורכם רק עד העקב, ומעתה גם דברי רבינו שרירן וקיימין במ"ש שבגדיו יגיעו עד העקב דמלבד דיש לו ראיי' מהמדרש שמואל שהובא בילקוט אף זו יש לו ראיי' מתלמודא דידן מדאמרו בתלמודא דב"ב כל שאין בשרו נראה מתחתיו וכו' והיינו ע"כ עד העקב דמשם ולמטה הרי מכוסה במנעלים שיש לו, ורבינו ע"כ מיירי במי שיש לו מנעלים ברגליו דהא אפי' אדם אחר שאינו ת"ח מגונה הוא בלא מנעלים דחפור וקבור טב מיני' מכ"ש ת"ח דודאי יש לו מנעלים ברגליו ולכן אינו צריך להיות אורך הטלית והחלוק אלא עד העקב, ואף גם מה שהערנו על רבינו שלא יצא לחלק בין טלית לחלוק נכון הוא אחרי העיון היטב בתלמודא דמס' שבת קי"ח ב' דמייתי התם אמר ר' יוסי מימי לא ראו קורת בית אימרא חלוקי וס"ל לרבינו דכ"ש שלא הי' נראה אימרא חלוקו כשהי' הולך בחוץ, ואף דאפשר לומר דר"י צניעות יתירה היתה בו, והרי הרשב"ם בב"ב שם כתב דאם הטלית קאי עד להדי החלוק איכא צניעו' טפי והיינו דנפקא לי' מהך דר"י דמבואר ממנו דהוא מדת צניעות ומעליותא לא ח"ו רמות רוחא אם הטלית ארכו כאורך החלוק אבל רבינו ס"ל דראוי לכל ת"ח להחמיר על עצמו ולעשות כר' יוסי לפיכך כתב דגם הטלית יהא ארוך כ"כ כמו החלוק כדי שלא יראה אימרא חלוקו לחוץ וממילא אין הטלית והחלוק נסחבים ונגררים בארץ כלל כי אורך שניהם עד העקב ולא נגרר בארץ ודרכן של גסי הרוח הוא להיות בגדיהם נגררים בארץ וארכם יותר מעד סוף פיסת הרגל, ועפ"י האמור אינו מוכרח מ"ש מרן דרבינו מחולק עם הרשב"ם בפי' הסוגיא דמס' ב"ב במימרא דר' בנאה כי דוחק הוא לומר כן דמסתמא כוונתו במאמרו לענין חלוק של ת"ח היא ככוונת המאמר לענין טלית של ת"ח כי ב' המאמרים בתכיפה אחר נאמרו והיינו בשיעור האורך כפי' הרשב"ם ולא כפי' מרן לשיטת רבינו ולדברינו אין אנו צריכין לכל זה דגם רבינו פירשו לענין אורך ומזה יצא לו הדין עד עקבו שכתב רבינו.
אמנם מ"ש רבינו שלא יהא בשרו נראה מתחת מדיו כמו בגדי הפשתן קלים וכו' לא נפקא לי' כלל מהך סוגיא דב"ב אלא נלענ"ד דרבינו הוציא זה מהסוגיא דיומא הנ"ל מדקתני התם בברייתא ולא הניחוהו אחיו הכהנים ללבשה מפני שנראה כערום ולא קאמר ולא הניחוהו לעבוד בו או לקרות בו וכן הטעם דנקט מפני שנראה כערום הל"ל מפני שנראה כעובד ערום, עיין ברש"י ד"ה עבודת יחיד וכו' ובד"ה ובלבד שימסרנה לצבור, משמע מזה דלאו מטעם העבודה או הקריאה לא הניחוהו ללובשו (עיין בס' קלבון השקל סי' ע"ה בד"ה מג"א ריש הסימן אם לבושה דק וכו', ובדברי הרב המאירי בפירושו עבודת יחיד דקאמר התם שהי' באמצע השנה וקאי לענין נו"נ) אלא אף שלא בשעת העבודה אם הי' רוצה ללבשו להראות חזותו לרבים מה שעשתה לו אמו לכבוד ולתפארת אעפ"י כן לא הניחוהו אחיו הכהנים מפני שנראה כערום ואין זה מדרכי הצניעות והמוסר (ור"א בן חרסום הי' סובר כיון שהוא עושה כן לכבוד אמו שהיא מצוה דאוריי' הוי עדיפא לי' הך מצות כיבוד אם מהך דרכי הצניעות והמוסר והם הי' סוברים כיון שהוא כ"ג יש בזה גנאי לאחיו הכהנים שהראש שלהם הכ"ג לא ילך בדרכי הצניעות והמוסר וכבוד הרבים עדיף שהם אינם רוצים לוותר כבודם נגד אמו).
