Seder Mishnah on Mishneh Torah, Human Dispositions 5:4

ולא יהיו שניהם לא שכורים ולא עצלנים ולא עצבנים ולא אחד מהן, ולא תהיה ישנה ולא יאנס אותה והיא אינה רוצה אלא ברצון שניהם יספר וישחק וכו'. והנה הלח"מ הקשה דהרבה דברים שחשב רבינו פה שאסורים לת"ח לעשות כאלו אדם אחר שאינו ת"ח אין בו איסור והאמת אינו כן שהרבה דברים מאלה שהם אסורים לעשות אפילו לאדם אחר שאינו ת"ח, כגון שיהיו שניהם או אחד מהם שכורים או שהיא אנוסה וכדומה וכמ"ש רבינו בעצמו לקמן בהלכות איסורי ביאה פרק כ"א הלכה י"ב, ולא הי' ראוי לכתוב כאן אלא דברים אסורים המיוחדים רק לת"ח, וכמו שהתחיל בתחלת הפרק כשם שהחכם ניכר בחכמתו, ושמתי לבי בס"ד לדברי רבינו הללו וראיתי כי כל דבריו דברי אלקים חיים הם, והוא דמ"ש לקמן בהלכות איסורי ביאה ולא יבעול מתוך שכרות שאוסר זה לכל אדם ואפילו למי שאינו ת"ח הנה כוונתו שם הוא דוקא כשהבעל הוא שכור, אז הבנים בניו הם מבני תשע מדות הנזכרים בנדרים דף כ' ב', אבל כשהוא אינו שכור רק שהיא לבדה שכורת אין זה בכלל אותן בני תשע מדות ואין בו איסור לאדם אחר שאינו ת"ח וכן משמע לשון הר"ן שכ' בני שכרות, שמתוך שכרותו אינו נותן דעתו על אשתו, וזה שייך דוקא באיש אבל באשה דבכל דהוא ניחא לה אף בשעת שכרותה היא מרוצית עמו ואינה נותנת דעתה על אחר, וכן משמע קצת מלשון רש"י שם בד"ה בני שכרות וכו', וכל זה באדם אחר שאינו ת"ח, אבל לא כן הת"ח שהוא ראוי לשמש מטתו דרך קדושה כתפארת אדם לשבת בית ה', הנה לזה יש איסור מוסיף שאסור לו לשמש אפילו אם היא לבדה שכורה דעכ"פ לאו דעתה עלה, ונפש בלא דעת לא טוב, דבודאי לא עדיפא שכורה מישנה, דמהך טעמא דכתיבנא אין ראוי לת"ח לשמש מטתו עם הישנה ולאדם אחר מותר אם אינו ת"ח לפי דעת רבינו וזה שכתב רבינו פה לא עצלנים ולא עצבנים וכו' שאין ראוי לת"ח לשמש כך הנה דין זה לא זכר ולא פקד כלל רבינו לקמן בהלכות איסורי ביאה בפרק והלכה הנ"ל שיהיה אסור לאדם אחר שאינו ת"ח לשמש מטתו כשהוא או היא עצל ועצב ומהיכי תיתי לן ליאסר דבר זה על כל המון ישראל, שהרי אינן כלל בכל אותן בני תשע מדות, ומאן ספין ומאן רקע לאסור איסור דבר זה לכל אדם סוף דבר כל מה שאינו מבני אותן תשע מדות, אינו אסור לאדם אחר שאינו ת"ח, אלא דוקא ת"ח שהוא ראוי לו לקדש עצמו בקדושה יתירה ראוי לו שיהיה נזהר גם בדבר זה, וגם דבר זה של ת"ח אסור אף זה לא מלבו ענה רבינו כן, אלא שיצא לו כן מה שאמרו בברכות ס"ב א' ועוד לו כן בחגיגה ה' שח ושחק ועשה צרכיו וכו' מדקאמר ג"כ ושחק משמע שראוי לישחק ולשמוח בשעת