Seder Mishnah on Mishneh Torah, Human Dispositions 5:2

ואין ראוי לו לאכול אלא בסעודה של מצוה בלבד כגון סעודת אירוסין ונשואין והוא שיהי' תלמיד חכם שנשא בת ת"ח. כתב מרן ואין ראוי לו וכו' נראה שזהו דרך מוסר, דאלו בסוף פרק אלו עוברין מ"ט א', לא אמרו אלא כל סעודה שאינה של מצוה אין ת"ח רשאי ליהנות ממנה, כגון מאי? אמר ר' יוחנן כגון בת כהן לישראל ובת ת"ח לע"ה דמשמע דוקא הנהו לפי שיורדים מגדולתם אבל בשוים שרי, ודבר ה' אמת בפיו של מרן דאף ע"ה שנשא בת ע"ה מיקרי ג"כ סעודת מצוה כיון שאין בזה הורדת גדולה ועוד דכיון דאף הע"ה מצווה לישא אשה הרי יש מצוה בסעודה זו דמהיכן ישאו נשים כל ע"ה אם לא שישאו לפחות בת ע"ה, וכן מתבאר לענ"ד בס"ד מדברי רש"י שם בפסחים שאין איסור בבת כהן לישראל אלא משום הורדת גדולה שיש בזה אי' משום פגם משפחתה, שהרי כתב בת כהן צריכה להינשא לכהנים ואל לפגום משפחתה ולהינשא לישראל, הרי דהאיסור הוא משום פגם משפחתה, וה"ה נמי לענין בת ת"ח לע"ה שאין הטעם אלא משום שיש בזה הורדת גדולה, ממילא בשוים דליכא פגם משפחה והורדת גדולה דהיינו בת ע"ה לע"ה אין כאן איסור כלל בנשואין הללו, ואיכא מצוה באותו סעודת אירוסין ונשואין ומיקרי שפיר סעודת מצוה. וכמו כן מתבאר מלשון רבינו פה שכתב כגון סעודת אירוסין ונשואין והוא שיהי' ת"ח שנשא בת ת"ח הנה האריך בלשונו הזהב לכתוב תיבות והוא שיהי' וכו' ולא כתב בקיצור כגון סעודת אירוסין ונשואין של ת"ח שנשא בת ת"ח וכו' וידוע דדברי רבינו הם מדוקדקים בתכלית הדקדוק אלא ודאי כדברי מרן ואלו הי' כותב רבינו בקיצור כגון סעודת אירוסין ונשואין של ת"ח שנשא בת ת"ח, הי' משמעות לשונו מורה דזה דוקא הוא שנקרא סעודת מצוה אבל בשניהם שוים דהיינו בת ע"ה לע"ה לא מיקרי סעודת מצוה ובאמת גם סעודת אירוסין ונשואין של בת ע"ה לע"ה גם כן נקרא סעודת מצוה רק שהת"ח ינהוג סלסול בעצמו לא מצד איסור כ"א מצד סלסול וכמו שכתב מרן ולפיכך כתב רבינו כגון סעודת אירוסין ונשואין והוא שיהי' ת"ח להורות שאף סעודת אירוסין ונשואין דעלמא ג"כ הוא סעודת מצוה רק מצד סלסול בעלמא אין ראוי לת"ח ליהנות אף מסעודת מצוה אם לא שתהי' סעודת בת ת"ח לת"ח, וזה לא הוצרך לבאר דבשאינם שוים דהיינו בת ת"ח לע"ה או בת כהן לישראל שאינו סעודת מצוה כלל וממילא לא בלבד מטעם סלסול אלא אף מצד מדת הדין אסור לת"ח ליהנות ממנה, משום דסמך עצמו רבינו על מ"ש לקמן בהלכות אישות פרק כ"א הלכה ל"א ול"ב באיסור החיתון של בת ת"ח לע"ה ושל בת כהן לישראל ע"ה, וממילא נודע שאין הסעודה סעודה של מצוה כיון שהנשואין הם שלא כהוגן, ושם הוא עיקר מקורו של דין זה לבאר מה הם החיתונים שאינם הגונים ונ"מ אם הוא סעודת מצוה או לא (מלבד האמור כאן לענין אם מן הדין רשאי ליהנות ממנה או לא, אף זו יש עוד נפקותות אחרות והם) אם נדר שלא ליהנות אלא מסעודת מצוה שמותר לו ליהנות מסעודת אירוסין ונשואין של בת ע"ה לע"ה, וכן נ"מ עוד לענין הדין שנזכר במשנה וגמרא דשם ההולך לשחוט את פסחו וכו' ולאכול סעודת אירוסין וכו' ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו, והביאו גם כן רבינו בהלכות חמץ ומצה פרק ג' וכן לענין תענית עיין סי' תקס"ח סעיף ב' בהגה ובמג"א שם ס"ק ט' וי' ובסי' תר"מ סעיף ו' ובמג"א שם ס"ק י"ג ובסי' רמ"ט סעיף ב' ובמג"א שם ס"ק ו' וישמע חכם ויוסיף לקח.