לא יצא מבושם לשוק ולא בבגדים מבושמים אבל אם משח בשרו בבושם וכו'. והקשה מרן כי דברי רבינו סותרים זא"ז באותה הלכה דבתחלה אמר לא יצא מבושם לשוק והיינו ע"כ מבושם בגופו דאילו בבגדיו הא כתב אח"כ ולא בבגדים המבושמים והאיך כתב אח"כ דרשאי לבשם גופו כדי להעביר הזוהמא, ותירוציו דחוקים גם שניהם דמ"ש דתנא והדר מפרש הלא זה דרכו של רבינו לקצר בלשונו הצח במקום שאמרו להאריך ואם זאת כוונתו הי' כותב רק לא יצא בבגדים מבושמים וכו' ומ"ש דמיירי בבשם ממש בגופו לא ה"ל לרבינו לומר לשון מבושם אלא הי' מתארו בשם בשם כמ"ש אח"כ ולא ישם בשם בשערו, גם תי' הלח"מ קשה להעמים בלשון רבינו ונראה לענ"ד לבאר דברי רבינו בלי גמגום דהנה בתלמודא דברכות איתא מ"ג ב' אל יצא כשהוא מבושם לשוק אמר ר"ש לא אמרן אלא בבגדיו אבל בגופו זיעה מעבר' לי' ולכאורה טפי ה"ל לתלמודא למימר אבל בגופו להעביר את הזיעה הוא דקא עביד או אבל בגופו להעביר את הזיעה הוא ושרי ומזה דייק רבינו בלישנא דתלמודא דר"ש מדקדק בלישנא דברייתא דקתני אל יצא כשהוא מבושם דהיא מלה מיותרת ומה הי' חסר אם הי' נקט התנא אל יצא מבושם לשוק ודייק ר"ש מזה דכוונת התנא היא אפי' אם אינו מתכוון לבשם את עצמו רק דרך מקרה אירע כך שנתבשם ממילא כמו דתנא התם בבריי' הביאו לפניהם יין ושמן וכו' וטחו בראש השמש ואם השמש ת"ח וכו' והיינו שלא היתה כוונתו כלל לבשם עצמו אלא מפני שלקח בידו השמן הטוב נתבשם ממילא או מפני שהבעה"ב טח ידיו בראשו של השמש אפ"ה אסור לו לצאת לשוק אם ת"ח הוא כ"ז שריחו נודף וכן אם מוכר שמן מבושם ונתלכלך בשרו בהשמן או בגדיו הרי זה נתבשם ממילא ואפ"ה אסור לצאת לשוק לפיכך נקטה הברייתא מלת כשהוא להורות דנתבשם ממילא ע"י המקרי' הנזכרים ואפ"ה אסור לו לצאת לשוק והתנא נקט הדין בנתבשם ממילא וידעי' מק"ו דאסור לת"ח לצאת לשוק אם מתכוון לבשם עצמו, וכי תאמר למאי איצטרך הברייתא לאשמעינן דבר זה דאפי' נתבשם ממילא אסור לו לצאת לשוק דמה לי נתבשם לדעתו וכוונה או נתבשם ממילא הלא סבת ההרחקה בזה מלהתבשם היא דאם יצא הת"ח לשוק כשהוא מבושם כל מי שיפגשהו ויריח בו ריח הבושם יחשדהו שעשה כן לסבת זנות וא"כ מאי איכפת לן בזה שנתבשם ממילא מי יגיד לאדם סיכו אם לדעת ואם שלא לדעת הוא מבושם ס"ס השם לדרך פעמיו ויפגשהו יחשוב עליו מחשבות און לאמר כי ברע הוא ויפת לבו לעוגבים וא"כ משנה שאינה צריכה היא להשמיענו דאין הבדל בין נתבשם ממילא לנתבשם לדעת, אולם אחר העיון אין זה דבר פשוט ולא מסברא הוי לן למידע האיסור לצאת לשוק בנתבשם ממילא, כי המתבשם לדעת הוא מתבשם הרבה כדי שיהי' לו ריח טוב בחברת ב"א, אולם המתבשם ממילא אינו מתבשם הרבה רק דבר מועט מה שקלט בגופו או בבגדיו מן הריח כענין האמור למעלה כי הריח בא לו במקרה והמקרה לא יפעול פעולה חזקה כ"כ כפעולת העושה בכוונה ורצון