תשמיש בין הוא ובין היא ועוד ג"כ אמרינן בפסחים ע"ב ב' דחייב אדם לשמח את אשתו בדבר מצוה וכו' ומדנקטה הגמ' לשון לשמח את אשתו וכו' משמע מזה דראוי להיות שניהם בשמחה הוא וגם היא ועיין בטור א"ח סי' ר"מ למרן מ"ש שם וזה הדבר שכתב רבינו פה ולא תהיה ישנה וכו' ג"כ לא כתבו לקמן בהלכות איסורי ביאה בפרק והלכה הנ"ל שגם זה אינו איסור לאדם אחר שאינו ת"ח, דהא גם דבר זה אינו בכלל בני אותן תשע מדות, וממילא מהיכי תיתי לן לאסרו לאדם שאינו ת"ח, אבל ת"ח שראוי לו להתקדש ביותר, ראוי לו להתקדש גם בדבר זה שלא ישמש עם הישנה, וגם דבר זה לא בדה רבינו כן מלבו, אלא דיצא לו כן ממה דתניא במס' כלה, והוא דשם קחשיב ואזיל בני עשר מדות, וקתני שם אח"כ ויש אומרים אף בני הישנה וסובר רבינו דהת"ק לא פליג על הי"א אלא רק לענין דבר זה לחוד, דהי"א סוברים שגם בני הישנה הם מאותן שנאמר עליהם וברותי מכם המורדים, ושגם הם יכרתו על ידי יסורי הגלות, אבל הת"ק סובר שבני הישנה אינם מאותן הפושעים והמורדים בי ולא יכרתו בגלות ע"י יסורי הגלות, אבל הא מיהא מודה הת"ק להי"א שאינו מן הראוי לשמש עם הישנה לא מכח שהוא איסור אלא משום שאינו דרך קדושה לשמש עם הישנה, והכריח לרבינו לפרש כן דעת הת"ק כדי למעוטי במחלוקת בין הת"ק ובין הי"א, וא"כ שוב אין ראוי לת"ח לשמש עם הישנה כיון שאין זה דרך הקדש יקרא לה, אע"פ שאין בו איסור שאלו הי' בו איסור היה הולד מן אותן וברותי מכם המורדים וכמו שסוברים באמת הי"א, אבל הא מיהא ת"ח שראוי לו להתנהג בדרך קדושה ראוי לו שלא ישמש עם הישנה, וגם ע"ז נאמר קצת, גם בלא דעת נפש לא טוב וגו' שהרי הוא משמש עמה בלא דעתה שאינה יודעת מזה כלל אע"פ שאין זה כמו בני אימה ובני אנוסה שלא בלבד שאינו מדעתה אלא אדרבה הוא כנגד דעתה ורצונה, מ"מ כיון שלפחות הוא בלא דעתה הוא נפש לא טוב לפחות, ואין ראוי לת"ח להיות נפש לא טוב, וגם הבן הנולד מזה אף שאינו בכלל אותן המורדים והפושעים בי, אבל הא מיהא יהי' כמו אותן העם ההולכים בחשך שכתב רבינו בהלכה שלאחר זה, ועיין במסכת' נדה י"ב א' בתוס' בד"ה בין ישנות וכו' שכתבו פירוש דליכא איסור נדות אבל אסור לבוא על הישנה כדאמרינן בנדרים וכו', והנה בנדרים שם לא הוזכר דבר או חצי דבר מישנה וכבר כתבנו דמבני אימה ובני אנוסה ליכא למילף לבני הישנה דרב המרחק ביניה' אבל הדבר ברור לענ"ד דצריך להיות כדאמרינן במסכת כלה, ותמה אני על שני גדולי הדור הט"ז בש"ע י"ד ריש סי' קפ"ד וגם הש"ך שם ס"ק ל"א שגם שניהם נמשכו אחר דברי התוס' והעתיקו לשון התוס' כדאמרינן בנדרים וכו', והנה