אמנם מה שצריך לעיין בזה הוא מהיכן יצא לו לרבינו הסלסול הזה והמוסר הדרך ארץ הלז של ת"ח שלא יאכל אפילו בסעודת מצוה אם היא בת ע"ה לע"ה, והנה מרן חשב כי מלבו הטהור ענה כן, וזהו הדבר הקשה לאמרו במקום שאינו כותב ויראה לי כדרכו דרך הקדש בכ"מ אשר דבריו הם ילדי שכלו ובינתו, לפיכך נראה לענ"ד כי מקורו טהור ממה שאמרו בסנהדרין כ"ג א' תנ"ה כך היו נקיי הדעת שבירושלים עושין וכו' ולא היו נכנסין בסעודה אא"כ יודעין מי מסיב עמהן ופי' רש"י שגנאי הוא לת"ח לישב אצל ע"ה בסעודה ויש לדקדק בלשון רש"י פתח ואמר גבי ת"ח בלשון רבים וסיים בע"ה בלשון יחיד, והי' לו להשוותן בלשונם, או לומר שניהם בלשון רבים שגנאי הוא לתלמידי חכמים לישב אצל עמי הארץ בסעודה, או לומר שניהם בלשון יחיד שגנאי הוא לת"ח לישב אצל ע"ה בסעודה, וידוע דדברי מאור עינינו רש"י לא באו במקרה והזדמנות כי אם אחת היתה לו כוונה מכוונת על כל אות ואות שכתב, יציבא מילתא כי אמת נכון הדבר כי לישנא דגמרא שם דייקת קצת כן שהרי פתח ואמר כך היו נקיי הדעת וכו' שהוא לשון רבים, וסיים מי מסיב עמהם שהוא מורה לשון יחיד מדלא קאמר מי מסובין עמהם (ותיבת עמהם הוא דבר פשוט ומבואר מעצמו שהוא חוזר על נקיי הדעת שפתח בהן) אבל א"כ הוא, הנה על הגמ' גופא צריך לדייק כן למה לא קאמר הגמ' בלשון משתוה או שניהם בלשון רבים אא"כ יודעים מי מסובים עמהם או הי' לו לומר שניהם בלשון יחיד כך הי' הנקי דעת וכו' אא"כ יודע מי מסיב עמו לכן נראה לענ"ד בס"ד דדחקו לרש"י דקשיא לי' מאי רבותייהו דהנהו יקירי ירושלים במה שלא היו מסובים בסעודה במסיבה שהיו מסובים בה ע"ה, והלא דבר זה אסור לכל ת"ח לעשותו מצד עיקר ושורת הדין, וכמו ששנו חכמים בלשון המשנה ג"כ במסכת' אבות פ' ג' משנה י' וישיבת בתי כנסיות של ע"ה מוציאין את האדם מן העולם וכמו כן אמרו בגמרא דברכות מ"ג ב' ששה דברים גנאי לו לת"ח וכו' ולא יסב בחבורה של ע"ה וכו' דלמא אתי לאמשוכי בתרייהו, וא"כ צא ופרנס לי מאי סלסול ומוס' יתירה הי' בהם באותן נקיי הדעת יותר מבשאר ת"ח די בכל אתר ואתר וע"כ צ"ל דהיינו רבותייהו של הנך נקה"ד שבירושלים, שהם היו נוהגי' מוסר וסלסול בעצמם שאף שהיו במסיבה ההיא מסובים עוד ת"ח הרבה אלה מפה ואלה מפה אם רק הי' ביניהם מוסב ג"כ ע"ה אחד, שוב לא היו אותן נקיי הדעת שבירושלים מסובים בהמסיבה ההיא, ואע"פ שמצד עיקר הדין האמור במשנה ובהברייתא הי' מותר להם ולכל ת"ח להיות מסיב במסיבה ההיא דזיל בתר טעמא דאסור לת"ח למיסב במסיבת ע"ה הא קאמר הגמ' דברכות משום דלמא אתי לאמשוכי בתרייהו והכא הא