כמו השמן המבושם שהוא טחו בראשו של שמש הנה המעט מן השמן המתדבק ביד הבעה"ב אם טחו בראשו של שמש הלא מצער הוא ואין ריחו נודף הרבה וס"ד בכה"ג מותר לו לצאת לשוק כיון שלא נתבשם אלא מעט ולא קלט בגופו ובגדיו רק זעיר שם ואם ילך בשוק ב' או ג' אמות יפיג ריחו וליכא למיחש לעקשות פה, וכן אם מבשם עצמו לדעת רק כוונתו היא להעביר הזוהמא, ג"כ אינו מתבשם הרבה דהא לא יחפוץ המתבשם שיהא ריחו נודף בין אנשים רק שיפוג ממנו ריח הזוהמא ואינו צריך לזה רק התבשמות מעט, ובזה כבר אמרנו דליכא לזות שפתים דבהלוך מעט כבר חלף והלך הריח וקמ"ל בברייתא דאפ"ה אסור לו לצאת לשוק אם נתבשם ממילא דגם בזה איכא חשדא וצריך ליזהר באזהרת החכם הסר ממך עקשות פה (אבל במתכוון כדי להעביר הזוהמא באמת אין חשד) ולפ"ז הכי קאמר ר"ש לא אמרן דאפי' בבישום מועט אסור לת"ח לצאת לשוק אלא בבגדיו דאז שפיר אמרי' אפי' בבישום מועט אסור לצאת לשוק דהא הבגד קלט ריח טוב קצת והוא מתקיים בבגד זמן ארוך מדי היותו בשוק או רוב הזמן ההוא דאין כאן דבר המתנגד למקצת הריח ההוא דאויר העולם אינו מפיג ריח הבגד בזמן קצר ושפיר איכא חשדא אבל בגופו דהיינו שנתבשם לדעת אבל כוונתו רק להעביר הזיעה מגופו למנוע הזוהמא מגופו ואז אינו מתבשם הרבה מש"ה מותר לו לת"ח לצאת לשוק דהא רק מצער הוא הריח שבגופו כיון שלא נתבשם הרבה וגם זה המעט מהריח עד מהרה בהלוך דרך קצרה יעבור והנה איננו כי זיעה מעברא לי' שהזיעה תגרום להעביר ריח הבשום המועט היות הזיעה והבשום דברים המתנגדים ולוחמים זה עם זה שהבשום המועט עומד לנגדו לריח הזיעה שבגופו והזיעה שבגופו מבטלת ריח הבשום המועט והמה מוסיפים והולכים בהתנגדות הזה עד כי יכלו גם שניהם הריח והזיעה וכמעט שיצא מדלתי ביתו החוצה חולף ועובר ריח הבושם ושוב ליכא חשדא ובאותו זמן המועט מעת יציאתו לשוק עד כי יחלוף ויעבור הריח מציאות רחוקה היא שיפגעו בו קצת מאנשים ויחשדוהו והוא מיעוט שאינו מצוי ולא חיישינן לזה אף גם שהמרגיש בריח הבושם שבגופו ירגיש ג"כ שעד מהרה יעבור הריח היות בכל רגע ורגע הנה הוא הולך וחסר ועוד מעט והי' לאיש אחר שאין לו לא ריח זיעת הגוף ולא ריח הבושם ומי זה סכל יחשדוהו לאמר בלבו הנה זה בשרירות לבו ילך וידפוק לפתח אשה זונה ולכן עשה לו מעשה רוקח להעיר רוח זנונים הלא לא לפתח חטאת רובץ, ועד שהוא מגיע לבית הזונה כבר הריח אין ולא יועילו מעשיו זאת היא כוונת רב ששת, והא דמחלק בין בישום גופו לבישו' בגדיו ולא מחלק בבישו' גופו בין נתבשם הרב' לנתבש' מעט משו' דרצה לאשמעינן בבישו' בגדיו אפי' בבישו' מועט אסור לצאת לשוק דבבגדי' מתקיים הריח זמן מרובה אף אם מעט הוא הבישו' ועוד דאורח' דמלת' נקט בסיכה מועטת ודאי הכוונ' רק להעביר הזיעה, והוא הדבר אשר דבר רבינו ההוא אמר לא יצא מבושם לשוק ושינה לשון הברייתא דמלת "כשהוא" איננה על לשונו והלא אין מדרכו של רבינו להוסיף או לגרוע מהלשון אשר שנו חכמים אם לא להורות דבר ולכן