וכן כשיבעול לא יבעול אלא כדי להברו' את גופו וכדי לקיים את הזרע לפיכך אינו בועל כל זמן שיתאוה וכו'. והראב"ד השיגו וז"ל וכן למצות עונה אם היא מקפדת, ומרן רצה ליישב השגה זו וכתב ולא חשש רבינו להזכיר העונה שהוא חייב בה ועוד יתבאר דינה לקמן בהלכות וכאן לא דבר אלא מדברים שעושה ברצונו בלא חיוב ולכאורה דברי מרן הללו תמוהים דשפיר השיגו הראב"ד דהא רבינו כתב ג"כ פה וכדי לקיים את הזרע וכו' והיינו מצו' פריה ורביה, והרי דבר זה ג"כ אינו עושה מרצונו הפשוט לחוד בלי שום חיוב אלא חיובא הוא דרמי' עלי' וחוב גמור הוא וכופין אותו עליה כמו בכל המצו' עשין דאוריי' שכופין עליהן עיין בש"ע אה"ע סימן א' בהמחבר ובהגה, ומדבר זה הוכיח הראב"ד דצריכין לומר שרבינו מביא כל עניני בעילה שיבעול האדם בין מה שהוא מרצונו המוחלט ובין מה שהוא עליו חיוב גמור אחת מהם לא נעדרה, ולזה שפיר השיגו דהיה לו לרבינו להביא ג"כ הך חיוב של מצות עונה ולמה יגרע זה מלבא בחשבון וצ"ע (ואפשר לומר דמרן כוון לכל אלה הדברים שאכתוב בס"ד לפנינו בישוב השגות הראב"ד אלא א"כ הוא קיצור מרן ביותר) והנראה לענ"ד בס"ד בישוב השגות הראב"ד הוא דרבינו המלמד לאדם דעת ויראת ה' הנה כל דבריו בפרק הזה מראשיתו עד סופו סובבי' על שני קוטבים ושניהם הם ענין אחד וכוונה אחת להם ואין ביניהם אלא שינוי המלות כי טעם אחד לשניהם, והוא על מה שכתב בריש הלכה זו צריך האדם שיכוון לבו וכל מעשיו כולם לידע את השם ב"ה בלבד ויהיה שבתו וקומו ודבורו הכל לעומת זה הדבר וכו' זה הוא הקוטב האחד, והקוטב השני הוא במה שסיים בו הפרק הזה ההוא אמר ולענין זה צוו חכמים ואמרו וכל מעשיך יהיו לשם שמים, והוא שאמר שלמה בחכמתו בכל דרכיך דעהו והוא יישר וכו' והיינו שרצה רבינו לבאר בפרק זה רק דברים שהאדם עושה אותם מדברי הרשות, שאף הם לא יעשה האדם אותם להנאת עצמו אלא הכל יעשה לעומות הנקודה האחת המעולה הזאת והוא שיעשה הכל לצורך גבוה מעל גבוהים יתברך, והנה דבר שהוא בא מן החובה אין זה בכלל השני קוטבים האמורים שהם מעשיו ושבתו וקומו ודבורו ושיהיו כל מעשיו לשם שמים ובכל דרכיך דעהו שמה שהוא עליו חיוב הוא מעשה ה' ודבורו ודרכיו יתברך ומה כוונה אחרת יהיה לו בנטילתו לולב או בהנחתו תפילין וכדומה כי אם לקיים את דבר ה' כי פיו יתברך הוא צוה על כך וזולת זה אין תועלת והנאת הגוף מעשייתן, אבל הוא דבר מדברי הרשות שיכול האדם לעשותן להנאת גופו ותועלתו על זה כתב רבינו שראוי לאדם ישר גם בזה לעשות רצון קונו וחפץ צורו יתברך וביאורו לענ"ד בס"ד הוא כך והוא דכשאינו זמן העונה שאז