לא שייך הך טעמא, דהא בודאי לא ימשכו התלמידי חכמים המרובים אחר ע"ה אחד שביניהם, אבל מ"מ להיותם נקיי הדעת יתירה אותן יקירי ירושלים אין זה לפי כבודם להיותם מסובים אפילו עם ע"ה אחד ובהיות כן, הנה מימר שפיר קאמר הגמר' דסנהדרין כך היו נקיי הדעת שבירושלים עושין לא היו נכנסין וכו' יודעין וכו' עמהם וכו' הכל בלשון רבים ואמר ומי מיסב עמהם בלשון יחיד דהיינו להורות דאע"פ שהיו יודעין שכל המסובין שם יהיו כולם חכמים כולם נבונים ויודעים את התורה רק אחד מן המסובים בסעודה לא ידעו מי הוא אם לא יהי' ע"ה אפ"ה לא יסבו אותן הרבה יקירי ונקיי הדעת שבירושלים בסעודה ההיא עם אותו ע"ה האחד, ולדבר זה כוון ג"כ רש"י באמרו שגנאי לתלמידי חכמים וכו' ורצונו בזה שאפילו יהיו מסובים באותו המסיבה תלמידי חכמים הרבה דליכא בזה איסור לישב עם ע"ה אחד, דהא ליכא למיחש להך חששא האמור בגמרא דברכות דהא רבים לא יומשכו מסתמא אחר אחד, אבל נהי דמטעם זה איסורא ליכא אבל לפחות גנאי מיהא איכא אפילו תלמידי חכמים רבים לישב במסיבה אף כי רק עם ע"ה אחד כי אין חבורתן נאה, ולזה סיים רש"י לישב עם ע"ה אחד דהא מיהא מגנאי לא פלטי לישב עם ע"ה אחד אף דלית איסור בכה"ג, והמורם מן האמור בס"ד דאפילו ת"ח מרובים אין להם לישב בסעודה או במסיבה שיושב שם רק ע"ה אחד, ומכ"ש ת"ח אחד שאין ראוי לו לישב במסיבה עם ע"ה אחד, דאע"פ שמכח עיקר הדין של איסור לישב עם ע"ה מכח החשש של שמא אתיא לאמשוכי אבתריה (בתוך הזמן הקצר ההוא המשך הזמן של המסיבה ההיא) אינו אלא כשעמי הארץ הם הרוב נגד התלמידי חכמים, דהדרך הוא שהמיעוט נמשכים אחר הרוב, וכמו שהוא כן משמעות לישנא דמשנה של מסכת' אבות דקתני בה וישיבת בתי כנסיות של עמי הארץ וכו' שהוא מורה ובא דוקא על רבים מעמי הארץ, וכן בהך ברייתא דמסכת ברכות דקתני לא יסב בחבורה של עמי הארץ וכו' הרי דנקטה הברייתא כשהת"ח הוא רק אחד והע"ה הם חבורה שהם רבים, הנה יציב פתגם דכל זה הוא כשאנו באים לאסרו מצד עיקר הדין, אבל מ"מ מצד מוסר וסלסול ראוי לנהוג שאפילו ת"ח הרבה לא יסבו במסיבה אף עם ע"ה אחד, וכמו שנהגו מוסר וסלסול זה הנך נקיי הדעת שבירושלים וכך נאה להם לילך בדרכיהם ולנהוג במנהגיהם, הנה כי כן ממ"נ שפיר כתב רבינו דאין ראוי לו להת"ח לאכול אלא בסעודת אירוסין ונשואין של ת"ח שנשא בת ת"ח דאילו בת"ח שנשא בת ע"ה אף דלא שייך גביה הורדה מגדולתו כמו דשייך גבי בת ת"ח לע"ה או בת כהן לישראל ע"ה דהאשה נגררת וטפילה להבעל לא הבעל להאשה הנה אף אם נאמר באופן שאין אבי הכלה שהוא ע"ה באותו הסעודה כגון שמת