לדעתי העני' בהשתנות הזאת הורה לנו רבינו ככל האמור בדברינו למעלה דהיינו דוקא אם נתכוון לבשם עצמו ואז מבשם עצמו הרבה ומתקיים הריח זמן ארוך לכן אפי' בישום גופו אסור אם רוצה לצאת לשוק דאעפ"י שיש זוהמא על גופו כי האדם דרכו להזיע תמיד כאשר הושם בטבע כל אדם מ"מ אין בכח ריח הזוהמא להעביר ריח החזק מהבישום הרב שבגופו, והפוגע בו בהריחו ריח חזק הנודף מגופו יחשוב מזמות על זה שנתבשם כי יצרו תקפו ללכת לבית זונה דאם כוונתו להעביר הזיעה לא הי' צריך להתבשם הרבה, ואח"כ כתב רבינו אבל אם משח בשרו בבושם כדי להעביר הזוהמא רצונו שלא משח עצמו רק משיחה מועטת בכדי להעביר הזוהמא ולא יותר דאז ליכא חשדא ולכן דייק רבינו במלת כדי והי' לו לכתוב אם משח בשרו בבשם להעביר את הזוהמא אבל מלת כדי מורה על הכמות שהי' רק סיכה מועטת בזה רשאי לצאת לשוק אבל בבגדו ובשערו שאין שם זוהמא הרבה אפי' בישום מועט ג"כ אסור לצאת בו דמתקיים הריח משך הלוכו בשוק ואולי יותר משך זמן היות אין כאן ניגוד ריח הזוהמא אשר יגבור להחליש את הריח הטוב ואף כי מצער הוא מ"מ מתקיים זמן מה, ולא הוצרך רבינו לכתוב בהדיא דאפי' בבישום מועט בבגדיו אסור לת"ח לצאת לשוק דמלבד שהדבר מבואר ממה שהתיר בגופו דוקא בישום מעט וממילא ידעי' ההבדל בין גופו לבגדו ושערו, אף זו אדרבה מדסתם רבינו האיסור בבישום בגדיו ושעריו ולא מחלק בשיעור הבישום ידענו כי דעתו לאסור בכל ענין המעט אם רב הוא הבישום בבגדיו, ובזה אין בדברי רבינו כושל וכל דבריו אמת וצדק.
ולא בבגדים מבושמים וכו'. אמרי' בברכות מ"ג ב' אל יצא כשהוא מבושם לשוק וכו' אמר ר' אבא ברי' דר"ח בר אבא וכו' במקום שחשודין על משכב זכור אמר ר"ש לא אמרן אלא בבגדו וכו', ורבינו העתיק סתמא ולא חילק בין מקום שחשודין למקום שאינן חשודין והעיר הרב בלח"מ על זה ואין בידו מענה ליישב דברי רבינו, ולכאורה אמרתי דרבינו ס"ל הא דמחלק בין מקום למקום משום דס"ל כהנך אמוראי בקידושין פ"א דלפי מאי דקיי"ל התם כחכמים דאמרו לא נחשדו ישראל על משכב זכור ולא על הבהמה וכשם דליכא איסור להתיחד עם הזכר ועם הבהמה אם לא במקום שחשודין בודאי אבל בסתמא אינן חשודין על כך, ה"נ מותר לת"ח לילך כשהוא מבושם לשוק דלא יחשדו אותו בכך אם לא שידוע בודאי דחשודין במקום ההוא על משכב זכור דאוירא קא גרם וכו' אולם רבינו לשיטתי' אזיל דפסק לקמן בהל' א"ב פכ"ב דאף דמעיקר הדין מותר להתיחד עם הזכר ועם הבהמה אעפי"כ ראוי לכל הירא את ה' וחרד על דבריו לאסור איסר על עצמו ביחוד עם הזכר והבהמה כהנך אמוראי בקדושין שהחמירו על עצמן, ועיין בפי' המשנה לרבינו שם בקדושין וכיון דהבעל נפש ראוי להחמיר על עצמו אף במקום שאינן חשודין בכך ושומר נפשו ירחק מהיחוד בהם לפיכך סתם רבינו לאסור הבישום בת"ח אשר דרכן בקדש בכל המקומות, אולם אחר העיון ליתא להך פיסקא דנהי דהירא וחרד על דבר ה' מקדש עצמו במותר לו ומרחיק עצמו מן היחוד עם הזכר והבהמה, הנה ההרחקה הזאת היא