לפי תירוצם הראשון והשני של התוס' שכתבו שם מותר בישנה אם היא ערה קצת, והיינו מטעם שכתבנו דכל איסור הביאה על הישנה אינו לפי דעת התוס' אלא משום שהוא בלא דעתה וקרינן ביה גם בלא דעת נפש לא טוב דהיינו לדעת התוס' הוא איסור גמור אפילו לאדם אחר שאינו ת"ח אבל כשהיא ערה קצת כבר נקראת דעתה עליה, (ודע דאף אם נאמר דדעת רבינו הוא גם כן כדעת התוס' דבישנה לגמרי אפילו באדם אחר איכא איסור גמור מ"מ אפשר ליישב דברי רבינו מקושית הלח"מ דהא מיהא כשהיא ערה קצת ליכא איסור אפי' לדעת התוס' וסובר רבינו דת"ח דצריך להתקדש ביותר אפילו כשהיא ערה קצת וישנה קצת ג"כ אין ראוי לו לבוא עליה דהא מיהא אין זה דרך קדושה דלא עדיף זה מעצלנים שכתב רבינו דאינו ראוי לו לבוא עליה, אבל מה שנראה עיקר בעיני בדעת רבינו הוא דאפילו בישנה לגמרי ליכא איסור גמור וממילא מותר לאדם אחר שאינו ת"ח רק לת"ח הוא דאינו ראוי לבוא על הישנה בין ישנה לגמרי ובין ישנה קצת וערה קצת, ולפיכך לא הביא רבינו לקמן בהלכות איסורי ביאה כלל להך שלא יבא על הישנה וא"א לומר דסמך עצמו לקמן על מה שכתב פה, דהא הכא לא מיירי אלא מה שאין ראוי לת"ח לעשות כמו אינך דברים דקחשיב פה רק לת"ח לחוד לא לשאר בני אדם וא"כ דלמא גם דבר זה של ישנה אינו אסור אלא לת"ח לא לאדם אחר אלא ודאי דבאמת אינו אוסר רבינו לאדם אחר לבא על הישנה) ואדרבה גם התוס' צריכין לומר דסוברים כרבינו דהת"ק במסכת כלה שם לא פליג על הי"א שם לגמרי אלא דהת"ק והי"א בהא פליגי דהנך י"א סוברים דאף בני הישנה הם בכלל אותן הפושעים והמורדים בי שיכרתו בגלות ע"י יסורי הגלות, והת"ק סובר שאין בני הישנה מאותן הפושעים והמורדים שעליהם לא נאמר הך קרא של וברותי מכם וגו' אבל בהא מודה הת"ק דאיסורא איכא לבא על הישנה דהואיל והוא משמש עמה בלא דעתה דאל"כ מאי קא קשי' להו להתוס' כלל, דלמא שמואל לא פסק כהך י"א שבמסכת כלה כמו שראוי לפסוק כהת"ק נגד הי"א דהם כרבים נגד יחידים פרטיים וביותר שגם בגמרא לא נזכר כלל הך דעת י"א, אלא ודאי צריכין לומר דגם התוס' סבירא להו דאיסורא מיהא איכא אפילו להת"ק לבא עליה כשהיא ישנה ולזה שפיר הקשו התוס' קושייתם עליה דשמואל.
ברם קושייתם של התוס' אינו קושיא אלא לפי שיטתם שהם סוברים דאיכא איסור ממש לבא עליה כשהיא ישנה ממילא נמי שהוא אסור אפילו לאדם אחר שאינו ת"ח, אם לא כפי תירוצם שם דהיכא דהיא ערה קצת דמותר לבא עליה, אבל רבינו רוח אחרת אתו, שהוא סובר דאם היה איסור ממש בדבר אף הבנים הנולדים מאותה ביאה כשבא עליה כשהיא ישנה היו בכלל וברותי מכם כיון