כבר אבי הכלה או שהלך בדרך למרחוק מ"מ אסור לת"ח ליהנות מאותו הסעודה, דהא אותה סעודה בודאי אינה סעודת מצוה, שהרי אינו זיווג הגון דהא הך ת"ח שנשא בת ע"ה איסורא קעביד, וכדאמר ר' יוחנן בפסחי' וכדתני נמי שם בהברייתא לא ישא בת ע"ה מפני שהן שקץ ונשותיהן שרץ ועל בנותיהן הוא אומר ארור שוכב עם כל בהמה וכן פסק רבינו לקמן בהלכות אישות פ' כ"א הלכה ל"א ול"ב ואם בע"ה שנושא בת ע"ה וגם אבי הכלה איננו פה אתם הנה נהי דאמת ויציב דהסעודה ההיא בעצמה היא סעודת מצוה לכל חוקי ומשפטי ודיני סעודת מצוה וגם שאין בו איסור ממש ליהנות מאותה הסעודה כיון שהיא סעודת מצוה וכקושית מרן דלא אסרו שם לת"ח ליהנות אלא מסעודה של בת ת"ח לע"ה אבל בשווין שפיר הוי סעודת מצוה מ"מ מיהא הוא גנאי לת"ח שיסב באותו המסיבה של הסעודה אף אם יהיו הקרואים להסעודה ההיא כולם תלמידי חכמים, הא מיהא לפחות יש ביניהם ע"ה אחד דהיינו החתן שהוא ע"ה כבר ראוי לו וגם לשאר הקרואים התלמידי חכמים לנהוג מוסר וסלסול בעצמם שלא ליסב במסיבה ההיא שמיסב בה לפחות ע"ה אחד, דאף אם מידי עבירה יצאו מידי גנאי לא יצאו דגנאי היא אפילו לתלמידי חכמים הרבה ליסב במסיבה אף עם ע"ה אחד וכמו שנהגו נקיי הדעת שבירושלים ושוב לא קשיא קושית מרן על רבינו מהך סוגיא דפסחים דלא אסרו אלא ת"ח שנשא בת ע"ה לאכול לת"ח מאותו הסעודה ולמה לא התיר רבינו אלא בסעודת ת"ח שנשא בת ת"ח דוקא ולא התיר לאכול בסעודת ע"ה שנשא בת ע"ה דלפי האמור בס"ד זה ליתא, שהרי התם אמרו אין ת"ח רשאי להנות ממנה וכו' הרי שלך ולפניך דהתם דינא קאמר הגמ' דמצד הדין אסור לו לת"ח ליהנות ממנה לא רק על צד הסלסול והמוסר, ולפיכך שפיר קאמר ר' יוחנן שם דדוקא בת כהן לישראל ע"ה או בת ת"ח שנשאת לע"ה בהנך דוקא הוא דאיכא איסור ממש מצד עיקר הדין שהרי איכא בזה הורדה מגדולתן ואין זיווגן עולה יפה משא"כ כששניהן שוים דהיינו בע"ה שנושא בת ע"ה ישראל או כהן ע"ה שנושא בת כהן ע"ה בהא ליכא איסורא שמצד עיקר הדין מותר לת"ח ליהנות ממנה שהרי הוא סעודת מצוה ומה דמיהא הוא גנאי לת"ח ליהנות מאותה הסעודה, הא מזה לא איירי ר' יוחנן במימרא דיליה, משא"כ רבינו דמיירי פה ממה שראוי לנהוג התלמידי חכמים סלסול ומוסר בעצמו כמו הנך נקיי הדעת ויקירי ירושלים לא מיירי פה מאיסור גמור (וכן לשון ואין ראוי לו לאכול וכו' שכתב רבינו ולא כת' ואסור לו לאכול וכו' שהיה מורה איסור ממש, אבל תיבות אין ראוי מורין רק מתורת סלסול ומוסר) ומתורת סלסול ומוסר באמת אף ר' יוחנן מודה דראוי לנהוג כך, וכמו שנהגו כך נקיי הדעת שבירושלים.