לגדור עצמו להרחיק מן העבירה פן יתקפנו יצרו, אבל גבי בישום טעם האיסור הוא כדי שלא יחשדוהו ב"א כי אץ ברגלים להרע והרי במקום שאינן חשודין על מ"ז ואפי' מדלת העם לא נחשדין בכך אף כי ת"ח שכל מעשיו קדש הלולים מי זה יחשוב עליו מחשבת זמה לעשות מה שלא עשה אחד מעמי הארץ, לכן נלע"ד ישוב אחר בדעת רבינו דהנה הך ברייתא דקתני ת"ח לא יצא כשהוא מבושם לשוק ודאי הלכתא היא מדשקלי וטרי בה בתלמודא טובא ומעתה קשיא האיך אמר ר"א משמי' דר"י במקום שחשודין על מ"ז הא אנן קיי"ל דלא נחשדו ישראל על מ"ז וע"כ נאמר דס"ל לר"י הא דקאמרי רבנן לר"י בקידושין לא נחשדו ישראל על מ"ז היינו דיש מקומות חלוקות בזה דבמקום שהאויר הוא חם מאד יושבי המקום ההוא באמת חשודים על מ"ז ואפי' ישראלים הדרים שם אבל בשאר מקומות לא נחשדו וע"כ לא פליגי חכמים עלי' דר"י אלא במה שהוא אוסר סתם להתיחד עם הזכר והבהמה ולא מחלק בין מקום למקום ושמעינן דס"ל בכ"מ אסור להתיחד אע"ג דברוב המקומות אין ישראל חשודין, ופליגי רבנן עליו בזה ואמרו ברוב המקומות אין ישראל חשודים ומותרים להתיחד, אולם יש לגמגם בזה דכי היכי דאמרי' מדסתם ר"י ולא מחלק בין מקום למקום שמעי' דס"ל בכ"מ אסור להתיחד ה"נ נימא לחכמים מדסתמו ואמרו בהחלט לא נחשדו ישראל וכו' ודאי בכל המקומות מתירין להתיחד, ואם נאמר דרוב מקומות הישוב אינן חשודין ומיעוט חשודין ור"י אוסר אף ברוב מקומות דאי במיעוט ה"ל לפרושי בהדיא ועליו פליגי ברוב דוקא אבל במקום הידוע שחשודין מודים לר"י, הנה זה הוא דוחק מאד דמי מדד בשעלו המקומות בתבל ומלאה לדעה מי ומי הם הרוב לפיכך נראה יותר דר' יוחנן מדעתי' דנפשיה הכריע דבמקומות החמים הלכה כר"י לאסור היחוד עם הבהמה והזכר, ובשאר המקומות הלכה כחכמים דלא נחשדו וכן כתב הב"ח באה"ע סי' כ"ד לחלק בין מדינה ומדינה ועיי"ש בח"מ ובב"ש, אולם רבינו דפסק כחכמים דר"י דאמרו סתמא אין חשודין על מ"ז בלי חילוק מקומות אלא בכל העולם אמרינן לא נחשדו על מ"ז א"כ ליתא להא דר' יוחנן דברייתא דקתני ת"ח אל יצא מבושם וכו' איירי במקום שחשודין על מ"ז דהא לחכמים דקיי"ל כוותיי' אין מקום בעולם דנחשדו ב"י על מ"ז ואתי' להבריי' דלא כהלכתא, אלא שמעינן דליתא דר"י ואיירי הבריי' אפי' במקום שאין חשודין והטעם בזה משום דיאמרו הרואים אותו דכוונתו ומחשבתו לרעה מדהוא יוצא מבושם והוא נותן אצבע בין שניהם ובאמת מי שאינו יוצא מבושם לא נחשד בזה.
ובאופן אחר נראה ליישב דעת רבינו דיש לדקדק דלישנא דר"י דאמר בהחלט במקום שחשודין על מ"ז, ועיניך תחזינה במישרים בכמה דוכתי בתלמודא דמבאר כוונת התנא דנקט מלתא בסתמא ואמר כדי להורות שאין זה ענין כללי לא אמרן אלא וכו' וכדאי' שם באותו העמוד לא אמרן אלא דלא קביע לי' עידנא וכו' לא אמרן אלא בפנתא וכו' לא אמרן אלא באורחא וכו' ה"נ ה"ל לר"י למימר הא דקתני בבריי' ת"ח אל יצא כשהוא מבושם לא אמרן אלא במקום שחשודין על מ"ז אבל במקום וכו', ובעבור זה הבין רבינו