שיש ביצירתן צד עבירה וכמו שכתב הר"ן שם בד"ה המורדים והפושעים בי וכו' אלא ע"כ צריכין לומר דהת"ק סובר דאין בו איסור ממש לבא עליה כשהיא ישנה אלא רק דאין בזה דרך קדושה דלא עדיף זה מבא עליה והם עצלנים או עצבנים אחד מהם, שאין הביאה ההיא דרך קדושה ואסור לת"ח לבא על אשתו כך וה"ה נמי כשהיא ישנה דאסור לת"ח ומטעם קדושה יתירה נגעו בה, ממילא לפי שיטתו חלף הלך לו קושית התו' דמסכת נדה דמאן מפיס דשמואל התם מיירי בת"ח דלמא שמואל קאמר דינו לאדם אחר שאינו ת"ח ככל המון ישראל שהם מותרים בנשותיהם אף כשהן ישנות, אפס מ"ש רבינו פה ולא יאנוס אותה הנה יציבא מילתא שלקמן בהלכות איסורי ביאה פרק והלכה הנ"ל כתב רבינו ולא יבא עליה על כרחה והיא יראה ממנו הרי דאוסר דבר זה אפילו לאדם אחר שאינו ת"ח, וא"כ בדבר זה יפה הקשה הלח"מ דהאיך פה תלה הדבר לאסור במה שהוא ת"ח דוקא, אמנם אחרי העיון היטב בס"ד אנכי הרואה כי אין ענינו זה שכתב לקמן בהלכות איסורי ביאה ענין הדבר הזה שכתב פה, והוא דלקמן מיירי שאינה נבעלת לו כלל ברצון רק מחמת יראה ופחד היא שנבעלת לו, ורבינו אפשר דהיתה גם כן גירסתו במסכת' נדרים כ' ב' כגירסת הר"ן שם והוא בני אימה באות י' אחר האלף, ודלא כהרא"ש בפירושו שם דגרם בני אמה דהיינו שפחה משוחררת וגם רבינו אפשר דלא היתה כלל בגירסתו שם תיבות בני אנוסה וכמ"ש ג"כ מהרש"א שם בח"א וכן נראה מפירוש הרא"ש שם שלא היתה בגירסתו כלל בני אנוסה מדלא מפרש לזה כלל, ועוד דהא הרא"ש שם אינו גורס בני אימה באות י' אחר הא' אלא גורס בני אמה דהיינו בני שפחה משוחרר' דגרועה מגיורת, ממילא א"א שוב לומר שהיתה בגירסתו ג"כ בני אנוסה דא"כ היאך קתני וקחשיב התם בני ט' מדות והרי יו"ד הם עם בני אנוסה וכמו שהקשה הר"ן בפירושו שם בד"ה בני אנוסה ומה שתירץ הר"ן שם דמתוך ששני אלה בני אימה ובני אנוסה קרובים הם להיות זה כזה חשיב להו כחד היינו לגירסת בני אימה באות יו"ד אחר האלף, אבל לפי גירסת הרא"ש בני אמה ליתא לתירוץ זה, דמאי קריבות והתייחסות יש לבני אמה שהוא בני שפחה משוחררת לבני אנוסה, אלא ודאי דגם הרא"ש לא היתה בגירסתו בני אנוסה כלל ואף גם במסכת כלה שם אף דקחשיב ואזיל שם עשרה מדות בבנים המורדים והפושעים אבל הן כל אלה לא קחשיב התם בני אנוסה כלל אלא בני נידוי ובני נדה וכמו כן בטור א"ע סימן כ"ה וכל זה דלא כמהרש"א בח"א שנדחק מאד לפי פירושו של הרא"ש ואחר העתרת המחילה נראה דאישתמיטתיה לפי שעה מסכת כלה וס"ל לרבינו ההיפוך מהר"ן בפירושו למסכת נדרים והוא שרבינו סובר דאימה הוא יותר גרוע מאונס ודאימה