אין עליו חיוב שחייבתו התורה שארה כסותה ועונתה לא יגרע וכו' וגם שכבר קיים מצות פריה ורביה שיש לו בן ובת שאז גם החיוב שחייבתו התורה פרו ורבו אינה מוטלת עליו שוב ונפטר ממנה ואעפ"כ כשיבעול לא יבעול להנאת עצמו אלא יבעול ויהיה כוונתו לצורך גבוה ית' מה שאינו עליו חיוב אבל ראוי לאדם לעשותו דהיינו באחד משני אופנים, האופן האחד שיבעול לרפואה כשידע בעצמו שצריך לו ורפואת גופו היא צורך גבוה כמ"ש רבינו בהלכה שלאחד זה והאופן הב' הוא נעלה ונשגב ורם מאד ג"כ והוא לקיים זרעו ואף שכבר נפטר מחיובו אבל ראוי לו לעשותו על דרך בבקר זרע את זרעך ולערב אל תנח ידך שדרשהו ביבמות דף ס"ב ע"ב היה לו בנים בנערותו יהיה לו בנים בזקנותו וכו' ואין דבר זה חיוב גמור אלא רק שהחכמים אמרו כך רק על ישוב דרך ארץ כמ"ש כן הרמב"ן הובא ג"כ בבית שמואל סימן א' סעיף ח' ס"ק י"ד וכוונת החכמים היה שיהיה כוונת האדם בזה ותכליתו ג"כ לצורך גבוה כמ"ש רבינו בהלכה שלאחר זה המנהיג עצמו וכו' ושיהיו לו בנים עושין מלאכתו ועמלין לצרכו אין זה דרך טובה אלא וכו' שיהיה לו בן אולי יהיה חכם וגדול בישראל וכו' ועיין מ"ש בס"ד שם בביאור דבריו אלה (ומשם תבין יותר דברינו אלה פה) וע"כ מיירי שם בשכבר קיים מצות פו"ר דאם לא כן למה ישים אל לבו דוקא שיהא בן חכם וגדול בישראל, הרי למצות פו"ר כך לי בן וכך לי בת וכן מה לי חכם יהיה או טפש יהיה קטן וגדול שם הוא מקרה אחד לשניהם וחיוב הבת הוא כמו חיוב הבן למצות פו"ר ואינו צריך לשום אל לבו אלא רק אחת היא לקיים מצות בוראו יתברך שצוהו על פו"ר אחד הבן ואחד הבת, וכמו כן מ"ש רבינו לקמן בהלכות אישות פרק ט"ו הלכה ט"ז אעפ"י שקיים אדם מצות פו"ר הרי הוא מצווה מדברי סופרים שלא יבטל וכו' שכל המוסיף נפש אחת בישראל כאילו בנה עולם וכו' הרי דראוי לאדם מפני הטעם האמור שלא לבטל מלפרות ולרבות אף שכבר קיים המצות, ולזה התכלית עשאוהו חכמים למדת דרך ארץ ואסמכוהו אקרא דבבקר זרע את זרעך וכו' ולזה כוון רבינו בדבריו אלה פה במה שכתב וכדי לקיים את הזרע וכו' והיינו כשאין עליו שום חיוב דאורייתא שכבר קיים מצות פו"ר מ"מ יפרה וירבה לקיים זרע להרבות נפשות בישראל ואולי יהיה לו בן חכם וזרע בירך, ודבר זה אינו חיוב לא בלבד מדאורייתא ואפילו מדרבנן כבר אמרנו בשם הרמב"ן שאינו חיוב גמור וגם כוונת החכמים לא היתה אלא בשביל התכלית האמור לצורך גבוה, כי זהו חפצו יתברך להרבות נפשות ישראל לעבוד לפניו ית' ולהזכיר גדולתו ולהרבות חכמים בישראל, לפיכך לא כתב רבינו מדין עונה שהוא דבר חיוב מדאורייתא וזה אין ענינו פה.