שדעת ר"י היתה דהבריי' איירי בין בבישום בגדיו ובין בבישום גופו דלעולם אסור וחילא דילי' הוא מדתני אל יצא ת"ח כשהוא מבושם לשוק ולא קתני לא יצא מבושם וכו' א"ו הברייתא אתי לאשמעינן לאסור היציאה לשוק בבישום גופו ולהכי נקט התנא כשהוא דהוראתו על גופו של ת"ח שהוא מבושם ואשמעינן דאפי' בישום גופו אסור וכ"ש בישום בגדיו דאיכא חשדא טפי, כאשר בארנו בס"ד בדבור הקודם, דגבי בישום גופו ליכא חשדא כ"כ דאיכא למימר זיעה מעברא לי' או כדי להעביר את הזיעה הוא מבשם גופו ואין בלבו מחשבת און, וס"ל לר' יוחנן דפי' הברייתא היא דלא כר"ש דמחלק בין בגדיו לגופו אלא אפי' בישום גופו נמי אוסר התנא לת"ח לצאת בו, ולכן אמר ר"י בהחלט דבישום גופו אינו אסור לצאת בו אלא במקום שחשודין על מ"ז דשם נקל הוא להמון לחשוד כל מי שיצא מבושם דמחשבתו לרעה לעורר רוח זנונים בתוך בני אדם, ולא משום להעביר הזיעה, ואעפ"י דזיעה שבגופו מעברא לי' לריח הבישום מ"מ נשאר מעט מהריח וע"י זה ירבה לזות שפתים, אבל במקום שאינן חשודין מותר לצאת כיון דזוהמא מעברא לריח ולא נשאר רק מעט ממנו לא יחשדו אותו דכל העם מקצה ידעו דאין דעתו רק לבשום גופו להעביר ריח הזיעה והיינו דוקא בבישום גופו אבל בישום בגדיו אין הבדל בין מקום למקום דאפי' במקום שאינן חשודין על מ"ז אסור לצאת לשוק דמה יאמרו הבריות כיון שאינו עושה כן כדי להעביר הזוהמא דמאי תועלתו יש לו בבישום בגדיו בזה לא ינקה בשרו מזוהמא ודאי דעתו למחשבת זמה, דלבשם בגדיו אין זה אלא דרך הטיילנים והמסלסלים בשערן הרודפים אחר ההבל ויהבלו, לא כן יעשו האנשים אשר כל מעשיהם לשם שמים ויודעים כי אין יתרון להם בתענוגות כאלה המה לא יבשמו בגדיהם בעת צאתם לשוק, אם לא כי רוח עועים אחזום וגם המה בחרו בשקוצם ובתועבותיהם של אנשי רשע ולהסיר עקשות פה דובר נבלה מנפש לא ידעה לעשות ולא אותה רע, אמרו רז"ל דגנאי הוא לת"ח בכל מקום שהוא לצאת לשוק בבגדים מבושמים, והשתא מדוקדק היטב לישנא דר' יוחנן דאמר במקום שחשודין וכו' ולא קאמר לא אמרן דהוראת הלשון הזה הוא דהענין האמור הוא דוקא בכה"ג אבל באופן אחר ליתא להענין האמור, וזה לא יתכן לדברינו דהברייתא דתנא אל יצא מבושם וכו' איירי בכ"ע בין מבושם בגופו ובין בבגדיו והרי כבר אמרנו דאם מבושם בבגדיו אפי' במקום שאינן חשודין על מ"ז נמי גנאי הוא לת"ח לצאת בבגדים מבושמים לשוק, וא"כ האיסור דאל יצא מבושם מתפשט בכל המקומות אפי' במקום שאינן חשודין והאיך יאמר ר"י לא אמרן אלא במקום שחשודין הא הדין האמור אל יצא כשהוא מבושם דבכללו נמי בישום בגדיו הוא אפי' במקום שאין חשודין ובכל מקום דמייתי התלמודא האי לישנא תנאי התחייבות ותנאי השלילות מתיחס שפיר לכל הענין האמור כגון בהך בריי' דקתני אל יצא יחידי בלילה ואמרי' עליו לא אמרן אלא דלא קביע לי' עידנא זה הוא תנאי החיובי דבכה"ג איירי הבריי' והוא מתיחס שפיר לכל הדין האמור בברייתא וכן מאי דסיים אבל אם קביע לי' עידנא ל"ל בה