הוא בלשון חכמים מה שעושה שלא ברצון לגמרי דהיינו מה שנשמעת לו להבעל אינה מרצונה כלל, משא"כ אונס אינה שלא ברצונה לגמרי אלא רוצה ואינה רוצה וכמו שכתב ג"כ הראב"ד והובא ג"כ בטור א"ע סי' כ"ה שכתב וכן שנינו במסכת כלה מפני מה הויין לו לאדם בנים בעלי מומין וכו' ור' יוחנן אמר מפני שאומרת לו בשעת תשמיש אנוסה אני, ואיכא בנייהו רוצה ואינה רוצה וזהו ג"כ החילוק בין מ"ש לקמן בהלכות איסורי ביאה ששם מיירי מבני אימה שאינה נבעלת לו כלל ברצון, אבל פה מיירי רבינו במ"ש ולא יאנוס אותה וכו' היינו אפילו אונס קצת רוצה ואינה רוצה שמכח דבר זה אין הבן מבני תשע מדות וא"כ אין בו איסור לאדם אחר באופן זה אבל לת"ח גם זה אסור מחמת שאין זה דרך קדושה ואין ראוי לשום ת"ח להתנהג שלא על דרך הקדושה והפרישו' ולא זו שהסברא גוברת לאסור לת"ח לבעול אשה כשהיא אנוסה דהיינו אף שהיא רוצה ואינה רוצה, אף זו אני אומר בס"ד כי יסודתו בהררי קדש כי יצא לו לרבינו כן ממימרא דרמי בר חמא אמר רב אסי בעירובין ק' ב' אסור לאדם שיכוף אשתו לדבר מצוה שנאמר ואץ ברגלים חוטא וקשיא לי' לרבינו דמאי אשמעינן רב אסי בדבר זה, דהרי הוא מילתא דפשיטא דאסור לעשות כן שהרי הבנים שיולדו להם הם מבני תשע מדות אם מבני אימה או מבני אנוסה ואם הבנים הם מבני תשע מדות אשר עליהם נאמר וברותי מכם המורדים והפושעים ק"ו שהאב הגורם לזה בבעילתו שהוא עושה איסורא רבה, וכן קשה על ר' יהושע בן לוי התם דקאמר כל הכופה את אשתו לדבר מצוה הויין לי' בנים שאינן מהוגנין הלא קים ליה בדרבה מיניה דהויין לי' בנים מורדים ופושעים בו יתברך כל זה קשיא לי' לרבינו, לכן תירצה רבינו כך דהך סוגיא דנדרים מיירי דוקא שהיא אינה רוצה כלל דאז הבועל ההוא איסורא רבה קעביד שגורם לבניו שיהיו בכלל אותן בני תשע מדות המורדים והפושעים, אבל הך סוגיא דעירובין מיירי באופן שכופה אותה עד שתאמר רוצה אני והיא מתרצת קצת אבל לא מתרצת לגמרי דהיינו שהיא רוצה ואינה רוצה ולזה אף שהבנים אשר יולדו לו להם מהביאה ההיא לא יהיו מאותן בני תשע מדות, אבל הא מיהא איהו לאו שפיר קעביד שאין זה דרך קדושה כראוי, והבנים אשר יולדו להם יהיו בנים שאינם מהוגנים דהיינו כאותן העם ההולכים בחשך וכמ"ש רבינו וא"כ בודאי ת"ח שראוי לילך בדרך הקדש ולעשות את אשר ישנו בהשג יד אצלו שלא יהיו ח"ו בניו שאינם מהוגנים מאותן העם ההולכים בחשך לפיכך שפיר עביד רבינו שכתב פה דברוצה ואינו רוצה דהיינו אנוס' קצת דאין ראוי לת"ח לבא עלי', וא"כ צדקו יחדיו כל דברי רבינו וכולם ממקדש מלך תלמוד בבלי הם יוצאים.