זה הוא תנאי השלילות נמי שולל לגמרי הדין האמור דבכה"ג מותר לצאת וכן במאי דקתני אל יצא במנעלים המטולאים דאמר שם לא אמרן וכו' יתכן על הדרך שאמרנו משא"כ בהך ברייתא דאל יצא מבושם לא תנאי החיובי ולא תנאי השלילה דהיינו במקום שאין חשודין שייך על כל הדין האמור דבבישום בגדיו אין הבדל בין המקומות ולהכי קאמר ר"י במקום וכו' והיינו דאיהו מוקי להבריי' כר' יהודה דישראל נחשדו על הזכר ולא לפרש הבריי' אתי דאיירי בכה"ג, ור"ש ס"ל דאפשר לאוקמי הבריי' אפי' כחכמים דאין חשודין ואיירי בבישום בגדיו ואית בזה חשדא אבל בגופו ס"ל דליכא חשדא כלל דזיעה מעברא לי' ודיוק מלת כשהוא לא שמיע לי' לר"ש או דר"ש מתרץ להך ברייתא כמ"ש לעיל בס"ד עיי"ש ותנוח דעתך, ומעתה לדידן דקיי"ל כחכמים דפליגי על ר"י וס"ל לא נחשדו ישראל ממילא בכל מקום שרי לצאת לשוק בבישום גופו ואסור לצאת בבישום בגדיו אפי' במקום שאין חשודין והיינו ממש כדעת רבינו, ועפ"י האמור למעלה יש להביא ראיי' לדעת מרן הב"י באה"ע סי' כ"ד והב"ח שם שכתבו דיש חילוק בין מקום למקום לענין היחוד עם הזכר ולכאורה קשה מנ"ל לחלק בכך ובתלמודא לא מצינו דמחלק בין המקומות ואדרבה מדסתמו חכמים ואמרו מותר להתיחד משמע אפי' במקום שחשודין קאמרו דלא נחשדו ישראל על מ"ז, אמנם אחר העיון כנים דבריהם ויסודתם מהררי קדש רחב"א ור"י דאמרו במקום שחשודין ולכאורה הוא דלא כמאן דלחכמים מותר להתיחד בכל המקומות ולר"י לעולם אסור אלא צ"ל דרחב"א ור"י הכריעו מדעתם דעת קדושים דבמקום שהאויר חם יש לחוש לר' יהודה ואסור להתיחד ובמקום שאינו חם מותר להתיחד כחכמים דלא נחשדו ישראל ע"כ, או דבאמת ר"י אוסר בכל המקומות להתיחד וחכמים פליגי עליו ואומרים ברוב המקומות שאין האויר חם יותר מדאי מותר להתיחד אבל במקום שחשודין דהיינו במקומות החמי' מודים חכמים לר"י דנחשדו על מ"ז ואסור להתיחד עם הזכר והבהמה לדעת רחב"א ור"י.
ולא ישים בושם בשערו. בברכות מ"ג אמרי' אמר ר"פ ושערו כבגדו דמי דלא שכיחי בי' זיעה, ואמרי לה כגופו דמי דשכיחי בי' זיעה, ופסק רבינו כר"פ להחמיר ותמה מרן מה ראה על ככה לדחות אידך לישנא דשערו כגופו דזה כלל גדול אצל הרי"ף ורבינו ז"ל לפסוק בכ"מ כא"ד אפי' באיסור דאורייתא ולהקל וכ"ש באי' דרבנן שהי' לו לפסוק להקל, והנראה לענ"ד ליישב תמיהתו כי תירוצא דמרן דחוק הוא, דהנה אמרי' שם וטחו בראש השמש ואם שמש ת"ח הוא טחו בכותל וכו' והנה ע"כ צריכין לומר הא דקתני וטחו בראשו וכו' לא בכיסוי שעל הראש קאמר אלא שמטיחו על הראש עצמו דאלו בכיסוי שעל הראש מאי איריא כיסוי הראש אפי' בגד אחר של השמש נמי יכול לטוחו, וה"ל למנקט טחו בשמש או בבגדו, דודאי אין השמש הולך ערום ויש לו בגד לכסות מערומיו אלא בראש השמש ממש קאמר שמטיחו והיינו שהוא טוחה בפיאות הראש או במ"א משערותיו של השמש שאין שם מלמולי זיעה אבל בשאר חלקי הגוף דיש שם מלמולי זיעה אין ראוי לו ליגע בו וגם דמימאס לי' ומה שאינו מטיחו בבגדיו דהא איירי בשמש ע"ה שמותר לצאת לשוק בבגדים מבושמים נראה דטעמא דבריי' הוא דעדיף טפי לקנח בגוף השמש מלקנח בבגדו דהשמש נהנה יותר אם גופו או שערו מבושמים ממה שיהיו בגדיו מבושמים רק דבגופו אין ראוי לקנח משום מלמולי זיעה ועצה טובה קמ"ל לקנחו בשערו, וה"ט דלא אמרה הבריי' לקנחו בכותל דהא נהנה ממנו ג"כ מן הריח הנקלט בהחדר ההוא אך טוב מזה הוא לקנחו בראש השמש אם אפשר לעשותו שיהנה בו גוף האדם ולא לקנחו בכותל דיש בו קצת משום בל תשחית ובזיון אוכלין ומה שהוא נהנה ממנו ביותר הוא שראוי לעשות, ומעתה יש לדקדק מדוע אמרו שיקנח השמן בשערות השמש ולא מקנחו בשערות עצמו, וגם קשה דקתני בברייתא ואם שמש ת"ח הוא טחו בכותל דהא להך לישנא דשערו כגופו דמיא ומותר לצאת לשוק כשהוא מבושם בשערו א"כ אפי' בשמש ת"ח נמי רשאי לקנחו בשערו, ושמעינן מהך ברייתא דשערו כבגדו דמיא ולכן אסור לו לקנח בשערות עצמו ובשער שמש ת"ח, והרי איכא סייעתא לר"פ ותיובתא לאמרי לה ומאי דלא מותיב התלמודא מהך ברייתא לאמרי לה אפשר משום דלא היתה מפורסמת בבהמ"ד דאתנייא בי' ר"ח ור' אושעי' ואין לאותיב תיובתא מבריי' שאינה שגורה לכל ואולי לא ידעו הנך אמרי לה מהבריי' תדע דאין כל הברייתות דמיירי מהל' דרך ארץ ידועות לחכמים הויין דרחב"א אמר גנאי הוא לת"ת שיצא במנעלים המטולאים ומבואר דמשמי' דר' יוחנן הוא דאמר להא מלתא והרי ברייתא ערוכה היא שם דחשיב וי"ו דברים שהם גנאי לת"ח ומינייהו הא דאל יצא במנעלים המטולאים, וידעת עם לבבך מזה דרחב"א ור"י לא ידעו מהך בריי' ה"נ הנך אמרי לה לא ידעו מהבריי' דתני בה וטחו בראש השמש, והנה מדהביא סתמא דתלמודא הך ברייתא ידענו כי לא דחו מסדרי הש"ס הך בריי' לברא וברייתא דווקנית היא ועליה יש לסמוך ושפיר נוכל לסייע ממנה לר"פ דשערו כבגדו ולכן פסק רבינו כוותי' להחמיר ונדחו דברי אמרי לה מהלכה בעבור הבריי' דמסייע לי' לר"פ, שוב ראיתי בס' מעדני מלך פ"ו דברכות סי' ל"ו שהרגיש במקצת הדברים הניתנין למעלה ותהלה לאל ית' דכוונתי לדעתו הרמה.
וכן לא יצא יחידי וכו'. מרן הערה מקורו בברכות מ"ג ב' והכריחו לזה סיום דברי רבינו שכתב אא"כ הי' לו זמן קבוע לצאת בו לתלמודו, וזה לא נזכר בשום מקום רק בברכו' אבל תחלת דבריו דאל יצא יחידי בלילה האמנם נאמר שם בברכות אבל נשנית ג"כ בחולין צ"א ודע דרש"י כתב שם ד"ה וישכם בבקר ולא קודם היום ואע"ג דלאו יחיד הוי וכ"ש יחידי, וזאת אומרת דאפי' עם ב' אנשים נמי גנאי הוא לת"ח לצאת בלילה והיינו דגירסת רש"י היתה דמייתי ראיי' מקרא הנאמר בעקידה ושם היו ב' נעריו עמו ואפ"ה לא השכים לחבוש חמורו קודם אור היום, משום דגנאי הוא לת"ח, אבל לגירסת התו' דר' אבוהו מייתי מקרא הנאמר בסדום דכתיב וישכם אברהם בבקר ושם הלך יחידי כי לא רצה ליטול עמו אחד מנעריו א"כ אפשר לומר דדוקא נקט יחידי הוא דגנאי לת"ח לצאת בלילה אבל כשאינו הולך יחידי מותר לו לצאת בלילה, ורבינו דנקט לשון יחידי משמע שדעתו כדעת התו'.